לא תדע החמה,
עד כמה תרמה היא לעץ
אשר צילו מתרוצץ
הרחק משאר שארי-בשר חפץ
לא לחינם הם גואים
העצים העלומים
להתיישר לשורותיו של אותו עץ
מסופק תאוות
בעל צל עבות

הרי העץ, בזו השעה,
ממאורתו השאננה שעל רכס ההר
זורע צילו, מלוכתו, על עמק שלם
אותו חוצה נהר מקוער
בו גדלים ברוב חן
צאצאיו של הצבעוני השכן

משעולים בו
מעוטרים באורנמנט אנושי
בקבוק מזכוכית או בגד נשי
הירשל שם, מרופט, משתגע,
קורא לונוס על-מנת תימלך דעתה,
ותחזור בה מחומרת גזרתה
וכן, אהבה שם פורחת
על מזבח הפחת,
ואושר? עד נחת.

סלחו-נא על סטייה קלה
מהעלילה, היה זה אימננטי,
כזו עוד לא הזיקה,
אף לא על נקלה,
הרי היא לטנטית,
אך זהו סיפור על עץ
אשר הומלך על עמק שלם.
אכן סיפור מרתק,
אך השעון מתקתק,
והשמש שוקעת-
עוזבת היא את הבועה הנובעת.

שקיעת החמה נמשכת
ונתיניו החסידים -
קנאיו הבזויים -
צילם לא נופל משלו.
העץ מבין כי גדולתו
שוככת בלאות צילו.
רעיו העצים, חבריו היועצים,
נראים כבר פחות נלוזים -
שמא הוא זה שנראה פחות מפואר.
החמה כבר שקעה - העצים בניחותא,

אך לא לגמרי.
מחר, עם הנץ החמה,
יפרח ויגעש צל חדש מחדש
ומיהו העץ הנואש
אשר חלומו יאושש?

7/2007