התעוררתי לעוד יום של ידיעה בעובדות הבלתי נמנעות שלא מפסיקות
לצאת לי מהראש. אותן עובדות שהציגו בפניי האנשים האלה שאמרו
שזמני בעולם קצוב ותאריך לסוף ימיי כאדם חופשי ומאושר נקבע ולא
ניתן לשנותו. מתהלך בתחתונים לעבר המטבח הקריר, מנסה לפלס דרך
אל הקורנפלקס האהובים והחלב במקרר. משום מה לא הופתעתי כששוב
פעם נגמר הקורנפלקס והחלב היה מקולקל. ממש רציתי להנות
מהקורנפלקס שלי אז שמתי עליי איזה מכנס וחולצה שהיו זרוקים
בחדר וירדתי למכולת השכונתית שנמצאת שתי דקות הליכה מהבית. אני
נכנס למכולת, רואה את אותו גבר זקן ושמן יושב על כיסא שעוד רגע
נשבר ומביט בי במבט של "צהריים טובים" עם חיוך קל. לקחתי את
הקורנפלקס שלי מהמדף והלכתי לעבר החלב. הרמתי את אחד מהקרטונים
ופתאום ראיתי בצבעים זוהרים ומשתנים את תאריך התפוגה שלו.
מצמצתי בעיניי ופתאום המספרים חזרו לשחור, ה-11 לאפריל היה
כתוב שם. לא האמנתי, החלב הזה שיצא מפיטמה של איזה פרה מסריחה
יהיה חי כשאני כבר אצא מהעולם של הטוב ואלך לעולם אחר. עם פה
פעור הלכתי לשלם על החלב והקורנפלקס אצל הקופאי השמן. פוסע
בכבדות במעלה המדרגות ובוקשי מצליח לפתוח את הדלת עם המפתח אני
רואה איך אני נרקב בתוך עצמי. לא הבנתי איך ייתכן שבזמן שאני
לא אוכל להיות אותו אדם שהייתי בעבר, החלב הזה עוד יהיה בין
החיים. לא אוכל עוד להנות, לצחוק, לראות כדורגל, להתחיל עם
בנות ולעשות כל דבר אחר שפעם עשיתי. והחלב המסריח הזה כן.
יומיים לפני הסוף, ההכנות לקראתו התחילו. אירגנתי את את החפצים
שלי בתיק בשביל היום האחרון, כתבתי מכתב שמיועד לאנשים שירצו
לזכור אותי בזמן שלא אהיה איתם, הסתכלתי על כל חלק בבית
והעליתי זכרונות ישנים. כל הסיטואציה הזאת ממש לא פשוטה
בשבילי, במיוחד כשהחלב הזה עוד יישאר פה אחרי. ניסיתי להירדם
כל הלילה ללא הצלחה, הסתובבתי מאות פעמים במיטה ושום ניסיון לא
הצליח. מתסוכל ועייף, בשעה 6 וחצי בבוקר אני קם מהמיטה ושם את
הכתפיות של התיק על הכתפיים. ההורים אמרו לי שזה נראה כמו היום
הראשון של כיתה א' רק במימדים טיפה שונים. הדרך אל הסוף לא
הייתה כל כך נחמדה אבל לא היו לי הרבה ברירות. עם פרצוף עגום
וגוף כפוף התקדמתי אל השער. הלוח הגדול הקרין שמות באורות כמו
במגרש כדורסל. חיפשתי את השם שלי ולא מצאתי אותו, חיפשתי שוב
והוא עדיין לא היה שם. התחלתי לחייך, כנראה שהיה בלבול, ידעתי
שאני לא אמור להיות פה. לא זכיתי ליותר מעשר שניות של שמחה
והשמות התחלפו ואותם אנשים הכתובים במסך החדש התבקשו להגיע
לפינוי הסופי. הפעם הייתי ברשימה, אפילו בין הראשונים. החיוך
נמחק, התיק על הגב, והרגליים פוסעות לכיוון הסוף.
הפקידה המנומסת לקחה לי את החיוך והביאה לי תיק עם חפצים שטענה
שהיו חדשים ואמרה לי עם חיוך משלה "ברוכים הבאים לצה"ל". החלב
צפה ממושבו הנוח במקרר וליגלג על הסוף המר שנגזר עליי עוד לפני
הסוף החמוץ שיהיה אצלו.