הצורת מבט שלי בשיר-
בית ראשון: חיפוש דחוף, נובע ממשהו בוער. נופל- חלל תהומי
שואל לנסות- מוכן לעשות הכל+שואל שאלות בגלל הדבר הזה.
מסוחרר- יותר מדי מידע מסיח את הדעת. באויר- אין במה להתמך
ולכן
הנפילה ממושכת. חושך מכה- הדבר מתגלה ככאב נחוש, מתמשך.
מעיר- מפני מה?
בית שני: חומר שחוק- הגוף, מה שחומרי כבר לא מעניין. עבר כבר
זמן מהכאב הממושך. בהמשך רמזים לאופי הכאב הפנימי מעבר לפיסי.
הבגידה - של מי? של הכותב או בכותב?
בית שלישי: התבגרות נורמלית, טבעית, אך לא מבינה. מי אומר את
השורה הראשונה?
שורה שנייה - מלמדים איך לגדול אך לא איך לשוב להיות ילד.
הלהב - התלהבות חדה היא כלהב ונשברה בפיתאומיות.
חזרה על עוד - אור מסוג אחר? יופי נוסף? עוד כאב ממושך?
אולי עוד תקווה כי יש עוד חיים?
