קשה לעכל שכבר עברו 12 שנה.
תריסר של 365 ימים למשהו שיחקק עמוק בתוך היסטוריית העם המטורף
הזה.

הייתי אז ילדה בכיתה ב', שלא הבינה מה כולם מתרגשים,
שבכתה כי זה מה שהרגיש לה נכון - כי זה מה שכולם עושים.
ילדה בת 7, שלא התעניינה, ולא מתפקידה, בגיל שכזה,
להתעניין - בפוליטיקה, בעיתונים, בשמאלנים וימנים.
ספק אם ידעתי בכלל שיש דברים כאלה.

היום, אולי הייתי רוצה להיות מעט בוגרת יותר אז,
בתקווה שגם אם לא הייתי מסכימה עם דרכו
הייתי חזקה ואיתנה מספיק לקום ולעשות משהו נגד דברי
הנאצה ההם, נגד המחאות המבישות ההם...

אתמול, הייתי לראשונה כחיילת על מדים בטקס זכרון.
טקס לזכרו!
בסוף הטקס החיילת על הבמה אמרה מספר מילים בלבד,
שללא ספק לא יימהרו להישכח מזכרוני;
66 שניות ברמזור, מבט מופנה ימינה - זה הזיכרון שלנו.
ואז הרמזור מתחלף לירוק...
וממשיכים הלאה,
כאילו כלום.