איפה עוד תינתן לי הזכות להתעורר בשתיים לפנות בוקר,
בקור אימים לאכול את ארוחת-טרום-בוקר,
לעשן את הסיגרייה הכי כיפית ביום - להינות מכל נשיפה ושאיפה.
להניע ולנסוע לי, כשאבק מציף את פניי וקור חודר לעצמותיי...
להכיר תוך כדי הנסיעה לנ.ההתחלה את המילואימניק
שבדרכו שלו ישנה לי מעט את חיי, בעזרת המצאה,
ספק מעצבנת, ספק גאונית - הג'נטקס.
לנמנם לי מספר דקות בלבד בכל עצירה, להיות ערנית טיפה יותר
אחרי פקיחת העיניים כשמודיעים בקשר 'המשך נסיעה',
ובכל זאת - להיות עייפה תמידית!
לעשן עם המתאמן שלי סיגרייה נוספת, כשמבטנו אל הזריחה היפה
בעולם.
להינות מהמחזה המרהיב הזה, כשכל הצבעים היפים ביקום,
מתרכזים ביחד ויוצרים תחושת שלמות.
אתה מוכן להישבע שאתה מביט על תמונה אותה הדמיון שלך
היה מצייר לו יכל, שוב ושוב. המחזה הזה איננו מאוס ולעולם לא
יהיה,
וכל פעם אתה כמו נהנה ממנו יותר ומתמסר אליו...
ומפחד יותר מכל שמא לא תראה אותו שוב.
אתה מוצא את עצמך מתמכר אל התחושות והמראות האלה
והמחשבה לעזבם גורמת לך להזדעדע.
מי יכל להאמין שיש דברים כאלה?!?! |