הלילה בועט לחשושי הוויה
יושבת לבד מתעלה ברגשה
פרפרים במעוף מצלילים אוירה
מעלים רגשות בעצמה
לוקחת נשימה, מוציאה שאיפה
אילו הייתי מעשנת הייתה לי זו כרוויה.
את הרעש שוברות לו פעימות,
בשברים ערטילאיים פורטות את מיתרי הלב.
כתקתוק שעון נוזל הרגש כדם לעורקים,
כמצבור אדרנלין לחודשים ארוכים.
השתוקקות בוראת תקווה חדשה,
כנווה במדבר העולה משממה.
לרוויה ללגום רגשות,
כשיכר הלב המטפטף רגש ומתערטל אל נשמתי האבודה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.