יש והחמה
אינה נוגהת
ונהרות
אינם נגדשים

המשורר גוהר על ילדותו
טרם בגרה בו תמימותו
לפיתתו באהבה -
טעם קיומו,
גלים המו מהשקרים
באין אמת על רחשושים
פעפועים ערטילאים
בלב

מרחקים טוו
מראות שבירות של געגוע
צלבוני על קצה חוד
זמן נזיל,
אין רגע להזיל לתוך
הקצר מלהכיל דמעות.

אל תשאלני
על סוד סדרם של הדברים
בלתי נמנעת היא תלישת
האחיזה, פזיזה, שתולה בעצב
מעודן למשעי,
יש שתצהלי במעשייך, יצטערו
בנייך בימייך

המחוגים דבקו
זה לזה בצער
כך-הנצח בהישג היד
אל תביאני למחוזות קצה
גבולות התודעה, אל אי ברירה בהודאה
מורא נורא ואין קורה
להתכנס תחתיה.

הציפורים הועידו
קינתן, לנו, בינתן
בשעת - אין מעש
ואין מלבד הפחד בשעת כעס
אנו ממריאים כנף.

מי צף ומה הרף
מי מוצף ומי תאר-מוקף
את מצבו בשקיעתו
תחת מושאי אהבתו
עיוורונו בהלוך גאוותו בדמיונו
חסיד שמימות, מפצל לשני גופים -
מוח ולבו.

ולמה בכבד אין רגש?
אהבה לתפקודי
למה בריאות?
לחמצני
בקיבה, אהבה
לתאוות האוכל
בלב? אהבה לחיות
היא מתעקשת
מרוששת קושיות ממני
אתה בי החיים.