אני רוצה לדבר על התעללות ותו לא.
אני רוצה לדבר על התעללות רגשית שנעשתה בפרהסיה אל מול עולם
ששתק ולא הבין.
לא הבין מה אני בעצם מנסה להגיד, מה פה קורה.
במודע, באמצע חיי, כאדם מתבגר, כשגם כך מעלי תיק כבד של ילדות
עשוקה.
אני רוצה להכניס לסיפור גבר, או יותר נכון - ילד מתבגר, ממש
כמוני למראית עין. אני רוצה לציין שגם הוא עבר התעללות רגשית
נוראית בנעוריו, אפילו הוציא את זעמו על בן השכנים וביצע בו
מעשים מגונים, מרוב תיסכול. כמובן.זה הושתק והוסדר בין המשפחות
ואני, שנים אחרי, הייתי ל"קורבן", וזאת כותבת במרכאות מכיוון
שיש שיגידו שאני סתם עושה עצמי, נהנית לרחם על עצמי ואולי אף
מסלפת דברי.
הייתכן ,ואני שואלת ברצינות, אולי יש מי שתענה לי, שכשאישה
האוהבת את בן זוגה תרצה שיסבול כל כך עד כדי איחולי חוסר הצלחה
ובדידות, לפחות עד שיבין את הנזק הכמעט בלתי הפיך שגרם לו במו
ידיו ודעתו המאוד מכוונת. ומדוע האישה שמודעת לכוחו עליה אינה
יודעת לעשות "קאט"וממשיכה למשוך גבולות עד טיפת השפל האחרונה,
רומסת את כבודה שכמעט ולא היה כלל לפני.
את כאבה, על אף שעברה שנה שלמה ואת מירוריה על אותו איש שבירך
אותה בבירכת המוות לא מצליחה להוציא מראשה, ניסתה דרכים להרגע
ואפילו הכירה כמה בחורים, התחזקה ברחמנות, אמרה קריאת שמע על
המיטה כל ערב ומשהו בדבריה עוד מהדהד.
מתי באמת מתכוונים לתפילה. מתי יבוא עונשו של אדם. האם צריך
לעמוד הוא לדין רק ביום מותו? מתי והיכן מוצאים שקט? |