ואני מביטה בך, מתרחק ממני. לאט, ובטישטוש.
כשבעצם, אתה עומד במקומך, ואני זו שפוסעת אחורה. צוללת אל
המרחק. מפזרת לכל עבר מסמרים חלודים, ושירים של פרידה סופנית.


אצלך הכל זמני. גם הנצח. אבל לא הצלקות, לא כעת.
הפעם לא אשוב לסלוח ולעטוף אותך בצינת ריקבון מושלמת.
ואני פורצת דרך פסים אדומים של גבולות ישנים, בייאוש. מרחפת
גבוה יותר מהשמיים, ונשברת אל בריחות של סתיו עירום, ונשירה
פרוותית. מתקלפת ברוח. כמעט ולא נותר ממני מאומה, ואתה כלכך
נהנה לאסוף את השרידים שלי בתוך כף-ידך, ולפורר בדממה, בלי שאף
אחד ייראה. להשליך אל תוך הים, שיבלע. שישתוק. שיעלים.
כאילו הייתי זוהמה רעילה שצריך להשמיד ללא עקבות.
והרי שהגלים לא מחזירים את אשר לקחו איתם.
אתה כבר לא מביט לאחור. רק שומע את הגלים מוהלים אותי בתוכם,
ומצטמרר מלחישות קולי שצועקות לך דרך האישונים.
וכואב לך על עצמך, כן. אבל ממני כבר לא אכפת.

אני שוב תשושה, נופלת לרצפת דשא אפור דואב.
ואתה זורק לי צרור זיכרונות נושן, כמו מים, כמו כלום.
וכמו חלום, החיוך שלך מרכך את הנפילה המתעתעת, בירוק מפואר
שהטבע שלי איבד. ושלך רק מתחיל להצמיח.

הכל משחיר, וכואב לנו בכתפיים.
הדמעות כלכך כהות, ומבעבעות. מצחינות משנאה וצער חלוד.
זורמות במורד גופי כמו שוקולד מריר רותח. נמס על עור קריר.
וזה קצת נעים, וקצת מכרסם בי.
תן להן לפחות לזרום גם עליך, לשרוף אותך, למרר לך את החיים,
ואולי לרגע תיראה מאושר, או תבין.
תרגיש איך הן מותירות בך צלקות של דם. כדי שלא תשכח לזכור.
ואתה מלקק את הדם הזולג, רק כדי שייעצר. חושש שאשאיר לך מזכרות
על הגוף.
אתה עוצם את העיניים, והכל נראה מפחיד בחושך, אך לפחות יותר
ברור.
וצורם לך בלשון, במתיקות מרירה. איך זה צובע אותך מבפנים
בחום-שחום. משאיר בך חללים של אלפי בועות שוקלוד, וכל ניפוץ
כלכך כואב, משפריץ שברירים נוטפים של צער. איך הם נטמנים בחול
ובאבק חקוק. ערמות, על גבי ערמות.
מצבה של אוסף הריסות משומש, קבר-משכבי בין הרים של שקיעות שלא
יקיצו אל המציאות עוד.

וכעת יש לך מקום לדרוך עליו, ולהרגיש גבוה. לנשום את הניצחון
עד שתיחנק מגאווה.
אך אתה בוחר לנוח. לחבק. לחנוק את השקט המיוחל שסופסוף הצלחתי
להתעטף בו.
למוטט אותי, גם במותי.
והרוח מכה חזק בקרקע ועל הגב- ולך כבר לא כואב.
אתה נשכב לצידי, ומתכרבל בשתיקת חיינו.
שתיקת חיינו האסורה, ששמרתי בדיוק לרגעים יפים, מאין אלה.



24.2.04
מעפן.