ריקי קצה משתנה באחת. לרגע לא הבינה מה הדבר שבגללו ניעורה ואז
שמעה את זה: צעקות. צעקות רמות, מחרישות אוזניים, ממש מחוץ
לבונגלו שלה. החושך מסביב העיק עליה לפתע - היא הייתה קפואה
במקומה, מאובנת. "אבא? אמא?" לולא ידעה אחרת מעולם לא הייתה
מזהה את קולה - כל כך הרבה פחד נשמע בו. איפה הם?
לא היה לה ספק שהיא לבדה בבונגלו, אז איפה הם?
בד היראה המשמש כדלת הוסט הצידה באלימות ושריון מגואל בדם נשקף
לעיניה באור הלפיד החיוור שאחז האיש בידיו.
"רקאנה?" הילדה הביטה בצצלית האביר, הוא התנדנד קלות. "אבא?"
גם קולו היה שונה ולבה המאובן החל מתמלא אימה. הוא קרב אליה
במהירות ובחן אותה לאור הלפיד בעיניים זריזות. בהקלה רגעית
מיקד מבטו בעיניה "סגרי את העיניים, ילדה שלי, ואל תפתחי אותן
עד אשר אומר לך." היא הנהנה במרץ, משהו בבהילות שבקולו גרם לה
להשמע מבלי לשאול. הוא הניף אותה על כתפו כמו הייתה חסרת משקל
לחלוטין ויצא מהמבנה בצעד חד.
אורות רבים זהרו בעיניה הסגורות, בצלליות של כתמים ירוקים
וכתומים. צעקות. צעקות רמות כ"כ וריח דם. ריח ברזלי, כבד של
דם. היא הכירה את הריח טוב מאחרים, שהרי הייתה שלייה של מרפאה.
איפה אמא וכהן? חנק עז אחז בה כשחשבה שצעקות מקפיאות דם אלה
יכולות להיות שלהם. היא נדרכה להקשיב, כמו מנסה לזהות קולותיהם
בין האחרים, אך ללא כל הצלחה. טרם הספיקה לחשוב על כך, היא
פקחה את עיניה, מיידית מצטערת על המעשה.
דם. רצח. איימה.
באורות היוקדים ראתה הכל בבירור כה מזעזע: בני השבט השכן רצחו
בלא מגבלות. ראשו של אחד מלוחמי אביה נכרת בהנף חרב יחידה,
הפראי הרים אותו בצהלה וליקק את הדם הזורם בקלח. במרחק מה,
בכיכר היחידה של הכפר היא שמעה זעקות של נשים. הפראים רכנו
מעליהן, אונסים אותן באכזריות שמילים לא יתארוה.
היא לא יכלה להסב את מבטה. משהו בה כמו נשבר. היא לא שמעה
צעקות יותר. פיות קרועים לרווחה נגלו אליה מכל עבר אך אוזניה
כמו סרבו לשמוע את קולם. הדבר היחיד ששמעה עתה היו הלמות ליבה
הפרועות, הולמות כה חזק עד כי נדמה היה שכולם יכלו לשמוע אותם,
הם החרישו כל צליל מסביבה. עיניה צרבו מדמעות תדהמה. היא בקושי
הצליחה לנשום, רועדת בעזות.
במעורפל ידעה כי אביה נושא אותה אל פנים היערות הטרופיים.
מראות הזוועה לא נפסקו. היא נסתה לסגור את עיניה שוב, היא נסתה
שלא לראות, אולם עיניה נשארו פעורות לרווחה, סופגות את האלימות
כשם שספגה אדמת הג'ונג'ל הרכה את דם קורבנות הטבח הזה. רצועת
הבונגלואים הפשוטים בהם התגוררו בני שבטה החלו לעלות באש,
המרצחים הגיעו לילדים.
"תיכף, תיכף." ידו התהדקה על גופה כשקבתה לא עמדה בזה יותר
ורעדה התחזק.
נצח עבר טרם התרחקו מהכפר. טרם הורדה לאדמת הג'ונג'ל הלחה
מזרועותיו המגוננות של אביה. הלפיד בידו סרק אותה שנית.
"נפגעת? פחדתי." קולו נעתק כשמבטו נעצר על פניה. הוא ידע
שראתה, אך שום מילת נחמה לא מצאה דרכה אל פיו, היו דברים
דחופים יותר מצער כרגע. הוא תקע את החרב, שאחז בה, באדמה ולפת
בחוזקה את כתפה "את חייבת להיות חזקה עכשיו, רקאנה שלי".
ראשה נע מצד לצד באיטיות "איפה אמא וכהן?"
עיניו נעצמו כשניצוץ של אשמה הבליח בהם לרגע ונעלם. "לא
הצלחתי." קולו נשבר. פניו עוותו בהבעה אכזרית וידו על כתפה
התאדקה עד כדי כאב, הדחיפות בקולו הייתה מבהילה "את חייבת
לברוח! פלוגה קטנה משלי יצאה עם השחר אתמול אל המזח. שמענו
מהסיירים שהגיע צי. את חייבת להגיע אליהם, חייבת. תקשיבי לי
לכל הרוחות!" היא קפצה על מקומה לשמע הצעקה אך קהות החושים בה
הייתה נתונה עודה אפפה אותה. הוא הוריד מעל צווארו תליון זהוב
גדול, היא הכירה אותו וידעה שהיה נצר למשפחת אצולה בארץ קרה
ורחוקה. "בכל מחיר הגיעי לדנמרק והראי את זה לאחותי מרגרט. את
זוכרת את כל שסיפרתי לך על המולדת שלי? תמצאי את הפלוגה, הם לא
יפקירו אותך. עכשיו." מילותיו נקטעו, הוא בהה בה במבע המום
בעודו נופל באיטיות ארצה, פניו אל העפר. "אבא!" היא זעקה.
חנית מקושטת נוצות אדומות הזדקרה מגבו. עיניה הורמו והביטו
בעיניו הקטנות, השחורות, של הרוצח. הוא עמד כעשרים מטרים ממנה
והמדורה הענקית שהייתה פעם כפרה האירה את פניו האכזריות. היא
ראתה את התנועה טרם עשה אותה, מזנק לעברה בריצת ברדס מהיר.
אין זמן לחשוב, רוצי! זעק מוחה.
היא סבה והחלה לרוץ. רחשי רגליו נשמעו קרוב יותר ויותר, היא לא
הרגישה דבר פרט לדחף פרימיטיבי זה של השרדות, רצה בכל כוחה,
מתעלמת מהכאב ברגליה היחפות ובצד גופה.
היא מעדה ונפלה, ניסתה להתרומם במהירות, אך היתרון שהוענק
לטורף עשה את שלו.
הוא קפץ עליה, גופו הענקי מכסה אותה בקלות לחלוטין. הפראי קרע
ממנה את חזיית הקנה הרכה ואת חצאיתה מלטף את עורה בגסות. מגעו
צרב את עורה בדחייה. מה לעזאזל הוא עושה?
רגליו פסקו את ירכיה בכוח והפגיון שהיה בידיו הכניע את צווארה
קרוב יותר אל האדמה. ידו השניה נעלה את שתי ידיה הקטנות בתוכה.
הפחד גאה בה לרמות חדשות, לא מוכרות, היא החלה להלחם בו במרץ
מחודש, אך זה לא עזר לה הרבה.
הפגיון שבידו טייל לאורך צווארה, פוצע אותה, אל בין שדיה, מטה
לאורך בטנה ונעצר על ערוותה. הדם התפשט בשלולית קטנה אל בין
שערותיה המקורזלות, הסכין הטוותה דרכה מעלה שוב, נעצרת לצד
פטמתה. הוא שמט את הפגיון ולפת את השד בגסות, נושך את פטמתה עד
זוב דם. היא זעקה בחוסר אונים גובר.
הוא ליקק את לחייה, נהנה מתחושת הסבל שלה וחדר לתוכה באחת.
גל של כאב וצחוק אכזרי וקר ליוו את תנועותיו המענות.