כבול עץ אני צף,
על פני מים כהים.
מי דמעות,
של אנשים קטנים.
והמים מרים,
והמים רבים.
אין תשובות,
רק כמיהות.
הבטתי אל השמים,
שם באמצע אגם גדול.
חיפשתי קצת שמש,
קצת קרני חום.
אך השמש עמומה,
לא מספיק חזקה,
לשאת את כל מה שאת מרגישה.
אז צלחתי למים,
אולי אציל נשמה.
שאיבדה את דרכה,
כי לא שאלה.
היכן הוא ביתי ומי אני,
הנה את רואה יש מי שמדליק,
את האור במנהרה.
מתהלכת שמחה,
שלא יראו כמה את עצובה.
מנהלת בפנים,
מלחמה גדולה.
איך הרגש שלך לא מתפקד,
כי אצלך את אמרת,
הלוגיקה חזקה.
אנשים עוברים,
פנים מתחלפות.
ואת מי שאת אוהבת,
את לא יכולה לראות.
הוא גורס את לבו,
מתאבן בקרבו,
כל פעם שנזכר שאולי יש טוב.
לבסוף התייאשתי,
ועזבתי אותה.
בלי לומר שלום,
בלי לתת נשיקה.
ובאמצע הדרך,
פתאום זה הכה,
תמיד התובנות מגיעות מאוחר? |