[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי אלף
/
אהבתי לישון

מאז שאני זוכר את עצמי, וגם לפני כן, אהבתי לישון, בעיקר
בבוקר. בייחוד כשיש בית ספר. כשאמא הייתה באה להעיר אותי,
הייתי מתקפל מתחת לשמיכה המשובצת, עושה עצמי ישן ומציץ בשעוני
הזרחני כדי לא להפסיד דקה במיטה. כשאבא היה בא להעיר אותי,
הייתי מסתובב לצד השני ועוצם עיניים, מחכה שיתייאש ויבוא שוב
עוד עשר דקות.  

אותו יום, משום מה, אף לא אחד בא להעיר אותי. חיכיתי, עצמתי
עיניים, עשיתי עצמי ישן, אך לשווא. לבסוף התייאשתי. יצאתי בשקט
מחדרי והלכתי לחדר ההורים. אמא ואבא היו בחדר שלהם, מדברים
בקול נמוך עד כדי כך שלא קלטתי מילה..."היי, לא הערתם אותי,
אני מאחר לבית הספר..." אמא זרקה מבט חטוף ואבא הפטיר "לא, זה
בסדר, נחום שלומד אתך בכתה התקשר בבוקר ואמר שמתחילים בעשר
היום". "ומה אתם עושים בבית, לא הלכתם לעבודה?" הקשיתי ונזכרתי
תוך כדי כך שנחום, חברי הטוב אשר גר בבית הגדול לידי, נמצא מזה
שבועיים באמריקה עם הוריו העשירים, מבקר את הבני דודים שלו.

כנראה שיש סיבה טובה מאד, אם ההורים שלי בוחרים שלא להגיד לי
את האמת, חשבתי, תוך כדי הצמדת אזני הימנית לדלת החדר הסגורה
של ההורים. בתחילה לא שמעתי דבר, ואז שמעתי את אבא אומר: "צריך
לספר לו, אבל לא בוער" ואמא משיבה: "מתי נספר, כשנהיה כבר
במטוס?"  ניסיתי להמשיך ולהקשיב, אך כנראה שהנושא בו דובר היה
כה סודי עד שאמא ואבא עברו ללחישות שחוץ מהמילה שחזרה כל הזמן
- אוסטרליה - לא קלטתי דבר. תחושה של עלבון חריף הציפה אותי.
רק שלשום הביא אבא הבייתה DVD על אוסטרליה, ולשאלתי בנושא ענה
שמצא אותו בעבודה.

חזרתי לחדרי ושכבתי במיטה, מהרהר. השעון הראה כבר 9:45 ומרחוק,
מבית הספר, נשמע קול צהלת התלמידים היוצאים להפסקה, שמחים
ועליזים, לא מודעים לכך שלא רחוק מהם נמצא בן כיתתם העומד
להיחטף באכזריות לאוסטרליה הרחוקה. לפתע עמדה אמא בפתח החדר.
"הגיע הזמן שתקום חמודי" אמרה בפנים חתומות. "אמא, אני לא
מרגיש טוב" השמעתי מתחת לשמיכה, לשם הזדחלתי במהירות. אמא
התקרבה והתיישבה על המיטה. "אני רוצה לספר לך משהו" אמרה
במהירות. "אני יודע" צעקתי "אתם חוטפים אותי לאוסטרליה, והכל
בסודי סודות". אמא שתקה. מרחוק נשמעה הדלת נסגרת והאוטו מתניע.
אבא נסע, כנראה לעבודה.

"אני מצטערת" אמרה אמא בשקט תוך שהיא מביטה בשטיח במקום בי.
"אין לנו ברירה. זאת אומרת, יש לנו, אבל היא מאד גרועה." את
המילים הבאות אמרה כמעט בלחש "הממשלה בישראל חושבת שאנו עוסקים
בריגול תעשייתי, עברה שהעונש המירבי עליה הוא 20 שנות מאסר.
אוסטרליה הסכימה לקלוט אותנו מיידית. היא המדינה היחידה שאין
לישראל הסכם הסגרה איתה בעבירות של ריגול תעשייתי". "ואתם,
באמת מממ...מרגלים?" בקושי הצלחתי להוציא את המילה מפי. אמא
הסתכלה בי במבט ארוך כאורך המרחק האווירי לאוסטרליה "כן, אבל
לטובת ישראל... זה מאד מסובך". רציתי להגיד לה שתסביר, אני
אבין, אני גדול, אבל אז צלצל הטלפון בפתאומיות ואמא יצאה להרים
את השפופרת.

לפתע תפסה אותי עייפות חזקה. כנראה שמאורעות השעה האחרונה היו
חזקים ממני. נכנסתי מתחת לשמיכה ועצמתי את עיני, סופר קנגורים
מעופפים. לא עבר זמן רב ושקעתי בשינה עמוקה ונטולת דאגות. שינה
שנמשכה כנראה לא יותר מדקות ספורות , עת אמא נכנסה לחדר בצהלה.
"קום ילד, קום", קראה בקול צוהל. "אם תמהר תגיע לשעתיים
האחרונות" הבטתי בה בפליאה, עודני מנומנם. "ראש הממשלה התקשר.
הכל בסדר, הכל ממש בסדר. זהות המרגלים האמיתיים נתגלתה. הם
גרים בבית הגדול לידינו. הצילום הלווייני פספס בבית אחד."
"ההורים של נחום!" צעקתי. "כן. הם כנראה הריחו שהם במעקב ונסעו
בעצמם לאוסטרליה לפני שבועיים" אמרה אמא. "אבל ההורים של נחום
סיפרו לו שהם נוסעים לאמריקה" אמרתי, מתאכזב לגלות שגם ההורים
של נחום לא סיפרו לו את האמת.

מרחוק נשמע קולו של אבא שחזר. הוא דיבר עם אמא בקול, שואל מדוע
הילד לא הלך לבית הספר. הצצתי בשעוני, אכן, אם אמהר אגיע
לשעתיים האחרונות כפי שאמרה אמא. אבל, למה שאמהר, חשבתי. אם
אמא ואבא רוצים שאגיע לבית הספר, שיבואו להעיר אותי. הזדחלתי
לי שוב מתחת לשמיכה, מעמיד פני ישן.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היום הלכתי
בקניון, וליד
דוכן של
פיצוחים, עמדה
אחת מה זה
כוסית, התכופפה
קצת להרים משהו
שנפל לה. ואני
עומד שם ובוהה
לה בתחת כמו
איזה סוטה, עד
שאמא שלה באה
ואמרה לה שלילדה
בגיל 4 אין מה
לחפש בחנות
פיצוחים.

הפדופיל


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/4/08 9:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי אלף

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה