כשהייתי סרן בסיירת לא היו לי בכלל שערות לבנות. גם לא
"סקרנים" (שערות קטנות שיוצאות מהאף). היה לי גוף יותר חטוב,
דעה על כל דבר ומלא תשובות למלא שאלות. כשהייתי סרן בסיירת
ידעתי הרבה יותר על ארץ ישראל של פעם, מעין "עמוד האש" מהלך על
שתיים. וגם את מה שלא ידעתי פשוט המצאתי ושמישהו יגיד שאני
טועה, הרי אני סרן בסיירת.
כשהייתי סרן בסיירת הלכתי עם חזה נפוח וכומתה אדומה ותמיד
הייתי ראשון. ראשון במאה מטר ובתחרות ריצת שדה של חמשת אלפים
מטר, ראשון לצאת לקרב, ראשון לצעוק אחרי, ראשון לקפוץ מהמטוס
(למרות שעל פי התו"ל יכולתי לקפוץ באמצע הדבוקה), ראשון
להסתער, ראשון בתור לשווארמה באפטר (אבל זה סתם כי עשו לי
כבוד). בקיצור, "מלח הארץ". הרבה יותר טוב ממה שאני עכשיו.
הייתי מהבנים האלה שכל האימהות מדברות עליהם בחדר האוכל או
בצרכניה של הקיבוץ. הייתי מהבנים האלה שכולם מסתכלים עליהם
כשהם חוזרים פעם בשבוע (כי הסיירת לא עושה שבתות - אלא אם יש
מבצע ממש גדול וצריך לתפוס מבוקשים ממש מסוכנים) עם המדי ב'
הכי בלויים שאפשר למצוא וזיפים בלתי תקניים בעליל על הפנים
ובלורית בלתי תקנית בעליל ונעליים בלתי תקניות בעליל - אחרי
הכול, אני סרן בסיירת. אז הייתי יורד בגאווה מהסופה עם הנשק על
כתף אחת,  משופצר עם כל הכוונות המיוחדות שאמורות להרוג ממש
מרחוק וידית הסתערות. וכל הילדים הקטנים של הקיבוץ היו רצים
סביבי ומחכים שאני אספר להם איזה סיפור או איזה טיפ קטן על איך
לתפוס מבוקשים.
כשהייתי סרן בסיירת הייתי לוקח פעם בשבוע איזה אפטרון קטן בלי
שאף אחד ישים לב והייתי מגיע באמצע השבוע לביקור בקיבוץ, באמצע
הלילה הייתי תופס איזו פרגית קטנה ומראה לה - מה זה סרן
בסיירת.
כשהייתי סרן בסיירת לא הייתי מפספס אף פעם את יום הזיכרון
בקיבוץ, כי אז הייתי מגיע עם מדי הא' שלי ועם כל הסיכות שלא
אומרות כלום חוץ מלי ולחברים שלי (ולעוד כמה ילדים מתלהבים
בקיבוץ שלפני שבוע גילו שיש להם שערות מתחת לבת השחי), ועם
הכומתה על הראש הייתי מצדיע לדגל שאני מוכן למות למענו.
כשהייתי סרן בסיירת הייתי אני אחר לגמרי, אחר ממה שאני היום.
שום דבר לא הלחיץ אותי, ילד שהוא מה זה גבר. בן 27 שהיה
בתאילנד, ווייטנאם וקצת גם בקמבודיה - בקיצור, טיול במזרח. גבר
שמזיין כל היום (את הבנות של הקיבוץ ומחבלים).
ככה הייתי. העברתי הרצאות לאלף אנשים על מה זה ציוני, ואלף
תדריכים לצוותים לפני פעילות. הקמב"ץ שלי הריץ שקופיות על
הפאוור פוינט ואני עמדתי שם מלא בטחון והסברתי לילדים שלי (כי
הם היו קטנים ממני לפחות בשנתיים וגם הם לא היו במזרח), איך
נתפוס הלילה את מחמוד מחמוד (שברוב המקרים היה ילד בן 17 שזרק
אתמול אבנים במבתר).
מאה פעמים עשיתי שיבוצי כוחות והסברתי מי יצא עם ההאמר ומי
חפ"ק ומי באביר כוננות ומי יהיה בחוליית הסגירה ומי בחוליית
ההשתלטות ומי נכנס ראשון ומי יוצא שני. עמדתי שם והסברתי מה
קורה אם הוא מחליט לברוח או מה קורה אם הוא לא בבית או מה קורה
אם לא קורה. תמיד הייתה לי תשובה, גם אם בכלל לא הייתה שאלה.
כשהייתי סרן בסיירת לחשתי בקשר "דווחו לי אחרון בתנועה", "נק'
פריצה".
אמרתי בקשר "כוחות עוצמה קבלו הולנד שלי, כוח שמוליק נכנס
לסריקה".
וצרחתי בקשר  " ח ו ב ש ! ! ! " ולרגע היה נדמה לי שלאף אחד לא
אכפת ושאני ממש לבד, טוב לא ממש לבד, הייתי עם כדור בירך
ובלסת.
ממש לא התרגשתי.
לא התרגשתי כי ידעתי שאחרי ארבעה חודשים אני כבר ארוץ כמו פנתר
ואקח את התחרות השנתית של היחידה בחמשת אלפים מטר. לא התרגשתי
כי ידעתי שבדיוק אחרי ארבעה חודשים כבר יקראו לי לשיחה ויספרו
לי על המינוי החדש שלי וכמה שאני מוצלח וכמה שצריך אנשים כמונו
בארץ ושאני מלח ופלפל הארץ ועוד כל מיני זריקות עידוד כאלה,
שאנחנו אוהבים לתת לעצמנו.
ובאמת אחרי ארבעה חודשים קרא לי המח"ט לשיחה. לאותה השיחה שבה
הוא מספר לך איזה גבר אתה ואיך שכולם מרוצים ממך וכמה שהחיילים
אוהבים אותך (למרות שאני יודע שהם ממש לא אהבו אותי כי הייתי
מזיין אותם, הם פחדו ממני. אבל זה מה שהמפקדים שלי רצו שאהיה,
בן אדם פחות טוב אבל מפקד יותר טוב). הוא אמר לי המח"ט שהוא
קורא אותי לדגל (זה שאני מוכן למות למענו) ושהחטיבה צריכה אותי
והמדינה צריכה אותי. הוא אמר לי שאני עשוי מהחומר לרמטכ"לות
ושאולי ביום מן הימים אני אשב אפילו בכיסא שלו ואלך בכל יום
שני וחמישי לאזכרה אחרת, או ללוויה, או סתם למשפחה שכולה.
אבל השיחה הזו, השיחה הזו הייתה שונה היא הייתה אחרת. הייתי
קצת עייף (ועכשיו מותר לי להיות עייף, כי אני לא ממש סרן
בסיירת, אני סרן פצוע בסיירת) ובינינו, אבל שזה לא יצא לאף
אחד, נראה לי שגם המח"ט היה קצת עייף. אני לא מדבר על העייפות
הזאת שבאה כשאתה לא ישן כמה לילות כי יש מבוקשים לתפוס,  אלא
אני מדבר על "עייפות החומר" (מילה שלימדו אותי כשהייתי בבה"ד
1, מקום שלא סבלתי כי מה כבר אפשר ללמד סמ"ר בסיירת).
הוא היה נראה מותש, כזה אחד שלא מאמין בעצמו לדברים שיוצאים לו
מהפה, אחד שנמאס לו להסביר למשפחה למה הבן שלהם הלך ואיזה גבר
הוא היה ולא היה גבר יותר גבר ממנו. אבל שתכ'לס גבר הוא כבר לא
יהיה, כי הוא הלך בן תשע עשרה וחצי או עשרים ואחת.
הוא היה נראה עייף מכל המיתוס הזה שהתרסק ככה לאט עם השנים
ובמיוחד אחרי המלחמה / מערכה / עימות האחרון. הוא לא היה נשמע
משוכנע בעצמו במה שהוא אמר.
אתם רוצים לשמוע כמו מה הוא היה נשמע, אז אני אגיד לכם.
כשישבתי שמה נזכרתי בקורס לכתיבה יוצרת שלקחתי פעם בתיכון, עוד
לפני שידעתי שאני אהיה סרן בסיירת שאסור לו לדבר על הרגשות
שלו. בקורס אמר לנו המורה להתרחק מקלישאות כמו מאש ואז הוא נתן
את הדוגמא על המאמן הזה שמכנס את כל הקבוצה ברבע האחרון, או
שתי דקות לפני שהמשחק נגמר, לשיחת מוטיבציה שנודפת ריח של בשר
שיישנו אותו יתר על המידה ואומר להם שיש עוד סיכוי לנצח ושהכול
פתוח ושיאמינו בעצמם ועוד כל מני זיוני שכל כאלה. ואז הגיבור
מרים את הראש ורואה את החברה שלו מחייכת אליו מהשורה הרביעית
ומשלבת ידיים בקטע של "אני מה זה מאמינה בך" ואז השופט שורק
לתחילת המשחק והוא מטביע איזה שמונה מאות סלים למרות שהוא
בגובה של הכדור. אז ככה הייתה נראית השיחה הזו עם המח"ט וככה
הוא היה נשמע, כמו המאמן העייף הזה שלמד משחק כל חייו וזה יהיה
התפקיד הכי גדול שהוא עומד לעשות בתעשיית הסרטים של הוליווד.
אז השפלתי מבט כי לא היה לי נעים לראות את המח"ט שלי ככה ערום
פתאום מולי ואמרתי לו שאני צריך להתייעץ עם רותי (שהיא החברה
החדשה שלי מאז שגיליתי שאני לא עשוי מברזל וכדורים באמת יכולים
להרוג סרן בסיירת).
רציתי להגיד לו שנשבר לי הזין מכל המשחקים המטומטמים האלה ומכל
הגבר גבר ומלנסות לשבור את השיא ביחידה בחמשת אלפיים מטר. שאני
עייף מלחזור פעם ב- הביתה (למרות שבסיירת לא טוחנים) ולשמוע
סיפורים על החברים שלי שעומדים לסיים תואר שני במנהל עסקים או
במחשבים בזמן שאני סיימת בקושי קורס מע"רים ויש לי חצי תעודה
של קורס נאמן בטיחות.
רציתי להגיד לו שאני קצת מתבייש לשבת עם כל החברים של רותי
מהפקולטה כשהם מדברים על כל מיני דברים מעניינים וכל מה שאני
יכול להוסיף לשיחה זה איך מאפסים נשק צלפים או איך נראית הקסבה
של שכם, שאני רוצה קצת חופש ושאני רוצה קצת אהבה.
רציתי להגיד שנשבר לי הזין מיין פטישים בסוף השבוע ובא לי קצת
גרי גוס און דה רוק. שנמאס לי לקום בבוקר ולהיכנס לשירותים
שרוב הסיכויים שעל חצי מהם יהיה שלט "לא בשימוש", או "שירותי
משלשלים". שנמאס לי לחרבן אוכל מלא בשמן וגבינה צהובה, שהרס"פ
שלי הצליח לגנוב מהמטבח כדי שתהייה לנו פריסה אחרי המבצע.
שנמאס לנסות לנגב את התחת עם נייר שיוף שנראה כמו נייר טואלט.
שנשבר לי להסתכל במראת הפלסטיק של השירותים הצבאיים ולראות
איזה דמות מעוותת מולי, או לצחצח שיניים ולראות את השליחטה של
זה שנמצא לידי עוברת בכיור מתחתי.
שנשבר לי לישון בשק שינה מסריח, (למרות שבסיירת מותר להביא
מצעים אנחנו הקצינים ישנים כמו סופאפו מפלוגה ד' של מוטה בשק
שינה שאם יעירו אותנו באמצע הלילה לקרב לא נתבאס), על מיטה
צרפתית עם עקמת נוראית. נמאס להיות עייף כל הזמן ועצבני ורעב
וחרמן.
נמאס לי לשקר למשפחות השכולות ולספר להם איזה גבר היה הבן
שלהם, למרות שאף אחד לא באמת סבל אותו בסיירת ורצינו להעיף
אותו אולי מאה פעם, רק לא היה את מי לשלוח לתורנות מטבח. נמאס
לי להתחנן לנגד מטבח שייתן עוד אוכל ללוחמים, לנגד רכב שיתקן
את ההאמר לפני המבצע ולנגד ההיגיון שיעבור את הש.ג לבסיס, כי
המ.צ לא נותן לו להיכנס.
נמאס לי לרוץ מול כדורים, נמאס לי לסכן את החיים שלי ולהגיד
בכל בוקר תודה שהלילה הזה נגמר.
רציתי להגיד לו שאני לא רוצה שבבית שלי תהייה תלויה תמונה שלי
מחייך עם הקיטבג על הגב ביום ראשון לפני שיצאתי לעוד שבוע
בצבא. שאני לא רוצה שהחברים שלי יספרו לילדים שלי שיספרו
לחברים שלהם איזה גבר היה אבא שלהם. רציתי להגיד לו שאני לא
רוצה למות.
וכל זה בשביל מה? בשביל מה תגיד לי. בשביל שנתפוס עוד איזה
מחמוד מחמוד בן 17? כי את כל השאר כבר הרגנו. בשביל שנקבל עוד
איזה עיטור שלא מעניין אף אחד? עוד איזה סיכה מטומטמת שאפשר
לקנות בריקושט?
רציתי להגיד לו שאני כבר לא כל כך בטוח אם מישהו מעריך את
הסיירת מחוץ לסיירת ואם באמת למישהו אכפת. רציתי להגיד לו שאני
כבר ממש לא בטוח אם כל החרא הזה באמת שווה את המאמץ כי בסוף
ממילא יגידו שקשרת איזה קשר עם עבריינים, או אנסת קטינה, או
לקחת שוחד, או הפעלת שיקול דעת מוטעה... ויעלו אותך על המוקד
ותהפוך להיות לחמם של עשרות כתבים רעבים.
רציתי להגיד לו שהדגל כבר לא כל כך קוסם לי ושהאידאולוגיה כבר
הפכה לקלישאה והמיתוס, הוא לא בשבילי.

אבל בסוף שתקתי.

השפלתי מבט ולא אמרתי כלום. כי בכל זאת הוא היה המח"ט שלי.
ולמרות הכל אני לא יכול לנטוש ספינה טובעת.
אחרי שבוע חזרתי ועמדתי מולו במבט מבויש ואמרתי שאני לוקח
חל"ת. כי אני רוצה קצת זמן לחשוב, להיות עם עצמי, עם רותי.
לנסות לבחון אופציות אחרות.
הוא לא צעק, לא עמד על השולחן ודפק כמו שהוא היה נוהג לעשות
בתחקירים כשחייל לא היה יודע מה המספר ברזל שלו. הוא פשוט הביט
בי במין מבט מבין כזה, במבט עייף שאין לו כוח יותר, שרוצה
לשכנע אבל לא יכול. והשפיל את מבטו לשולחן.

יצאתי מהחדר - אני. כבר לא סרן בסיירת. וידעתי בתוך תוכי
שמהחופשה הזו אני כבר לא אחזור.
נולדתי בלילה קריר בירושלים בספטמבר 79 בבית החולים הר
הצופים.
אבל ברגע הזה ממש שם, נולדתי מחדש, כבר לא סרן בסיירת.