לפני שטסתי הלכתי לקנות ספר, ככה שיהיה משהוא לקרוא בעברית
כאילו שבארה"ב עוד לא שמעו על אליעזר.
כשניגשתי לשלם עליו שאלה אותי המוכרת אם אני רוצה פתק להחלפה.
חשבתי שניה ובגלל שלא ראיתי את עצמי מחזיר את הספר בזמן הקרוב
אמרתי לה שלא.
"אתה בטוח?" היא שאלה אותי.
"כן" עניתי ותהייתי מה יש להיות כל כך בטוח לגבי שאלה כל כך
פשוטה.
וכאילו שלא אמרתי לה כלום היא נשארה לעמוד שם ולתהות אם לצרף
את הפתק או לא.
"אמרתי לך שאני בטוח, לא?"
"כן, כן" היא אמרה , " אני יודעת אבל אתה יודע אם פתאום היום
בערב משהוא יביא לך בדיוק את אותו הספר במתנה?"
"תגידי לי עד לפני שניה לא ידעת שספר כזה קיים בכלל, שהוא יצא
לאור ושהוא נמצא כאן על המדפים בפאקינג חנות שלך ועכשיו את
מדברת איתי על זה שהיום בערב אני אקבל אותו במתנה!"
אז אני הולך לקנות איזה ספר שאיזה חבר של חבר שמכיר את הדוד של
מי שגר ליד האימא של הסופר המליץ עליו ואיזה מוכרת מחראת לי
הכל בזה שיביאו לי היום בדיוק את אותו הספר במתנה?
"את רואה מה עשית, זה בדיוק הרגע שמרפי מגיע לבקר. עכשיו זה כל
כך ברור שאם אני לא אקח את הפתק המחורבן הזה היום בצהריים אני
אראה בדיוק את אותו הספר בניר עטיפה!"
"תביא את הפתק" רטנתי בקול מאשים וכועס.
המוכרת שתקה, שתקה וחייכה אלי. "אם כך" היא אמרה, " אני מאכלת
לך זכייה בלוטו ואהבת אמרת".
הבטתי בה בחזרה במבט נפול, " אפשר לקבל פתק החלפה לאהבת
אמת?".
בערב עשו לי מסיבת פרידה, כולם באו להיפרד ממני.
"כך זה בשבילך, קראתי אותו והוא ממש התאים לך אז חשבתי לקנות
גם לך אותו" חייכה אלי רינת ידידה טובה שלי. "סתם שיהיה לך מה
לקרוא שתהיה רחוק מכאן ותחשוב עלי (חיוך חמוד ובא לי לאנוס
אותה!).
ואני רק חיכיתי לאהבת אמת שתבוא.