ישבתי על כורסת XJ540 החדשה, דגם חדש שמונע טחורים, שהאיחוד
החל לספק בשנה האחרונה ואנחנו במזרח התיכון, שהחל להתחמם
לאחרונה, היינו הראשונים לקבל - מרכז העולם וכו'. חיכיתי
לצינור ההזנה של ארבע אחר הצהריים. רק אתמול חזרתי מטיול בפריז
של 1965, טיול שהייתי מגדיר מוצלח אלמלא העובדה שכמו בטיול של
2003 לא הצלחתי לפגוש את גודאר. הריתי מחשבות למשחק כדורסל קצר
להעביר את הזמן ושיגרתי מסר לידידי הטוב אסף, אך הוא היה עסוק
בהזיית שנת אחר הצהריים, כך שנותרתי בשעמומי. יצאתי לרחוב
המושלג כדי לשבת באחד מבתי הקפה שברחוב. והנה, בעיגול השירות
שלידי עמדה בחורה שמספיק לראות את שני המספרים האחרונים על הצג
שלה כדי להתאהב. היא נראתה תיירת, כאילו לא מפה, אבל העברית
שבה הקלידה את פרטי ההזנה שלה הייתה בדקדוק ישראלי. גמרתי אומר
לנסות את צופני איתה אך יופיה שיתק את אצבעותי ולא יכולתי
להקליד לה. הוריתי להגביר את ההזנה עד אשר אמצא שביב אומץ לב.
פחדתי לאבד אותה. לא ראיתי בחורה כזאת מושכת בכל העולמות. והנה
התעורר בי חשש ההחמצה ולחצתי מבלי משים על המקש "8". היא ראתה
את ה-"8" הזה ועשתה פרצוף של תמהון ובחילה והשאירה לי רק את
האפשרות להתנצל והקלדתי לה שאני מתנצל, לא התכוונתי, אני יכול
להזין אותך בקפה? היא חייכה כמי שנרגעת מאיום פתאומי והקלידה
לי שאני דווקא יותר בסדר מרוב האנשים שהיא פגשה בזמן. וכך
הקלדנו אחד לשני וכבר לא חששתי להקליד על ה-"8" שלי, עד שלבסוף
הבנתי שזה הרגע והקלדתי לה שתבוא לתא שלי שהוא לא רחוק מפה
ויצאנו מבית הקפה, מחובקים. אני אטעין אותך לנצח.