[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאיה ינקו
/
לשחות נגד הזרם

וכל הלילה ההוא אתה דיברת.
הג'יפ הישן שלך מטפס, בוצי, במעלה הגבעה הירוקה המשקיפה אל
הוואדי.
המילים שלך הקיפו אותי. התפתלו סביבי מלחכות, מתנפצות על
תודעתי.
קריסטליות. על אושר
דיברת.
העיניים שלך נצצו מתוך נוכחות פנימית והידיים חתכו את האוויר
כאילו המשמעות שבהגיית המילים עצמן לא מספיקה ויש צורך לתמוך
בהן.
עננים שחורים כבדים נזלו אל האדמה, מתאווים להתפרק בה, חושפים
במשוטם האיטי פני ירח קלושים. רוח של וואדי הביאה קולות רחוקים
של עיר וסלסולי מסגד מכאבביר קטועים, היה קר בלילה ההוא
וחיבקתי את עצמי מכווצת, אצבעות נוקשות משפשפות כתפיים
וזרועות, אבל אתה
לא ראית דבר מכל זה.

"אנשים לא מבינים שבשביל להיות מאושרים הם לא צריכים לשנות דבר
מלבד את עצמם". "יעוד", אמרת, מחשבה מתעופפת בכנפיים צבעוניות,
נחבטת החוצה בקול. אצבע טופחת בבסיס עטיפה רכה, הדלקת לך עוד
סיגריה. "אושר זה למלא אחר היעוד הפנימי שלך" אמרת בקול מהורהר
ושתקת, ונסעת בזמן אל תוך עצמך המבט שלך נעוץ בנקודה לא נראית
באופק, יונק את הסיגריה, מגלגל את השמשה לכדי סדק צר, מאפר אל
הרוח.

חורף 1979, טנדר פג'ו מאובק. הידיים הקטנות שלי מוסתרות היטב
תחת פונצ'ו ורוד גדול שסבתא סרגה. הטנדר של אבא עומד ליד הגדר
המפרידה בין הבית שלנו לשדה הפתוח, שדה ילדותי, שבקיץ מצהיב
אדמתו מתבקעת, דבורים ופרפרים רוחשים בו זמזום מונוטוני מעל
צמחי זעתר ושומר, ועכשיו מכוסה כולו מרבד כלניות ורקפות
מוכתמות גשם.
הוא חזר מהעבודה בבגדים כחולים ונעלים גבוהות שסוליותיהן בוץ,
צוהל לקראתי, ידיים חזקות מניפות אותי אל מכסה המנוע החמים.
האוויר אפור וקר וטיפות מטר אחרון תלויות בו. קרן שמש עצלה
מבקעת בעדינות באור חיוור ישנוני ענן חורפי. ומבעד לטיפות
שקפאו, צבעוניות נולדת, קשת גדולה נמתחת בשבילי.
ישובה על מכסה מנוע בעיניים מכווצות לאור מגיח - מסתתר, מחייכת
חיוך גדול.

"אתה הולך לאיבוד בכל כך הרבה דרכים בחיפוש אחרי האושר הזה...
מתעורר בארץ אחרת על חוף לתוך שמש זרה, מבולבל, זרוע חול רטוב.

ובדידות. כמה בדידות שנאספה לתוך תיקים גדולים במסע אל האושר
שלך. וכמה התרסקת. צלקות קטנות, תחנות מסומנות בך.
אתה נפלט ממסיבה גדולה שהזתה את עצמה בעיניים זורחות, שקר
המוני, אובד בתוך נשים זרות מפושקות, זקפה מנוכרת. רסיסי אושר
שקוף מוכני.
הוא פוער בך חורים מרים האושר שלך שמתמהמה. אתה מרוקן לתוך
הצפייה המאכלת אלכוהול בברים שחורים, בחורות דקות חשופות
זרועות ובטן
מתמזגות לתוך מילים שכתבת פעם, מזקק שברי עצב לתמונה סדוקה
רגעית. יושב ברגליים משוכלות ימים ארוכים ושתיקה בחום הצהוב
הפשוט של המדבר, נסעת לטלטל את הנשמה שלך ועכשיו ממתין שתתחיל
לדבר את עצמה מתת המודע, ולילות ארוכים ברכבות מעיר זרה לעיר
זרה, פנים שעונות על שמשה לתוך חושך גדול חסר כיוון ומלמולים
בשפה שאינה שלך.
הוא ארוז באריזות צבעוניות מוקפדות בחיוב מהיר האושר שלך,
מתגרד בכרטיסי הגרלה, אתה קורא עליו עם הקפה של הבוקר -
אושר הוא המצאה של העולם השבע, המסופק להתפקע.
אושר הוא מלכוד של זמן פנוי. אושר הוא מותג.
תמורת מאה כוכבים הוא אצלך בידיים.
וכל הזמן הזה אתה מתרחק..."

הלילה הבוצי הסמיך מתחיל למזוג לתוכו אור ראשון על הגבעה שמעל
הוואדי.
אריק קלפטון מתנגן עכשיו ברדיו שבג'יפ הישן שלך תהיות של גן
עדן,
צורב בי צריבות דקיקות של כאב. עייפות מתפשטת איטית נוכחת בגוף
שלי המאובן מזמן הלילה הארוך שמסתיים.
אני משעינה את המושב לאחור ומתמתחת, נזכרת בגיטרה אחת פשוטה
ואצבעות כואבות מגעגוע שניגנו את השיר בניו יורק, ינואר 93',
ושיחת טלפון אחת ממרחק, מבשרת.
אתה פותח את השמשה, אוויר קר, טרי של בוקר שהמתין בחוץ נשטף
פנימה וגורם לי לרעוד. אתה מסתכל על תנועת הריקוד הזו ומחייך
אלי בעיניים חמות.

"זריחה היא יעוד פנימי" אמרת מסתכל מרוכז על השמים הכהים ששמש
חורפית מסתמנת בהם. והסתכלתי עליך במצח מכווץ וחיוך גדול
מלגלג. והכרת את חוסר האמון שלי בקלישאות, ואת סבלנותי
המוגבלת, ולא ויתרת.
"תראי", אמרת,
"תחשבי רגע על הסדר הזה, הקוסמי, שאוסף אליו כל שנה ימים
מתקצרים בזמן הנכון, והימים הקצרים שמסמנים לציפורים עונה אחרי
עונה לחצות אוקיינוסים אל המקום הנכון להיות. ולחזור.
והאדמה שמתבקעת בתווי מתאר מדויקים לגשם שיחלחל בה, מסמנת לו
מקום.
והזריחה הזו -
"זריחה היא אושר", אמרת לי, ויצאת מהרכב מותח ידיים וגב, שואף
את היום הזה הבוקע, ממלא את בית החזה בקרירותו הראשונית, נשען
בגופיית טריקו דקה על המתכת הקרה, והתכופפת אלי ראש מציץ מבעד
לדלת הפתוחה -
"שמש זורחת כל בוקר מתוך צו פנימי,זה יעודה. אושר כמו שאני
רואה אותו הוא הקשבה פנימית שקטה. תנועה מתוך ציר פנימי של
ידיעת המקום הנכון בשבילך.
אושר זה להגיע הביתה. את מבינה?"

משהו מצפצף. אני פוקחת עיניים מבולבלות, כואבות.
הפה שלי יבש, השפתיים מבוקעות הגוף נוקשה.
הבוקר שנכנס איטי לחדר דרך החלון הקטן מחזיר אלי ברגע חד את
ההכרה המבוהלת הרובצת, כבדה ונדחקת אל דפנות הבטן והחזה
במרפקים חדים, מטפסת בגרון בנוכחות מחניקה, מתנשמת.
הטלפון צלצל אתמול בלילה. מבט מופתע אל הצג. שיחה מהארץ. שרון?
"משהו קרה אצלך בבית, תתקשרי לשם".
זווית אור חיוור נחה אלכסונית דוממת על עור חשוף בקצוות עצבים
פועמים. האוויר בחדר דחוס במלואו והולם את האימה שלי.
מבט קפוא אל הרצפה המבריקה של המלון הניו יורקי - בכתם אור נח
פיסות גדולות האושר שלי.
המחשבות מתערבבות ומתמזגות אחת בשנייה בסחרור. מחול שדים,
בחילה. אני מניחה יד על הלב להשקיט.
אבא שלי ענה. הקול שלו יציב ושקט אבל משהו חדש נוסף בו, נתפס
בקצוות כהד.

בוקר אפור משובץ עננים ושברי אור עומד זקוף לפתחנו,
אני מניחה לך ראש בשקע הכתף, מבט חטוף מספיק לך כדי לדעת .
אתה מסובב את המפתח של ה CJ הישן הצהוב. המנוע משמיע נהמת קור,
משתנק ואחר כך ניתק ומתחיל להתגלגל בקפיצים מגושמים מהגבעה.
גשם שקט ואיטי יורד כשאנחנו מגיעים הביתה. אתה כורך את עצמך
מאחוריי, זרוע מתחת לסנטר והאחרת מקיפה את הבטן וכך מהודק אלי
לוקח אותי למקלחת ומפשיט.
אדי מים חמים שורטים בנו צמרמורות חום-קור ממלאים את החדר. אתה
רוחץ אותי בידיים גדולות וסבלניות, אחר כך עוטף במגבת גדולה
ורכה
וכרוך אלי, לוקח אותי אל המיטה.


אפילוג

וכל הדרך האינסופית במטוס, צפה בודדה בשקיפות כחולה. מרחפת,
מרפרפת מחשבות על קיום שאינו עוד, וגבולות ההבנה.
דיילות נעות במעברים תוך מלמול מונוטוני מחוייך, החום הרוחש של
האנשים סביבי והדממה החדשה שלי.
הזמן עוטף אותנו כפי מידותינו, המשתנות.
בבוקר השמש עולה לפי צו פנימי, יום אחר יום, שנה אחרי שנה,
מגלגלת חום וחיים לתוך העולם מלא האפשרויות הזה, הזורח.
והדואליות השורפת של הקיום מול העדר קיומך. היופי שלא יכולה
לו. ושקשוק התנועה ושאון הזרימה של המיקרוקוסמוס הרוחש הזה.
בחמש בבוקר בחוף הים של תל אביב רוויי אלכוהול, כשגלים התנפצו
לרגלינו משאירים זנבות מלח קרירים סיפרת לי על מסעות דגים
בנהרות גדולים לאורך עשרות אלפי קילומטרים בהתמדה עקשנית, נגד
הזרם, נחבטים אל האוויר מחוץ למים מול התנגדויות ומכשולים
בדרכם אל המקום המדויק הקטן ממנו יצאו פעם ואליו הם שייכים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בראל, אל תשאל
למה.



רפיק חלבי, מאי
2002.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/3/08 19:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאיה ינקו

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה