באותו קיץ מהומה רבה קמה בכפר בשל אותו מקרה תמוה שאספר לכם על
אודותיו. תלי תלים של שמועות פשטו מבית עץ אל משנהו, השערות
מיני השערות שונות נתעמרו באוויר כאותו פיח סמיך היוצא מן
הארובות ומתפזר מעל הגגות עת מסיקים את הבתים בחורף.
ומעשה שהיה כך היה: אצל אישה שילדה זה מכבר פצה התינוק פה
ודיבר מילה ראשונה. וכי יראוני מה המשונה ומה המוזר בדבר זה,
יתבע פלוני. תינוק דרכו שיחל לדבר, כשם ששלג בחורף וניצנים
באביב וכיוצא בזה. ואכן דבר זה לא מתמיה היה אילולא מילת
ביכורים זו שכיחה הייתה. נאמר, צפויה, ידועה, שאינה מתיישבת
כעוקץ טורדני באוזני השומע ולא נותנת מנוח כל העת.
האישה, ככל הנשים בכפר, עמלה בביתה. האיש שלה מעבד גזירי עצים
לצרכי תשרופת, ובקיצור ככל האנשים בכפר. והתינוק ששוכב
בעריסתו, ככל התינוקות, זה לא מכבר נגמל מן השד והוא שרוע
מרבית היממה ומביט נכחו אל התקרה - רגע מוצא בה משהו סמוי מן
העין ומצטחק כמנהג הדרדקים, רגע פורץ בבכי מחריש אוזניים, השד
יודע על מה, רגע משתתק, ובקיצור ילדון הנוהג כמעשה הילדים
כולם, לא פחות ולא יותר. אלא שאז - מילה. "הביתה". "הביתה".
בשומעה, חישבה לעצמה האישה כי ודאי ישנו מישהו אחר בבית, שמא
חזר האיש שלה מן הסדנה, או אולי עוד השד יודע מי. אך כשם
שהבליחה מחשבה זו במוחה כן שבה אחור ולא בלי שמץ של גיחוך, כי
הרי מה יעשה בעלה בבית בשעה זו ועוד ידבר בקול של תינוק, וכי
אם יבוא מישהו על מפתנה בלי לנקוש תחילה ועוד עם ילד. "לא, זה
הילד שלי, שפצה פיו". כך חישבה, ולאחר מכן כבמעין חידוד המחשבה
יספה עוד "כנראה הטעוני אוזניי". ניגשה אל העריסה ושם שכב בנה
כהרגלו, אפרקדן, רגליו וידיו לצדדים והוא תולה מבטו בסיד הלבן.
ואך ראה צלה מעל ראשו, שוב: "הביתה". ושוב "הביתה". ואך מחשבת
האם לעצמה כי לא הטעוה אוזניה, מרים את קולו ב"הביתה" הזה שלו
ופורץ בבכי, תחילה במעין יללה חרישית ועד מהרה בצווחת גבהים
איומה, וכל העת "הביתה!" הרימתו האישה אל חיקה, כהרגלה הטוב
עליה, והחלה מנענעת אותו קלות ומפזמת אותן הברות סתומות,
"אה-אה-אה", שעוללים מזהים בהן את קול אמם ונרגעת רוחם. ואכן,
הפלא ופלא, צווח הדרדק מעט ונרגע לבסוף, חדל לצרוח ורק בכה עוד
מעט קט. כמעשה אדם הרוצה להיפטר מעודפים מיותרים, כך נראה היה
שרוצה הוא להיפטר מדמעותיו האחרונות בחיק אמו, ומשכילה את
דמעותיו הניחתו אמו שוב בעריסה, ובעודה מפזמת את ה"אה-אה" נרדם
הילד חיש מהר.
והאישה, או טוב לומר האם, עולזת נפשה. דיבר הינוקא! וכי מעתה
לא עוד "ינוקא" ייקרא בפי כול כי אם "ילד", ילדון של ממש. וכי
מה משמעות הדבר? שחליפה חדשה כבר הגיעה העת לתפור לו ואולי אף
להתקין זוג ערדליים. ובעוד היא מחשבת מחשבות של שמחה, מרגישה
היא כי משהו אינו כשורה כאן. הרי בשמה היה צורך שיקרא הילד,
משמע "אימא". ומדוע "הביתה"? אצל השכנה הנה "אימא" קראה
התינוקת, ואצל הרכילאית בשוק "אימא", ואצל אחד החוטבים שאשתו,
עליה השלום, החזירה נשמתה לבורא במעמד הלידה והוא מגדל את
ילדיו לבדו קראו "איבא", אבל גם זה, חצי הדבר לפחות. ואילו כאן
אצלה כדבר הזה: "הביתה". מוזר הדבר...
ומה אחר כך? חזר האיש הביתה והאישה שפכה באוזניו כל מה שאירע,
ספק תמהה ספק מאושרת, והאיש שומע את הדברים הללו, מביט בתינוק,
מרימו אל על, בוחן שמא יש למצוא בו פגם איזשהו, או משהו שונה.
וזה הקטן - כהרגלו: בוכה וצוחק, בוהה ומגהק, ובקיצור כמו שדובר
כבר, ככל התינוקות כולם. ואז פסק האיש: "שדיבר - טוב הדבר.
שאמר מילה משונה זו 'הביתה' - רע הדבר". והאישה חיש מצטעקת
ונמלאת דמעות, כדרך הנשים כולן, לאמור "מה לעשות? ושמא מחלה לו
לבני? ושמא אחזוהו דיבוק?!" והאיש מרגיעה, גוער בה על דרכיה
הפוחזות: "וכי מה לעשות יש? נחכה עד שיגיד עוד משהו. אולי כדרך
הציפורים המדברות שמע מילה זו וחזר אחריה, אולי עוד יום-יומיים
ישמע מילה אחרת ובזאת ידבר".
חיכו יום וחיכו יומיים ושלושה וכירח הימים - והתינוק שותק. האם
אובדת עצות הייתה ולא הניחתה נפשה בשלום. הלכה אל שכנתה וגוללה
סיפור מוזר זה. זאת עשתה מתוך ייאוש הנפש ופיזור הדעת גם יחד,
כי הלא בכפר קטן דין המאמר לאחד כדינו של זה למאה, ובעצם לכל
הכפר כולו. ובאמת לא חלפו גם יומיים וכל הכפר רק בזה דיבר,
בבנה של האישה שבמקום להשיח "אימא" אמר "הביתה", וכולם מדברים
דיבורים שלא מן העצות המועילות כי אם דיבורי סרק ופלפולי
שפתיים, שכן נחמד לו לכל שכן לשמוע על צרות לא לו ולהשיח בהן
כמבין עניין ולמעשה הוא בור גמור. ואכן, אף לא אחד לא ידע לומר
מה פשר הדבר המוזר הזה. ואף כי נצטערה האישה כי יצא המקרה אל
אזני כול, להשיב את הגלגל אחורנית לא ניתן היה, ומרגע שידעו
כולם על הדבר לא ניתן היה עוד להכחישו. באו אנשים לראות את
התינוק, שמא יזהו בו תחלואה כלשהי או איזה סימן, מעין ארבע
ידיים או שני ראשים או משהו כזה היאה לשבטים הנודדים. אך הוא,
הינוקא, בעודם עומדים מעל עריסתו, נפתעים לגלות כי לא ראש שני
לו ולא זנב, שכב כהרגלו ובהה נכחו.
וכשם שלא נוח לו לאדם להודות בתבוסת צדקתו ובחוסר נכונות
ידיעתו, החלו הבריות להביע מעל לעריסה דעות שונות ומשונות בדבר
"המילה". חלק אמרו כי פגם בראש הוא זה, וכי הילד חשב ודאי
ש"הביתה" משמעו "אימא", ושמעתה לא יתאם שום דבר שיאמר למשמעותו
בעיניו, ירצה לומר, נגיד "יורד שלג", ובמקום זאת יגיד "עץ
ועגבנייה מוחמצת" או השד יודע מה. ואחרים אמרו כי מחלה של הפה
היא זו שמעוותת את הצלילים ביוצאם אל האוויר. והיו אף כאלה
שאמרו שסימן הוא מן השטן, שקריאה הייתה זאת למלכות הרשע ועוד
הבלים מעין אלו, והעיקר - כולם מדברים ואין איש מבין עניין.
נדכדכה עליה רוחה של האישה ולא ניתן היה לומר גם כי האיש חש
עצמו בנוח. וכי מה יעשו? לא קל הוא לעמוד באין אונים תחת עינם
הבוחנת של הבריות ועוד על עניין שכזה, שאין לך מה להשיב בו.
ואם עוד היה אומר התינוק משהו בנוסף, לתיקון הנזק, אך זה -
שותק כפרד.
חלפו עוד ימים מספר והנה נראה כי חדלו האנשים מלשאול, חדלו
מהתעניין בדבר, וידוע לכול כי רק למראית עין הדבר. והלכה
למעשה, דיברו בדבר ללא הרף מאחורי תריסיהם המוגפים, אך אט-אט
תפסו מרחק, כעומדים מנגד האסון במרחק בטוח וחוששים מהתקרב.
אט-אט פסקו האנשים לבוא לסדנה של האיש, ופסקו השכנות מלבוא אצל
האישה, ונפשם של הזוג מרה עליהם, עד כדי כך שהחלו לחשוב שמא
אולי באמת חולה הילד או שמא חלילה באמת בכור השטן הוא.
והנה כחלוף שבועות מספר נמצאה האם שוב, כבאותו היום עצמו, ללא
בעלה ורק עם התינוק, אלא שהפעם לא עוד אישה ככל הנשים בכפר
הייתה. זה ימים ארוכים לא יצאה את פתח הבית על אף חסד קרני
החמה, שכן בשלהי הקיץ מדובר, ודומה היה לה כי גם ביוצאה
מצביעים עליה כל העת מאחורי גבה, מרכינים ראש לברכת שלום ממרחק
שני הצעדים ואף יותר ואך מפנה היא מבטה, ממהרים הבריות להתלחשש
בינם לבין עצמם. דומה היה לה כי נוסף אל לבה גוש פחם כלשהו או
איזו אבן שחורה שמכבידה עליה את משקלה ומושכת ארצה את כל
ישותה, כאילו שנים של סבל הוסיפה על גבה, והגרוע מכול הוא שלא
זכרה כלל כי לא תמיד היה כך הדבר, ואמנם רק כשבועות מספר עברו,
נדמה היה לה כי הנה כל חייה עברו עליה כמקורננת, פגומה כלשהו,
בלתי ניתנת לריפוי ונידונה לקלס ולנידוי בידי כול. ואף לבכות
לא רצתה כלל, כי לא הייתה בנפשה מרה זו כפגיעה פתאומית וחולפת
שבכי ישחררה, כי אם מום כלשהו שאין לבכות עליו אלא יש לשאת
בעולו. האיש שלה רבות לא עשה לשינוי מצב העניינים, המשיך
כהרגלו לצאת אל הסדנה ולבוא ממנה, על אף שאנשים לא היו באים
כבר והאישה ידעה זאת יפה. לא עמד לו לבו לא לכעוס ואף לא
להתעצב כי אם רק להעמיד פנים שהכול כשם שהיה ולא נשתנה מאום.
ובאותו היום ישבה האישה מול העריסה ובהתה נכחה ומחשבות מיני
מחשבות אצו בראשה. "לא ידבר עוד בני," חשבה, "מילה אחת נגזר
עליו לומר בחייו ולא יוסיף. והנה כי מה אמר? 'הביתה'. בחר
לעצמו מילה... וכי הביתה זה מהו לאדם שלא ידבר כל ימי חייו?
הרי בביתו הוא. בביתו, במיטתו, בכפרו, וכי לא בית הוא זה? ומהו
בית? על מה להתפלפל יש כאן - הנה אני בביתי, כיסא ושולחן לי
ומיטה וארון ותנור ואף בעל ותינוק. וזה הביתה רוצה, צועק - הרי
בביתו הוא! וכי יצטעק האפרוח בהיותו בלול? והסייח באורוותו,
והחזרזיר בדירו? ואף אני עמו כאן בבית, אמו, מולידתו. אני
ביתו, אני לו בית". ובחושבה מחשבות מעין אלה החל התינוק מתוך
עריסתו בוכה ומיילל. שמעה זאת האישה ולא משה ממקומה. ישבה
והקשיבה לבכיו, דקה ועוד דקה, מאזינה הייתה לקולו הדק,
הצווחני, לשאיפות האוויר החפוזות שגמע בכדי להוסיף ולצרוח.
לבסוף, גוועה אט הצווחה הקולנית ונותר אך חרחור חלוש ומתמשך.
קמה האישה מכיסאה וקרבה אל העריסה, מביטה בילד והוא מביט בה.
כך רגעים מספר היו כקפואים, ממושכות מביטה היא בו והוא בה.
לפתע שלחה את זרועותיה והרימתו אל חיקה. ובעודה מחזיקה אותו,
נרגע התינוק מחרחורו כליל והחל ממלמל בשפתיו איזה הברות
סתומות. והאם פשטה זרועותיה והייתה מחזיקה את פניה מול פניו,
שעה שהביט בה בעיניו הבהירות, הרטובות מדמעות של זה הרגע.
"אימא," פלט מפיו, ואז שוב "אימא". והאישה קרבתו אל חיקה חזק
והייתה מחזיקה בו כך דקות ארוכות, ואחר כך השכיבה אותו בעריסה,
ואך עצם זה את עיניו, שקע מיד בשינה והשמיע נחרות קלות.
והאם התיישבה בכיסאה שישבה עליו זה מכבר ושוב מביטה הייתה
בעריסה במבטה המזוגג, ורק זאת חישבה בלבה: "ודאי שאמר 'אימא',
אחרת לא יכול היה להיות".