אתמול איבדתי אותך.
איבדתי אותך כמו שמאבדים שלט או סיכה או כסף קטן.
ניסיתי לחפש, אך לשווא.
לא מצאתי.
פתאום הבנתי שאי היכולת למצוא אותך בהר הבלאגן האישי שלי אולי
נובעת מהסיבה הפשוטה - שאתה בעצם לא רוצה להימצא.

הכול בעצם היה מאוד ברור אחרי תקופה ארוכה של "לנסות לשכוח
אותך" שבאה מיד אחרי שיחה מאוד עמוקה של "זה לא יילך בינינו".
אתה יודע, לפעמים אני תוהה... אם נשארה בך טיפת רגש.
(איך יכולת אתמול, מול הפרצוף שלי, לשאול אם מותר להביא בת זוג
להצגה?!)
אחרי שחשבתי שאתה הבן אדם הכי רגיש בעולם אני רואה שאתה בסך
הכול תינוק, וכשמשהו לא הולך אז אתה מרים ידיים.
ואני, שנאבקתי עליך, על הקשר שלנו ("הקשר הבלתי אפשרי שלנו",
כמו שטרחת להגדיר לקראת הסוף), נאחזת בחוזקה בכל מה שלא נשאר
לי ממך.

וזה לא הרבה, אתה יודע.

בדרך כלל כשאני מתגברת על מישהו התהליך מלווה בהמון דיבורים.
לדבר לדבר לדבר כל הזמן, כמה שיותר.
לטחון את הנושא עד שכבר נמאס לי ולחברות שלי ואז אפשר להשאיר
אותך בצד כמו חולצה מרופטת שהשתמשו בה מעבר לגבול יכולתה.

בהתחלה זה כואב, אבל בעיקר פוגע. התחושה שמישהו ויתר עלייך.
אין תחושה יותר כואבת מזו.
בעצם יש, כאשר אתה מאבד מישהו שיקר לך.
אבל זה כמעט אותו דבר כי ביום שוויתרת עליי משהו מת בתוכי.
ולראות אותך ככה, מדי פעם, בלי יכולת לדבר, להסתכל בחלל,
באנשים, ולהרגיש שיש שם קונוס שאסור להסתכל לכיוונו.

אני לא יודעת איפה טעיתי.
אני לא יודעת אם היה מקום לטעויות או שזה היה דבר שנועד
לכישלון מלכתחילה.
אני לא יודעת למה ויתרת. ואני לא יודעת אם היה לך קל לעשות את
זה, או שאתה עדיין חושב עליי לפעמים.

אבל מה שאני כן יודעת זה שנמאס לי להרגיש את ההרגשה הזאת.
ההרגשה של...
של...
קשה... לא קשה... יהיה בסדר... יהיה טוב...
אני רוצה פעם אחת לסיים משהו יפה, בלי רצון לקבל תשובות לשאלות
שבוערות בתוכי כל הזמן, בלי אי יכולת להבין את הבן אדם השני.
זה משגע אותי.

ואיזה אירוני, בדיוק שומעת את השיר "אם תלך מי יחבק אותי..."
ככה זה תמיד, השירים האלה, נוגעים בדיוק בנקודות שאנחנו הכי
מפחדים להתקרב אליהן.

אז כרגע, מוצאת את עצמי
שוב,
די ריקה.
לא מבינה, לא רוצה להבין, לא מתאמצת אפילו לנסות להבין
אותך.
חיה על הקצה, זורמת, מנסה...
למצוא נחמה
בכל דבר טוב אחר שנמצא.




אני עדיין פה.
ולמרות שהלכת
יהיה מי שיחבק אותי