בעצם יותר מונולוג.
נכתב במשיכה אחת, בלי תיקונים,
לב נפרס על נייר עד שהדם נעצר.
שלושה אנשים עצובים
מסובים זה עם זה
נסובים זה לזה
משוחחים
הרבה יש להם לשוח
הם מפחדים לשתוק
ומפחדים יותר לדבר
לכן הם משוחחים
מסיחים
יושבים קרוב-קרוב
לועסים אוכל תפל
מעכלים שיחה קרה
עניינים שבלב מתלהטים-מתאכלים
מתכלים להימסר ולהיכאב
אבל עצבים חשופים לא נוגעים
הצער ניגר פנימה
למה למה למה אלוהים
הרי הם פועמים באותו קצב, באותה פעמה
ועצב אחד חובר אותם
חיים הולידו חיים
לדפיקות לב מול תריסים חסומים
השמש נגלית רק בפס דק ברווחים שביניהם
ויותר משהיא מאירה, היא מספרת על החמצה
על כוח גדול שנכלא ונכתש עד אין-אונים
עד עפר
וכבר אין בו לחמם, להאיר, להעיר,
רק לצבוע באפור את השמים מאופק עד אופק
מה יהיה איתנו, עצובים שכמותנו
בודדים שאנחנו?
כלולים זה בזה
כלים זה אל זה
אך מכלים את עצמנו לרוח
לאבא ואמא |
