יושב על הכיסא הבודד במטבח ומביט בו, באתרוג, מביט בפיטם העדין
וחושב עד היכן מגיעים הבלי הדת הזו. להתעסק עם הקפדה זו
בהידורו של פרי מן הטבע, לקבוע פסילתו של פרי אם אין לו
הפיטם?
ומה אם הייתי תימני? הרי לאתרוג התימני בכלל אין פיטם. ובכלל
שואל עצמו מהיכן מצווה זו? האם מדאורייתא או מהתנאים?
יושב ומביט באתרוג זה ששינה את כל חייו, וזה נראה כמו היה רק
אתמול. בשנת 2004 צפה בסרט אושפיזין.
התחזקות, קוראים לתהליך הזה.
וכי מתי יפנה חילוני אל הדת? זה קורה ברגעי החולשה, בבדידות,
כאשר אין לו במה להיאחז.
אולי כך גם ההגירה מהדת אל החילוניות, כאשר מה שנאחזת בו -
הכזיב, או שחשיפה למנעמי החיים כביכול של החילוניות שוברת את
האמונה, פעולה שגורמת במקרים רבים לשבר בקשרי משפחה, במיוחד
במשפחות חרדיות. קל וחומר גם חילוני החוצה את הקו לחיי הדת
וחוזר בתשובה - יוצר מתח בתא המשפחתי.
"אצלי הכול מורכב כל כך," מהרהר בתהליך ובאירועים שהביאו אותו
למקום שבו נמצא היום.
הוא הוברח מהארץ בזהות בדויה על ידי המוסד, לאחר שמשימתו
האחרונה חצתה את הקו בין החוק לדבקות במשימה.
נקרא לילד בשמו - רצח.
כיום, כשהוא חושב על זה, הרי רצח זו העבירה הפלילית הראשונה
בתורה - רצח קין את הבל.
מילה זו, "הבל", מסיטה לרגע את מחשבתו לקהלת "הבל הבלים אמר
קהלת, הבל הבלים הכול הבל." ועובדה, קין נותר בחיים, רק נע
ונד. ממש כמוהו.
בארגנטינה, מקום מחבואו הבדוי, לאחר תקופה שבה מיצה את עצמו
במנעמי החיים, מצא דרכו לבית חב"ד. הרב צבי קיבל אותו בזרועות
פתוחות ולא שאל שאלות.
כך הצטרף לשיעורי התורה ונסחף. מיום ליום התחזק וכך גם
אמונתו.
חוזרים בתשובה חזקה עליהם שיהיו קיצוניים יותר ממלמדיהם.
ואז, מפעיליו לשעבר פנו אליו לבצע שוב עבודה, זאת כאשר הגיע
בשנת 2003 מידע מדויק מה-"SIDE", שירות הביטחון הארגנטינאי, על
מבצעי הפיצוץ בשגרירות ב-1994.
עבודה פירושה חיסולים.
חיבור זה בין הדבקות הדתית שאחזה בו עתה לבין עברו ואופיו
המיוחד פעל, והוא הסכים.
המפעיל העביר לו מעטפה עם שמות וכתובות, נשק, טלפון נייד, מפות
ומסלול מילוט. את העבודה ביצע בדייקנות, אך מרדף השלטונות
אחריו אילץ את מפעיליו להעלים אותו מארגנטינה תחת זהותו
האמיתית בחזרה לארץ.
כעת כשהוא מביט באתרוג, חוזרות מחשבותיו אל הקורות אותו בשנים
האחרונות והוא חש טשטוש קל ומעין ערפל אפף אותו.
האתרוג נשמט מידיו...
"רימון!" הוא שומע את הצעקה של זבולון ששכב עמו בשוחת המארב.
רק אלוהים יודע איך הספיק לאחוז בו ולהשליכו אל מחוץ לשוחה תוך
שהוא נשכב.
אבל זבולון עשה פעולה הפוכה, זינק מהשוחה החוצה.
הרימון התפוצץ והוא זינק החוצה למרדף אחרי משליך הרימון אשר לו
ארבו, השיג אותו, ירה בו והרגו.
כאשר שב לשוחה מצא את זבולון שותת דם, גוסס בפרפורים אחרונים.
משא כבד יישא כל חייו - אלמלא רדף אחר משליך הרימון האם היה
מצליח להציל את זבולון?
השתטח על הרצפה וזינק על האתרוג כאילו חייו עומדים מנגד - "שרק
לא ייפול הפיטם," אומר לעצמו.
מוצא עצמו מהרהר בדקדקנות דתית זו "על קוצו של יוד".
קשה לו זיכרון זה הרודף אותו, זיכרון שגרם לו לדיכאון ולחיפוש
עצמי.
נזכר בדברי קהלת: "ושנאתי את החיים, כי רע עליי המעשה שנעשה
תחת השמש: כי הכול הבל ורעות רוח".
שוב מצא את החיבור בין ה"הבל" לקין והבל.
בשירות הוטבעה בו לאחר מות זבולון אות קין. והפך פחות מבצעי
ויותר אבטחת אישים. נכון, זו אינה עבודה שגרתית של שומר, כי
מדי פעם העמיסו עליו ג'וב כמו לחסל איזו זונה שלכלכה. טוב,
אולי לא נאמר לו ממש לחסל אבל ככה זה כאשר מערבבים אמוציות
בעבודה.
סבר שהחזרה שלו לארץ תחזיר אותו למעגל העבודה, אולם לא כך
היה.
הימים אינם ימי הצלחה למגזר הדתי במוסד. המדינה והצבא ערוכים
לקראת פינוי חבל עזה.
חריקות רבות נשמעות מהצד הדתי ודתיים בעלי תפקידים מוצאים עצמם
מנותקים ממידע מסווג ומתפקידים בצוותי ההיגוי.
ישב בחדר ששכר לעצמו בבני ברק. שם במקום הזה, החלה ההתחזקות
שלו כשצפה בסרט "אושפיזין". הנה, אפשר להסתפק במועט וגם לעבוד
את ה' ישתבח שמו ולמצוא מזור לנפש.
ודווקא עכשיו, אחרי התהליך הארוך שעשה, מביט באתרוג ובלבו
מחשבות כפירה.
נזכר בדברי הרב מישיבת ברסלב "אין חטא או עבירה שאין עליה
תשובה", אבל זה ממשיך לחפור בו.
וכל הזמן צפים ועולים לעיניו אירועי התקרית במארב, שבה נהרג
זבולון, ושאלות על חיים מוות וגורל.
השנאה לחיים מבעבעת בו. לא מצליח למצוא את האור, דווקא הוא -
החזק - נשבר.
הברסלבים מוזרים בעיניו, לכל דבר מוצאים לך תשובה, במיוחד
כשאתה שוקע.
איך אמר לו הרב: "למה התכוון הפסוק 'ממעמקים קראתיך יה' אם לא
בשעה ששוקע האדם לתהום תחתיות אבל אפילו שם במצולות ים שנאמר
'הנותן דרך בים ובמים עזים נתיבה' ייתן לו הקב"ה דרך."
"דרך", הוא חושב ומהרהר בתעשיית הכסף של החסידים ומיד חוסם את
מחשבתו.
ואז נזכר באירועים האחרונים.
ישב אצל הרבי שלו בשיעור ולפתע נכנס הרב צבי, כן, אותו רב
שלימד אותו תורה בצעדיו הראשונים בארגנטינה.
לאחר הסתודדות בין שני הרבנים, פנה אליו הרב שלו: "הרב צבי
אומר כי המשטרה בארגנטינה מחפשת אותך. לא סיפרת לי על הקורות
אותך. מהו הדבר שאותו הנך מסתיר מאתנו?"
הרב צבי מביט בו בנוקשות: "ביום שבו נעלמת, נמצאו ירויים בכיר
בשגרירות אירן וקיצוני מוסלמי."
"אתה מוסדניק? מה אתה מחפש כאן?" ממשיך הרב, "אנחנו חיבקנו
אותך כמו בן ואתה באת להרוס מבפנים?"
"אתם טועים," אמר, קם והסתובב מרגיש בגבו מבטים לוהטים בכעס.
"איש!" קרא הרב, "יש לי משימה עבורך."
הסב ראשו לאחור בזעם. "משימה? לי? הרי הרגע הטלת בי דופי?"
"אני רוצה שתצטרף למסע שלנו לאומן כמאבטח."
"חשבתי שהקב"ה הוא המגן עליכם שם," ענה לו בהתרסה והלך.
מוזר, חשב לעצמו, המוסד דחק אותו החוצה משום שחזר בתשובה
והישיבה דחקה אותו החוצה משום שהתגלה לה נתח מעברו.
לכל ארגון יש משאבים וכוחות, כך גם לישיבה שלו, ולא עברה יממה
ובעל הבית שלו הגיע ודרש ממנו לפנות את החדר.
"אבל הישיבה שילמה לך מראש עבורי," טען האיש, "צר לי, אברך,
אבל הישיבה הפסיקה את התשלום."
כך, חד וחלק, נדחק לפינה. בלית ברירה מחליט להיכנע ושב
לישיבה.
לגמרי לא התפלא שהרב המתין לבואו.
"כבוד הרב יסלח לי על חוצפתי, דברים של עידנא דריתחא לא
נחשבים."
"מוסדניק," עקץ אותו הרב, "שמח בחלקך ותביא גאולה לעם ישראל,"
כך המשיכו והרב צייד אותו במסמכים למשטרה ולמשרד הביטחון
כמלווה ומאבטח המסע לאומן.
המסע הבחיל אותו, עם כל הרעש וההמולה של שמחת החסידים וריחות
הגוף הדוחים, וביום השני לשהותם באומן זה קרה:
מישהי נתקלה בו בחוזקה ולחשה לו "הרב רוצה אותך דחוף."
זמן רב לא היה לו מגע עם אישה ובהיתקלות זו חש מעין מסר מיני
חזק. החליט להדחיק זאת ופסע לעבר אוהל מגוריו של הרב.
"כבוד הרב, ביקשת אותי."
"מצאתי לך כלה," מדהים אותו הרב.
"כלה??? לי???"
"כן, כרגע פגשת אותה," עונה לו הרב וחיוך עלה על פניו.
"מוסדניק, אתה צריך רק לעשות איזו עבודה קטנה עבורנו."
מביט ברב בתמיהה. "עבודה?" וחשש קל עולה בלבו כשהוא זוכר
עבודות מעברו, "הרי אני מאבטח כאן, זו לא עבודה?"
"תקשיב, תלמיד חכם, אנחנו כולנו ברסלב, איך זה שלא נתת דעתך על
הרב צבי? הרי הוא חבדניק. מה הוא עושה כאן ומניין ידע עליך?"
מביט בו המום.
והרב ממשיך "הוא מרגל אחרינו, אין לי מושג מדוע, אולי לעקוב
אחרי ההכנסות שלנו ואם כן ממה נתקיים??? אתה חייב לחסל אותו
עוד הלילה."
הביט ברב כשהוא מהנהן בראשו ויצא מהחדר בצעדים נחושים.
פנה לאוהלו, חגר את נשקו, נטל את המסמכים והציוד הנחוץ ויצא
כשהוא צועד לאוהלו של צבי.
"קום, צבי, עלו עליך. קדימה, הזדרז, בוא נזוז."
טובים השניים מן האחד: אשר יש להם שכר טוב בעמלם. כי אם יפלו,
האחד יקים את חברו; ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו. אמר
קוהלת |