הלילה,
הכוכבים יאירו את השמיים במיליארדי אורות קטנים
זה מדהים, איך הגן עדן מנצנץ לכיווננו,
אבל הלילה,
תאיר רק הבדידות -
שכן את לא איתי,
מנצנצת לצידי.

הלילה,
אהיה לבד.

אבוד, אילם, עיוור, טיפש,
שיכור מעצבות,
מוטבע ביגון,
גל הצער עובר מעליי,
המראה מתכחשת לי,
וההד של מה שהיינו,
עוד מכאיב באוזניי.
הלוואי והייתי חירש.

הלילה,
אהיה מושפל.

ללא חברות,
ללא נחמה,
ללא חמלה,
ללא עדנה,
ללא אדווה,
ללא בית,
ללא עתיד,
ללא שקט
-
רק העבר סביבי,
תמיד איתי,
וזיכרון מכאיב,
מתי כבר תבוא השמש?

הלילה הזה,
מהרהר.
מאבד.
אותך.
שפיותי.
אהבתי.
האהבה היחידה שידעתי, היכן את?
את שומעת?
זהו השיר שלי:
"גסיסתי, בלעדייך".

במחשבה שנייה...
במחשבה שנייה זה נראה כאילו אני יכול לשכב לצדך לנצח,
בדיוק כפי שלא עשיתי לעולם,
בזריחה, בשקיעה ובמה שביניהם,
בלי לחשוב על דמדומי האהבה בכלל.
סתם לשכב ולכתוב שירי אהבה,
סתם לחלק סנטימנטים חיים,
לפרוט על מיתרים מתוחים,
אני מתכוון...
התכוונתי...
"שוברת לבבות קטנה - אני שבור ללא תקנה",
שכאלה.
אני אף פעם לא הייתי טוב במילות פרידה ודמדומים.
גם בסיכומים אני מודה, אני חלש.

בפעם הראשונה שנפגשנו אמרתי 'זו האחת',
אבל לא חלקתי את המידע עם איש,
והזמן עבר, אללי - היינו לאחד ולא לשניים,
ועכשיו אנחנו חצי,
אוי - מה עשינו.
כותבים שורות של מילים שמעלות ריח של סבון אסלות.
זה מריח טוב, אבל לא מצליחים להתגבר על החרא.

ההצגה התחילה,
מערכה ראשונה,
אהבה נדירה מרימה את ראשה,
מציצה אל המציאות אך נרתעת מפחד,
איזו הפקה! איזו דרמה!
הימים עברו בזריזות מופלאה,
אני החזקתי אותך קרוב,
ואת לא הפסקת לדחוף ברגליים,
אל המציאות,
אל העולם,
רחוק ממך,
רחוק מהעין,
רחוק מהזין,
ועלייך שמרתי כבבת עין,
רחוק מהכאב,
רחוק מהמתח,
ורחוק מהעץ,
נפל התפוח -
ואני שהאיד,
ואני קדוש מעונה,
ואת, כמו קסם,
כמו פתגם שמסביר:
"כאב ואהבה - כשתי טיפות מים"
אהבתי אותך,
כאבנו כמו שיכולים רק שניים.

במוקדם או במאוחר...
במוקדם או במאוחר הכל יתברר,
את תהיי איתי או תהיי בלעדיי,
אני אהיה אתך או אחיה בלעדייך,
בכל מקרה מישהו יאבד מישהו,
או יאבד את עצמו,
בכל מקרה, מישהו יפסיד אותנו,
או ירוויח,
אבל זה לא משנה -
מה זה משנה מי עם מי ומי אוהב באמת -
כשככל האמת מסתתרת,
באהבה עצמית.

זה הניחוש שלי,
אני מודה,
קצת פסימי,
אבל אולי זה הועבר אליי,
כמו מחלת מין,
כמו עצם תקועה בגרון.

הימים ממזרים,
ובלילה אנחנו זרים,
שוכבים במיטה לצד עצמנו,
לבד,
מתהפכים מצד לצד,
בעיניים שינוי,
בהיותינו אזהרה לדורות הבאים:
'עשו אהבה  - לא דיבורים'.

זה נראה נורא חשוב,
מבפנים זה נראה קצת רקוב -
סתם שורות של שיר,
לא יפה או מיוחד במיוחד,
שאולי הזמן יעשה עמו חסד,
אולי הזמן ירפא את הצער,
אותנו,
הזמן ירפא?
הזמן ימשוך את הגלגלים לנוע?
אין לי עניין בזמן.
היה לי מספיק ממנו.

הלילה...
הלילה את לא תתקשרי לומר "לילה טוב"
והקול שלך יחסר לי כל כך
כמו המושג עצמו, שכבר שכחתי את פירושו
לילה? טוב? יש עוד דבר כזה.

ואני אשמע את הדיסק האחרון שקנית לי
זה עם הגיון הבייגל'ה
ואחשוב שהמספר שלי תמיד יהיה בזיכרון שלך -
ואקווה שזה נכון -
ושלעולם תזכרי את המספר שלי -
ואחשוב כמה שזה מיוחד, שמישהי שלא זוכרת כלום -
זוכרת דווקא את המספר שלי.

אז שמרי על המספר שלי,
הוא רק שלך, אני מבטיח
תלמדי להשתמש בו,
אם רק תרצי -
ואולי יום אחד נשתה סינגל מאלט'ס שוב כל הלילה
ונמות מאחורי ההגה

אני יושב באולם מלא לגמרי בסטודנטים לא משכילים
ומסתכל סביב כאילו תהיי שם - אפילו שאת משכילה נורא, ובכלל לא
סטודנטית
אני מחפש במקום הלא נכון?
אני נוסע לשדרות לחפש אחרייך,
ומוצא רק צבע אדום,
כמה שאני שונא את הצבע הזה -
אני מחפש במקום הלא נכון?
אני קם בחמש בבוקר כדי לעבוד בשבילך,
כדי להשתנות בשבילך
אפילו שאני יודע...
שאת כבר בכלל לא שם

I cried when I wrote this song
Sue me if I play too long
- Steely Dan