מתערבבת בתוך נוזל שקוף תכלכל ומפצפץ,



אני יודעת שביקשתי לצאת, להוציא עימי את הרגשות והאמת שהתבשלה
בנוזל שזורם בגופי כבר זמן מה.

הרגשתי כלואה, הייתי חייבת לפרוץ. להקיא החוצה את הפחדים,
להתמודד עם העולם, לחיות.

חשבתי שאני הולכת לטבוע בנוזל חוסר הוודאות והבלבול ששחיתי
בו.

הרגשתי מיוחדת בים הטיפות ששחה מסביבי, שונה, מיועדת. חשבתי
שאני נולדת מחדש. הרגשתי נועזת, אפילו מוכנה, כמעט שלמה עם
עצמי במאת האחוזים. רציתי לצאת, כל כך כמהתי לזה. בחיי.



ואתה - אני יודעת שראית אותי סובלת, ולא הצלחת לעמוד בזה.

הרגשת כל כך גדול, מושיע ממש. השקעת מחשבה כיצד להוציא אותי
מהמיכל החונק, והשקעת. אני יודעת שהשקעת.

וכל כך אהבתי אותך על זה.



אתה מפריח אותי אל על,



בחלומותיך הורודים ראית אותנו מטיילים יד ביד בשדות זהב לפני
שקיעה. הרגשת שאתה עושה את הצעד הנכון. היית בטוח. פרצופים
מהנהנים לאות אישור והסכמה נשלחו מכל עבר. חשבת שאתה מאושר.



ולא נותר לי אלא לזהור לשבריר שנייה בטוהר סגול,



היית הכל בשבילי, זה שנתן לי את הדבר החשוב ביותר, את החירות
לצאת לאוויר העולם.

לפרוץ קדימה. ידעתי שתהיה שם בשבילי כמו עכשיו. לתמיד. כל כך
שמחתי. הרגשתי מוגנת, בטוחה.

נתת לי את כל שרציתי, ולא הרגשתי מחויבת, רציתי לתת לך כל
שתרצה. הייתי על גג העולם. בוערת

באש שהבערת בי, האמנתי שהיא נצחית. הייתי מאושרת.




ולהתפוצץ.





סליחה.