פרק ראשון: הרוזן מיש י'
"ראיתי אמש את הסרט הדוקומנטרי האמת הערומה", אמרה פיצי, "עם
אל גור סגן נשיא ארצות הברית, על התחממות כדור הארץ והחור
באוזון. זוועה, ממש זוועה לאן העולם מביא את עצמו."
"מממ", ענה מישי בחוסר עניין.
שני החתולים רבצו בשמש על מעקה המרפסת המשקיפה על הים, לפניהם
צלחת עם דגים מעושנים. התחממות כדור הארץ ביום אביבי כזה דווקא
התאימה למישי.
"זיהום אוויר מעשן מכוניות," המשיכה פיצי בלא מפריע, "אפילו
הדגים האלו לפנינו אינם נקיים מחומרים משמרים לא בריאים. לו
יכולתי לחזור מאה שנה אחורה, להיות חתולה מלכותית בחצר מלך
אירופאי, לאכול אוכל טרי, לנשום מהאוויר הנקי, נטולת
דאגות..."
"לא היית מחזיקה מעמד שבוע," אמר מישי.
"למה אתה אומר את זה?" הופתעה פיצי.
"את יודעת מה היה גורם התמותה מספר אחד בקרב חתולים מלכותיים?"
שאל מישי, "הרעלה. תארי לך שחצרות מלכותיים היו מלאים בנסיכות
ודוכסיות ולכולן היה חתול שרצה להגיע לצמרת. התחרות קשה - או
שדוקרים אותך בגב או שמרעילים אותך, היית חייבת להיות ערנית כל
רגע, לאכול רק מן החי, זאת אומרת עכברים טריים. מהיכן את חושבת
הגיעה האגדה הזו שחתולים אוכלים עכברים? משם. לא היית מחזיקה
מעמד שבוע."
"מאיפה הידע המפתיע הזה?" שאלה פיצי.
"סב סבו של סבי היה החתול המלכותי של סוויפט מלך קרוטוניה,"
ענה מישי בחשיבות, "קראתי את כל ספרי זיכרונותיו."
"בחייך," אמרה פיצי בפה פעור, "ספר, למה אתה מחכה, ואני חשבתי
שזה יהיה עוד בוקר משעמם."
מישי הניח את הדג, מחה בכבוד את שפמו, לקח נשימה עמוקה והתחיל
לספר:
"סב סבו של סבי, הרוזן מיש הראשון, היה כמו שאמרתי חתול החצר
בממלכת קרוטוניה."
"מיש?" שאלה פיצי, "הראשון?"
"בוודאי," אמר מישי, "אני מיש העשירי. כשעלינו לארץ פקיד משרד
הקליטה אמר שזה ממנהג הגויים להשתמש במספרים ועברת את שמי ממיש
העשירי למיש י' ובקיצור מישי."
"המשך עם הסבא", אמרה פיצי.
"ובכן, כשמיש היה עוד צעיר בימים, הוא השתתף בתחרות חתולים בין
לאומית בעיר וינה, ואף זכה במקום הראשון במשקל סופר כבד מעל 9
קילו. פאני נסיכת קרוטוניה, שהייתה ידועה בתמיכתה בחתולים
נזקקים, הוזמנה לשפוט בתחרות, וכשהיא ראתה אותו היא התאהבה בו
ממבט ראשון.
"איזה מותק," היא אמרה, "אתה חייב לבוא אתי. תהיה החתול
המלכותי שלי, מה דעתך?"
מכיוון שהנסיכה פאני, כמו כל נסיכות אירופה בתקופה ההיא,
התחנכה בבית ספר אליאנס היא דיברה בהופעות פומביות רק בצרפתית
ומיש לא רצה להודות שהוא לא הבין אף מילה.
"מ... ווי," הוא ענה בחשיבות, וכך הוא נהיה לחתול החצר.
במרכבה בדרך הביתה היא הסבירה לו: "חתול חצר זו התחייבות
גדולה."
"התחייבות?" שאל בזהירות מיש.
"תפקידו של חתול חצר זה להיות הבלש הפרטי בחצר המלכותית."
"תפקיד?" שאל מיש בחשש.
"זו עבודה קשה ואחראית," הוסיפה הנסיכה.
"עבודה?" שאל מיש בבהלה והכין את עצמו לקפוץ דרך חלון המרכבה.
"בתור חתול החצר אתה אחראי על המפתח למטבח ולמזווה המלכותיים,"
הסבירה הנסיכה.
"ומתי אני מקבל את המפתח?" שאל מיש בעניין רב.
"ידעתי שזה תפור עליך," חייכה הנסיכה. "ברגע שתעבור קורס חתולי
חצר, המפתח שלך."
וכך הפך מיש להיות חתול החצר של ממלכת קרוטוניה.
קרוטוניה הייתה ממלכה קטנה המוקפת מצד וחצי אחד על ידי קארפטיה
עילית ומהצד וחצי השני על ידי קארפטיה תחתית. שתי הממלכות האלו
טענו לבעלות על קרוטוניה אבל המלך סוויפט, שהיה מלך חכם מאוד,
אמר שכל זמן שקארפטיה עילית ותחתית שונאות זו את זו ועסוקות
במריבה ביניהן קרוטוניה בטוחה לגמרי...
מאחר שבין תפקידיה, הנסיכה פאני הייתה ממונה על התזונה בחצר
המלכותית, בתור החתול שלה קיבל מיש את ההשגחה על המטבח
המלכותי. התפקיד הלם את כישוריו מאוד - ברחרוח אחד הוא היה
יכול להודיע לטבח אם האוכל הורעל על ידי סוכני מעצמה עוינת או
רק חסר בו מלח או לימון. ואם הדג טרי או יכול לשמש כבר כמזון
חתולים. החתולים האחרים של גבירות החצר האחרות העריכו אותו,
סרו למרותו ודיווחו לו על כל ציוץ של עכבר, על כל מלצר שהעיר
הערה לא מלכותית ועל הלך הרוחות של כל אנשי החצר. מיש היה
מדווח הכול לנסיכה שקיבלה את דעתו והמלצותיו תמיד.
בחיבתו לאוכל איטלקי מיש דאג לייבא שפים איטלקים מטוסקנה
ובימיו קיבל המטבח המלכותי דרגת 5 כוכבים במדריך מישלן לחצרות
מלכות.
בוקר אחד, כשהגיע מיש למטבח, חיכה לו שם חתולו הג'ינג'י של
הטבח הראשי, ולצדו הייתה חתולה שחורה לבנה מהודרת שנראתה כאילו
לא ישנה לילה שלם. שניהם היו נרגשים מאוד.
"אדון מיש," אמר החתול הג'ינג'י בכבוד אך במתח רב, "ברצוני
להציג לך את בת דודתי פרנצסקה, היא חתולת החצר של קארפטיה
עילית ויש לה חדשות מדאיגות."
"נעים מאוד להכיר, גברת פרנצסקה," אמר מיש.
"אתה יכול לקרוא לי פרינצי," אמרה החתולה, "לפני יומיים נודעו
לי חדשות מדאיגות מאוד. נסיכת קארפטיה עילית עומדת להתחתן מחר
בצהריים עם נסיך קארפטיה תחתית. היא בכלל לא אוהבת אותו,
ההורים לוחצים. כמתנת נישואים הזוג הצעיר יקבל מההורים את
ממלכת קרוטוניה. מיד לאחר החתונה צבאות שתי הממלכות מתכוונות
לכבוש את קרוטוניה בכוח מאוחד."
"אלו חדשות מדאיגות מאוד מאוד," אמר מישי, "אני חייב להתייעץ
עם הנסיכה."
הנסיכה פאני הקשיבה לחדשות בתדהמה. "אלו חדשות סופר מדאיגות,"
היא אמרה, "נסיכת קארפטיה עילית הייתה החברה הכי טובה שלי,
היינו שותפות לחדר באקדמיה המלכותית, היא הייתה יותר זמן
בקניות מאשר בלימודים, שמעתי שכמה מרכזי קניות אירופאים חשובים
בסביבה פשטו את הרגל אחרי שהיא חזרה הביתה. היא לא הייתה
מסיימת את התואר עד היום אם לא הייתי נותנת לה להעתיק ממני בכל
המבחנים. ונסיך קארפטיה תחתית, סתם נסיכון יפיוף שחום ושרירי
שלמד על מלגת ספורטאי. שנתיים היה חבר שלי, כשזרקתי אותו אמר
לי ששברתי את לבו לתמיד, שלעולם לא תהיה לו אהבה אחרת, מהר
מאוד הוא עבר לסדר היום. אנחנו חייבים לבטל את הנישואים האלו,
זה בשום אופן לא מתקבל על דעתי ששני החוצפנים האלו ירכלו
עליי."
"שמעתי שהנסיך אוכל רק ב'מק-קארפט'," אמר מיש בבחילה, "איזה שם
ייצא למטבח שלי אם יגישו המבורגר וקולה אצלנו, את כל הכוכבים
ייקחו לי. אנחנו חייבים לדווח למלך ללא דיחוי, יש לארגן את
הצבא מייד."
"חצי מצבא קרוטוניה נמצא בתמרונים משותפים של נטו בשוויצריה,"
אמרה הנסיכה, "והחצי השני עומד כבר חודשיים בתור לכרטיסים
לאולימפיאדה בבייג'ין, הם לא יצליחו להגיע בזמן לחתונה. עלינו
לעצור את החתונה בכל מחיר, הכול תלוי על כתפינו."
כל אותו יום ישב מיש וזמם מזימות. הוא התייעץ עם החתולה פרינצי
ודלה ממנה את מירב הפרטים על החתונה הממשמשת ובאה. "כל חתולי
החצר של ממלכת קארפטיה עילית יהיו לצדנו," התחייבה פרינצי,
"אבל אנחנו רק ארבעה, מה נוכל לעשות ארבעה חתולים מול צבא
מאומן של שתי ממלכות?"
עם רדת החשיכה התגנבו מיש ופרינצי לתוך עגלה עמוסת קש שנסעה
לקארפטיה עילית. הנסיכה פאני, לבושה בגדי בת איכרים, נהגה
בכרכרה. הנסיעה הייתה איומה ונוראה, לילה שלם לא עצם מיש עין.
בדרך הם נעצרו על ידי חבורת צוענים סיניים שהתכוונה להוסיף
אותם לתבשיל אורז וירקות מאודים אלא שמיש, בחלקלקות לשון, שכנע
אותם שהם חולים במחלת עופות מסוכנת והנסיכה היא מפקחת למחלות
מדבקות הלוקחת אותם להסגר, והצוענים הסכימו להסתפק בכריכי טונה
שמישי לקח אתו כצידה לדרך.
עם שחר הם הגיעו לקארפטיה עילית, שבה הייתה אמורה להתקיים
החתונה. ההכנות לחתונה היו בעיצומן. אוהלי חיל המשמר של
האורחים מקארפטיה תחתית עמדו ברחבת הארמון והחיילים היו באמצע
התעמלות הבוקר בהדרכת מיכאל בן חנן.
פרינצי מיהרה לכנס את חתולי החצר הנאמנים לה. "אני רוצה,"
הסביר מיש לכולם, "שתיכנסו לאורווה ותאספו מעל הסוסים את כל
הפשפשים שתוכלו למצוא."
החתולים התפזרו למלא את ההוראה. כשהסתיימו תרגילי ההתעמלות של
החיילים והם יצאו לריצת בוקר התגנבו החתולים לאוהלי המגורים של
החיילים וטמנו את הפשפשים בכל בגדי השרד שהיו תלויים ליד
המיטות.
"שלב א' הוכתר בהצלחה," אמר מיש בעונג, "עכשיו שלב ב'."
בצהריים נשמעו קולות תרועת החצוצרות, וכל החיילים והאורחים
המכובדים משתי הממלכות התכנסו באוהל החתונה הענקי שהוקם במיוחד
למטרה זו.
אורחי הממלכה האחת ישבו בצד אחד של כל שולחן ואורחי הממלכה
האחרת מולם.
מלך קארפטיה עילית נעמד והרים כוסו: "הרשו לי להרים כוס לחיי
הזוג המוצלח ביותר ולאיחוד הממלכות הנצחי," הוא אמר. "האח!"
קראו כולם, אבל משלגמה נסיכת קארפטיה מכוסה נשפך היין לכל
הצדדים והכתים את שמלת הנישואין הלבנה.
"זו מתנת חתונה אישית שלי," לחשה הנסיכה פאני לפרינצי,
"התגנבתי למטבח ועשיתי חורים בכוס."
הנסיך קפץ לעזרתה אבל יד חתולית דאגה לקשור את שרוכי נעליו
לכיסא והוא צלל לתוך המרק שבדיוק התחילו להגיש.
"וזו מתנה ממני," קרצה פרינצי לנסיכה פאני.
המלכה, אמא של הנסיכה, חשה אליה.
"אמרתי לך להיזהר עם יין אדום," היא אמרה, "זה לא יורד
בכביסה."
כשהתיישבה המלכה בחזרה בכיסאה היא קפצה בצרחה מעל מזלג מחודד
שמיש, שזחל מתחת לשולחן, הספיק להטמין שם.
"ממש משפחה אצילית לתפארת," לחשה בבוז המלכה, אמו של החתן.
"אפשר לחשוב שהבן המגושם שלך מציאה," ענתה לה בשצף קצף המלכה,
אמה של הנסיכה, כשהיא אוחזת באחוריה הדואבים.
"שששש..." היסה אותן מלך קארפטיה עילית, "זוהי חתונה חשובה
לכולנו, לא ניתן לדברים קטנים להפריע לנו. זהו יום שמחה כפול,
יום איחוד הממלכות ונישואי הנסיכים."
בינתיים גם בשולחנות החיילים האווירה לא הייתה ידידותית יותר -
חיילי קארפטיה תחתית, שהביאו בבגדיהם לחתונה אורחים לא צפויים
ולא נראים, היו עסוקים בהתגרדות במרץ רב וחיילי קארפטיה עילית
הצביעו עליהם וצחקו לאידם. המתח באוויר היה רב.
לפתע, תוך התגרדות מעמיקה, הצביע קצין המשמר האורח על קצין
המשמר המארח שישב מולו. "עיטור הכבוד שלי!" הוא צעק, "הוא נעלם
הבוקר מהמדים שלי. מה זה עושה אצלך על החזה?" החיילים האורחים
החלו לבדוק את בגדי החיילים שמולם וגילו כי מדליות שלהם מקשטות
את בגדי החיילים שמולם, ובתוך הרעש והוויכוחים וההאשמות הם לא
הרגישו בפריצי ובמיש שזחלו מתחת לשולחנות כשפריצי מכניסה
גפרורים לסנדלים שלהם ומיש זוחל אחריה ומדליק. החיילים שקיבלו
רגל חמה קפצו בצרחות נוראות, ומהלומות החלו להיזרק לכל עבר.
צלחות מרק עפו באוויר.
"רבותיי, אבקש שליטה עצמית," צעק מלך קארפטיה תחתית בחוסר
שליטה עצמית, "זוהי מזימה של האויבים שלנו לחבל באיחוד
הממלכות." הוא הכניס יד לכיס והוציא ממחטה וניגב את פניו
המיוזעים.
"הצמיד המלכותי שלי," צעקה מלכת קארפטיה עילית בטון דרמטי
והצביעה.
כולם התבוננו במלך קארפטיה תחתית, שצמיד יהלומים השתלשל מתוך
הממחטה שלו.
"זה הצמיד שנעלם הבוקר מחדר השינה שלי," צעקה המלכה, "אני
הייתי בחדר השינה לגמרי לבד."
"טעות, גם אני הייתי שם," לחשה פרינצי למיש בקריצה.
"אני דורש לדעת מה עשית בחדר השינה של אשתי!" אמר מלך העילית
למלך התחתית.
"אל תהיה מגוחך, הרי אתה לא ממש חושב שבעלי יהיה מעוניין
בסנובית כמו אשתך?" אמרה מלכת קארפטיה תחתית בבוז.
"מעולם לא הושפלתי בצורה כזו," צעקו שני המלכים יחדיו ושלפו
חרבות. המלכות החלו למרוט שערות אחת לשנייה, והנסיכה מיהרה
לשים רגל לנסיך שרץ להפריד.
מיש ופריצי ניצלו את המהומה וחמקו מהאוהל.
לפי אות מהנסיכה פאני, מיהרו החתולים שחיכו בחוץ לשחרר את חבלי
האוהל הגדול שהתמוטט על שני החילות הנלחמים ביניהם.
"אני לא חושב שנוזמן לאיזו חתונה אצלם בזמן הקרוב," פרץ מיש
בצחוק.
"ועד אז," אמרה פרינצי שלא עצמה עין יומיים ולילותיים, "אני
הולכת לישון."
החתולים לחצו ידיים ומיש והנסיכה פאני חזרו בעגלה הביתה. כל
הלילה הם ישנו וכשהגיעו לפנות בוקר התעוררו למצוא את המלך
סוויפט ואת כל אנשי הממלכה, שקראו בעיתוני הבוקר על
'החתונה-שלא-הייתה', מחכים להם בתרועות גיל.
המלך סוויפט העניק למיש את תואר האצולה 'הרוזן מיש הראשון' על
שירותו לממלכה.
מיש שב לנהל את המטבח ואת חדר האוכל המלכותי האהובים עליו, חי
חיים ארוכים ומאושרים, ולפי המסופר בספרי ההיסטוריה גם המציא
את מזון החתולים היבש כדי לצמצם הרעלות שהיו מקובלות בימים ההם
בחצרות המלכותיים, והתמלוגים על הפטנט שנרשם על שמו מגיעים עד
היום לכספת המשפחתית הסודית בבנק שוויצרי."
מישי סיים את סיפורו. פיצי ישבה והתבוננה בו בפה פעור.
"וואו," היא אמרה, "לא ידעתי. אז אתה מיליונר?" היא שאלה.
"אני היורש היחידי," הודה מישי בהצטנעות מעושה והראה לה מפתח
קטן שהיה תלוי על צווארו. "ואם נתחתן אהיה הברונית פיצי
העשירית?" שאלה פיצי והתקרבה אליו מעט.
"ממ... וי," אמר מישי.
"ונוכל לנסוע לירח דבש לשוויצריה?" שאלה פיצי בקול רומנטי
והתקרבה עוד קצת.
"נקפוץ לאיסתא להזמין כרטיסים עכשיו או אחר כך?" שאל מיש
העשירי.
"בוא נהנה קודם כול מהשמש המקומית," ענתה הרוזנת פיצי העשירית
והניחה את ראשה על גבו של הברון מתל אביב.
המתינו בנשימה עצורה לשבוע הבא ולפרק נוסף בעלילות מישי ופיצי
באירופה הקלאסית - פרק 2: "סוד הכספת השוויצרית".
ובשבוע הבא:
"חשבתי שאני מתחתנת עם מיליונר," צעקה פיצי למישי מעל רעש
המנוע. "זה נכון," ענה מישי. "אז אולי תסביר לי מה אני עושה
בתוך ארגז בננות במחלקת המטען של מטוס בדרך לשוויצריה ולא
במחלקה הראשונה עם ביסקוויט סולומון ביד אחת ושלט לטלוויזיה
ביד השנייה?"
פרק שני: מי ימצא לי מקום במחלקה הראשונה?
"חשבתי שאני מתחתנת עם מיליונר," צעקה פיצי למישי מעל רעש
המנוע. "זה נכון," ענה מישי. "אז אולי תסביר לי מה אני עושה
בתוך ארגז בננות במחלקת המטען של מטוס בדרך לשוויצריה ולא
במחלקה הראשונה עם ביסקוויט סולומון ביד אחת ושלט לטלוויזיה
ביד השנייה?"
"פיצי, אנחנו התגנבנו למטען כדי לחסוך את כל כאבי הראש של
דרכונים וזריקות חיסון ובדיקות ביטחוניות ובעיקר שאלות
חטטניות. זוהי הדרך הקלה ביותר לטוס, את יכולה לחשוב על דרך
אחרת?"
"לקנות כרטיס?" אמרה פיצי, "זה מה שכולם עושים בדרך כלל. אני
נוסעת עם ארוסי המיליונר הפוטנציאלי לאסוף את ירושת המיליונים
שלו בתוך ארגז בננות, זה סטייל."
היא שתקה לרגע ואז הוסיפה: "זה מסביר את החלום שהיה לי. חלמתי
שאני קוטפת בננות במטעים בג'מייקה, אני מושכת ומושכת והבננות
לא נפרדות מהאשכול, מושכת בידיים וברגליים והבננות נלחמות אתי
ולא רוצות להתנתק ואז בדיוק הערת אותי עם הצעקות שלך. למה
צעקת?"
"צעקתי: תפסיקי למשוך לי ברגליים," אמר מישי בזעם.
"אני חושבת שאנחנו יכולים כבר לצאת, שמעתי את ה'פינג', של
אפשר-להסיר-חגורות-ומיד-נגיש-ארוחת-בוקר. ארוחת בוקר מתאים
לי," אמרה פיצי.
"מה תגיד ננה כשתגלה שנעלמנו? היא תהפוך את כל השכונה, היינו
צריכים להשאיר לה פתק. רק לחשוב שהפסדתי את הדיוטי פרי...
תעזור לי לפתוח את המכסה של הארגז."
"רגע," עצר אותה מישי, "המטוס רק המריא, יש לנו עוד זמן."
"מישי, הריח של הבננות נדבק לי לשערות ובנוסף יש פה בין הבננות
עכביש בגודל של צלחת מרק שעושה לי עיניים ואני מתה מרעב. אני
יוצאת," הוסיפה פיצי בחוסר סבלנות.
"עכביש זה הרבה פרוטאין," העיר מישי.
"הוא בטח חושב אותו הדבר עליי," אמרה פיצי.
"נסי אולי בננה?" הציע מישי כשהוא מושיט לה בננה גדולה
וצהובה.
"תאכל אתה בננה," אמרה פיצי, "אני יוצאת לחפש שירותים ואחר כך
דיילת שתגיש לי אוכל אמיתי."
פיצי ומישי הרימו בזהירות את מכסה הארגז. נשמע רק רעש עמום של
המנוע. הם הציצו, והארגז שלהם עמד בשולי חדר מטען קטן שהיה
עמוס מזוודות נוסעים בצד אחד וקופסאות עץ גדולות בצד השני.
לאורך הקירות היו משובצות מנורות קטנות שהאירו את החדר החשוך.
הם ניתרו לרצפה.
"איך קוראים לדיילת?" שאלה פיצי כשהאפלה גורמת לה אוטומטית
ללחוש.
"אנחנו נוסעים סמויים," לחש מישי בחזרה, "אין דיילת ואין ארוחת
בוקר."
"ואין גם שירותים עד שוויצריה," אמרה פיצי בקול כשהאמת הלא
נעימה התבהרה לה. מישי קירב אצבע לאפו בתנועה מהסה.
פיצי התחילה להתקדם אבל מישי קפץ ותפס אותה ומיד חסם את פיה.
"אל תזוזי," הוא לחש. פיצי השתחררה מאחיזתו, ופתחה את הפה
למחות. "תקשיבי," לחש מישי, "יש קול חשוד, מישהו מנסר בקיר."
הם הקשיבו. קול ניסור נשמע לא רחוק מהם. "מחבל," לחש מישי,
"התגנב למטען כמונו ועכשיו הוא פורץ את דרכו לכיוון הטייס".
פיצי קפאה. "אולי כדאי שנחזור לבננות," היא לחשה בהיסוס.
"לא," אמר מישי, "עכשיו יש לנו חובה, נציל את המטוס ונהיה
גיבורים ונקבל מקום במחלקה הראשונה."
"מישי," אמרה פיצי אחרי רגע של דממה והתחילה לצחוק, "זה לא
ניסור, זה מישהו נוחר."
מישי הקשיב. "המחבל כנראה נרדם," הוא אמר בהיסוס, "עכשיו זו
ההזדמנות שלנו."
הם התחילו להתקדם בעלטה בין הארגזים לכיוון הקול, ואחרי כמה
צעדים מישי הצביע. בתוך ארגז מסורג שכב כלב בולדוג זעיר כשהוא
נוחר בקולי קולות ולפניו קערת מים. על הארגז היה כתוב:
"לתערוכת הכלבים בלוצרן".
"המחבל חמוש?" שאלה פיצי בקול חנוק מצחוק. הם התקרבו לסורגים
והציצו פנימה. פיצי שלחה יד בין הסורגים והרימה קופסה קטנה
שהייתה מונחת על הרצפה: "חברת התעופה הלאומית מגישה בהוקרה
מזון כלבים יבש בטעם סלומון שבדי, כלבך יזיל ריר רק מהמחשבה על
מאכל גורמה זה."
"נשאר משהו?" שאל מישי בהתרגשות.
"ריק," ענתה פיצי באכזבה והפכה את הקופסה, "הטיפוס הזה גמר
הכול."
מישי פתח את מנעול הסורגים.
"השתגעת?" שאלה פיצי בבהלה.
"תראי, הוא מחבק עוד קופסה," אמר מישי.
"הוא יעשה ממך מזון גורמה לכלבים," אמרה פיצי בחשש ונסוגה.
מישי השתחל פנימה, ניגש על קצות אצבעותיו לכלב ושלף בעדינות את
הקופסה מבין זרועותיו. הכלב הפסיק לנחור ומתוך שינה חיפש אחר
הקופסה שלו ומישי מיהר והשחיל בין ידיו את הבננה שהציע קודם
לפיצי. הוא נסוג בזהירות ויצא ושקשק את הקופסה. "מלאה," הוא
אמר בגאווה.
"אביר שלי, סיכנת את חייך למעני, כנראה באמת דם אבותיך האצילים
זורם בעורקיך," אמרה פיצי בהנאה והתבוננה בקופסה: "חברת התעופה
הלאומית מגישה בהוקרה מזון כלבים יבש בטעם קנגורו אוסטרלי,
כלבך יקפץ לקצה העולם בעקבות הארומה." היא תקעה את הקופסה לידי
מישי. "קפוץ, תחזיר לו את זה ותביא לי את הבננה חזרה," היא
הורתה. "ועכשיו בוא נמצא יציאה מפה ומהר," היא הוסיפה, "רק
הרעיון שאין שירותים מביא לי פיפי עד הלב."
אחרי חיפוש קצר הם הגיעו לפינת המחסן. הייתה שם דלת מעבר נעולה
וקולות שיחה נשמעו בחריץ מתחתיה. מישי הצביע מעל הדלת - "צינור
האוורור למטבח לפי הריח," הוא אמר בקול הוזה, "דג מטוגן... עוף
ותפוחי אדמה עם ברוקולי ברוטב יין."
פיצי הצביעה על פתח אחר. "קודם זה," היא אמרה, "צינור אוורור
לשירותים ובלי לפרט את סוג הריח." הם טיפסו על הארגזים שליד
הדלת ונכנסו לתוך הצינור כשפיצי בראש ומישי אחריה, מכרסם
מהקופסה של האוכל היבש. פיצי דחפה אותו. "איך אתה יכול לאכול
את הגועל הזה?" היא שאלה? "תזרוק את זה כבר."
"היי, את מפזרת לי," אמר מישי, "תארי לעצמך שעובדי התחזוקה
ימצאו פה יום אחד אוכל יבש. מה הם יחשבו?"
"אנשים לא נכנסים לכאן, זה קטן מדי," ענתה פיצי, "רק חיות
קטנות כמונו."
"אז מה זה?" שאל מישי והצביע על הקיר. על הקיר כתב מישהו בדיו
"ביתר ירושלים אימפריה".
"הוא שאמרתי, אלו לא אנשים," אמרה פיצי.
"והם בהחלט מגיעים לכל מקום," צחק מישי.
פיצי עצרה במפתיע. "תגיד לי, נעלת את דלת הכלוב של הבולדוג?"
היא שאלה בחשש, "מישהו בגודל של הבולדוג יכול להיכנס לאוורור,
ואתה השארת לו עקבות דרך טובים עם האוכל שהתפזר."
הם התבוננו לשנייה אחד בשני בחשש. "לאאא..." הם אמרו ביחד, "לא
הגיוני," אמר מישי. "הוא לא יטפס לכאן".
"אלא אם הוא ממש רעב ונרגז," מלמלה פיצי. הם המשיכו בהתקדמות
בצינור האוורור. אחרי הליכה אטית קצרה הם מצאו את עצמם מעל שני
חדרי שירותים קטנים של המטוס. הם יכלו להציץ פנימה דרך חורי
האוורור בתקרה.
"זה תפוס," לחש מישי, "מה עם השני?"
"מה יהיה אם מישהו ייכנס כשאנחנו בפנים?" שאלה פיצי, "תקפוץ
מהר מיד אחרי שהאישה הזו תצא ותנעל את הבריח." אבל האישה ישבה
לה בנחת ושרה לעצמה ולא מיהרה לצאת. לאחר שיצאה סוף סוף, מישי
הזיז את סבכת האוורור והתכוון לקפוץ פנימה אבל דלת השירותים
נפתחה שנית בחופזה וגבר צנום וקטן לבוש חליפה כהה נכנס.
החתולים קפאו בדממה. לאחר שנייה פיצי הסתובבה.
"הסתכלי," לחש מישי ומשך לה ברגל.
"אני לא הולכת להסתכל על מישהו עושה פיפי," אמרה פיצי.
"זה לא זה," אמר מישי.
"אז גם בטח לא על ההוא," אמרה פיצי בסלידה. מישי סובב אותה
והצביע. הגבר התנהג מוזר - ממסתורם הם יכלו לראות אותו מוציא
ארנק חום גדול מכיס המעיל, הוא עבר על תוכן הארנק, הוציא את
תוכנו ואז השליך את הארנק דרך חור הניירות המשומשים.
"הוא קנה ארנק חדש בדיוטי פרי," אמרה מיד פיצי, "אני יודעת מה
אתה חושב."
לאחר שהוא הוריד את המים, וללא צורך בכך, הוא שטף ידיים, סידר
את העניבה שלו ויצא מהשירותים. מישי זינק פנימה אחריו ונעל את
הבריח ומיד התחיל לחטט בזבל.
"מישי, אל תתערב," אמרה פיצי בקול החלטי.
"תראי," אמר מישי בנשימה עצורה והראה לה את תוכן הארנק ששלה
מהזבל: "כרטיסי אשראי, תמונות של משפחה, כרטיס טיסה, רישיונות
עם תמונה של גברת מבוגרת מאוד, האיש הזה הוא..."
"ואנחנו נוסעים סמויים," אמרה פיצי, "אנחנו נעשה בשירותים מה
שצריך לעשות בשירותים ונחזור לארגז לישון על הבננות ונשחק
קלפים עם הבולדוג עד שוויצריה."
"אנחנו נשאיר פה את הארנק ונמשיך לעקוב אחרי הכייס עד שנפתור
את התעלומה," אמר מישי, "מישהו ימצא את הארנק וידווח
לדיילים."
מבעד הדלת הנעולה הם שמעו קול מתלונן: "דיילת, אני לא מבינה
מישהו יצא ומיד הדלת ננעלה אחריו. איך זה יכול להיות?"
"אני כבר מביאה מפתח," ענתה הדיילת.
מישי מיהר להשאיר את הארנק ליד הכיור והם הסתתרו מצדי האסלה.
כעבור רגע קל נפתחה הדלת וראש הדיילת נדחף פנימה, היא לא
הבחינה בארנק. "ריק," היא אמרה, "זה קורה לפעמים שהדלת ננעלת
לבד." היא נסוגה ואישה בגיל העמידה נכנסה. מישי, שהיה מהיר
ומתורגל עוד מהבית בלברוח לננה, זינק מבעד הדלת לפני שנסגרה
וטס במורד מעבר הנוסעים. פיצי, קצת יותר אטית, מיהרה אחריו
ונתפסה בדלת המתקפלת. האישה דחפה את הדלת ועזרה לה לצאת ופיצי
רצה במורד המעבר אחרי מישי שדילג בחריצות בין רגלי הנוסעים.
האישה הציצה מסביב לה בשירותים לוודא שאין לה עוד שותפים ואחר
כך הוציאה חצי גוף דרך הדלת. "סליחה," היא קראה אחרי הדיילת,
"יש לכם פה עכברים?"
"לא," אמרה הדיילת בהשתאות, "רק בולדוג לתערוכה בשוויצריה."
"אז אני ממש מקווה שהוא לא משתמש בשירותים האלו, אחרת יהיו אי
נעימויות עם החתולים," הודיעה האישה ונכנסה לשירותים.
הדיילת הביטה אחריה בפה פעור ואחר כך הלכה למטבח. "בכל פעם
שאני חושבת ששמעתי כבר הכול", היא אמרה לדיילת השנייה, "בא עוד
נוסע ומפתיע אותי מחדש."
פיצי הגיעה בינתיים עד המחלקה הראשונה. "פססס," היא שמעה.
מישי, שהסתתר מתחת לכיסא בכניסה למחלקה, נפנף אליה והיא הצטרפה
אליו. "מה לקח לך כל כך הרבה?" הוא שאל. "אתה משכת את תשומת
לבם," התלוננה פיצי, "אחריך לי היה יותר קשה. מה אנחנו עושים
פה?"
מישי הצביע. הגבר הצנום מיודעם מהשירותים רבץ לו בנחת בכיסא
וזלל מוס שוקולד בכל פה. החליפה שלו הייתה תלויה על הקיר
מאחוריו, ומדי פעם הוא הושיט יד ונגע בכיס הנפוח של החליפה.
"מה התוכנית?" שאלה פיצי.
"אנחנו נחכה עד שהוא ינסה לכייס עוד מישהו ואז כמובן נסגיר
אותו," ענה מישי. הוא הושיט לה את קופסת האוכל שהם גנבו מהכלב.
"ועד אז זה מה שיש. תנסי, זה לא רע."
"עוד לא איבדת את זה?" שאלה פיצי בהפתעה. היא לקחה פיסת אוכל
יבש וטעמה.
המחלקה הראשונה הייתה רגועה. האנשים התחילו להסתדר לתנומה,
האורות התעממו.
מישי ופיצי שמעו קול צעדים נמרצים ורגלי הדיילת עברו לידם. הם
ראו אותה ניגשת לאישה מבוגרת בשורה הראשונה של המטוס ומתכופפת
לדבר אתה. גם הכייס הזדקף ועקב במבטו.
הם לא שמעו את מה שהדיילת אומרת אבל שמעו את תגובת האישה שענתה
בקול רם ומתלונן, "איזו שאלה זאת, עכשיו אתם גם עושים סקר על
הרגלי השירותים של הנוסעים שלכם? נו, בוודאי שלא נגשתי לשירותי
מחלקת הנוסעים! מה יש לי בכלל לעשות שם, אני הרי במחלקה
הראשונה!"
"הברונית דה רוטשילד, בואי נדבר בפרטיות," ביקשה הדיילת בלחש
והצביעה אל מאחורי וילון הכניסה לתא הטייס.
"זו בעלת הארנק," אמר מישי שזיהה את האישה מהתמונה שראה
בשירותים.
"...חיפוש כללי במטוס," הם שמעו את הברונית אומרת בהרמת קול,
"אני מוצאת את החברה שלכם אחראית. אבקש מיד לעצור את המטוס,
להתקשר מיד לעורך הדין שלי ולהזעיק משטרה."
"ובזאת ירדה לטמיון התוכנית שלך," אמרה פיצי, "גם הוא שמע ולא
יסתכן בלכייס שוב."
"נעבור לתוכנית מספר שתיים," אמר מישי.
"האם בתוכנית שתיים כלולה חזרה לארגז הבננות?" שאלה פיצי
בתקווה.
"והבולדוג?" שאל מישי, "הוא בטח מסתובב עכשיו בחדר המטען
בחיפוש אחרי מי לקח את האוכל שלו. תוכנית שנייה זה שאת מושכת
את תשומת לבו של הכייס ואני מוציא לו את הארנק מהמעיל."
"אני מעדיפה לנסות את מזלי עם הבולדוג," אמרה פיצי, "לא תצליח
לקחת את הארנק שלו בלי שהוא ירגיש. תראה איך הוא נוגע כל רגע
בכיס להרגיש אם הארנק עוד שם, ואם הוא יתפוס אותך הוא ימלוק לך
את כל הנוצות."
"לא תופסים את מישי כל כך בקלות," טפח מישי על חזהו בגאווה.
הברונית חזרה מאחורי הווילון כשהיא רוטנת בקולי קולות.
"גברתי, מה קורה פה? יש אנשים שמנסים פה לישון," קרא אליה
הכייס בקול צדקני, מנסה לדובב אותה ולהוציא קצת מידע.
"אדוני, אתה אל תדחוף את אפך לעניינים שלא שלך," ענתה הברונית
בקול נרגז. הכייס פתח את פיו לענות אבל הברונית הוסיפה מהר
"עוד מילה אחת ואבקש להשליך אותך מדלת המטוס."
"אין לך סמכות לזה," ענה הכייס בשחצנות.
"יש לי מספיק כסף לקנות את חברת התעופה ואז להשליך אותך מהמטוס
הזה," הזהירה הברונית, "וזה בדיוק מה שאעשה תוך שנייה אם אשמע
ממך עוד מילה אחת."
הכייס התקפל וחזר לכיסא שלו, שפוף ורוטן מתחת לאפו, והברונית
חזרה למושבה.
אחרי כמה דקות עברה הדיילת כשהיא מגישה קפוצ'ינו בגלידה לנוסעי
המחלקה הראשונה, והכייס סימן לה בידו.
"עכשיו זו ההזדמנות שלך," אמר מישי. כשהדיילת התקרבה והציעה את
הקפוצ'ינו לכייס, בתיאום מושלם זינקה פיצי בין רגליה, והדיילת
מעדה וחלק מהקפוצ'ינו בגלידה ניתז על חולצתו של הכייס שקפץ
באיחור מכיסאו להימלט. "מטומטמת אחת," הוא הוציא את זעמו על
הדיילת המסכנה, "במקדונלד לא ייקחו אותך לעבוד!" הדיילת, שלא
הבינה מה הכשיל אותה, השתדלה להתנצל ולנקות את חולצתו אך הוא
דחף אותה מעל פניו בגסות.
פיצי הספיקה במהומה לחזור מתחת למושב. מישי חייך אליה ממקומו.
"הזדמנות טובה יותר מזו אני לא יכולה לייצר לך," אמרה פיצי.
"אם החמצת את זה..." מישי הוציא מתחת לזרועו ארנק חום ונופף
מול פניה בגאווה.
"מתי הספקת?" אמרה פיצי בפליאה, "הוא ירגיש מיד שלקחת לו, הוא
בודק כל שנייה." היא הציצה. הכייס גמר לנקות את חולצתו ונגע
בכיס המעיל התלוי מאחוריו. "איך הוא לא מרגיש?" היא שאלה.
"הכנסתי את קופסת האוכל היבש במקום," אמר מישי בהנאה רבה.
"ועכשיו את תשמרי עליו ואני אחזיר את הארנק." הוא דהר בין
הכיסאות חזרה למטבח, ניגש אל הדיילת שישבה שם כשהיא מספרת
לדיילת השנייה בעלבון רב על אירוע הקפוצ'ינו והניח את הארנק
לפניה.
הדיילת התבוננה בו בפה פעור. "אז באמת יש פה חתולים," היא
אמרה. היא לקחה את הארנק בידיה. "איפה מצאת את זה? גם
בשירותים?" היא שאלה, היא הורידה מעל הקיר שפופרת טלפון,
"הקברניט," היא אמרה, "יש לנו פה עוד מקרה של ארנק שנגנב...
לא... חתול לבן הביא לי... לא, לא שתיתי מהשמפניה של
הנוסעים..."
הדיילת השנייה התבוננה בינתיים בארנק ומשכה בשרוול הדיילת שעל
הטלפון. "הארנק הזה מלא כסף ממדינות שונות," היא אמרה לה
בהשתאות, "וזה בדיוק הכסף שהברונית בת שבע דה רוטשילד תיארה
שנגנב לה... אבל זה לא הארנק שלה, יש פה רישיון עם תמונה של
האיש ההוא מהמחלקה הראשונה שיושב מאחורי הברונית, זה שצעק
עליך."
"איזה מזל," שמע מישי את הקברניט נאנח לרווחה בטלפון. "הברונית
דרשה שנזמין חיפוש משטרה כללי במטוס. איזה נזק זה היה גורם
לחברה! היינו צריכים לפצות את כולם. לפחות חסכנו את זה, אבל
איך נוכיח שזה הכסף של הברונית?"
"היא אמרה שנגנבו לה גם טרוולר צ'קס," ענתה הדיילת, "זה צריך
להיות על הגנב אם הוא לא זרק אותם."
"אני אבקש מהברונית לזהות את הכסף ואחר כך נעמת אותה עם האיש
הזה לפני שהוא יחשוד ויזרוק את הטרוולר צ'קס," החליט הקברניט.
מישי ישב והתבונן בעניין.
בצד השני של המטוס ראתה פיצי את הקברניט יוצא מתא הטייס. הוא
החליף כמה מילים בלחש עם הברונית והיא ניגשה אתו למטבח ובדקה
את תכולת הארנק. "הנוכל הזה," היא אמרה בזעם, "מיד הרגשתי
שמשהו בו חשוד."
הקברניט ניגש לכייס והתכופף מעליו. "תואיל לגשת אתי למטבח,"
הוא אמר בשקט.
"מה קרה?" שאל הגנב ונגע בכיס החליפה שלו בעצבנות.
"כמה שאלות," אמר הקברניט בנועם, והתקדם במעלה מעבר הנוסעים,
מחווה בידו. הכייס לבש את החליפה באטיות והלך אחריו. כשעברו
ליד חדר השירותים הכייס זינק לשירותים. "סלח לי רק שנייה," הוא
קרא בחופזה, נכנס מהר פנימה ונעל את השירותים מאחוריו לפני
שהקברניט הספיק לעצור אותו.
"מהר, המפתח!" צעק הקברניט, "הוא ישמיד את כל העדויות ולעולם
לא נוכיח." אבל לפני שהדיילת הספיקה להגיע עם המפתח נשמעו לפתע
צעקות ונביחות מתוך חדר השירותים, הדלת נפתחה והכייס, פרוע
שיער ובחולצה קרועה, טס החוצה היישר לזרועותיו של הקברניט,
כשיד אחת שלו באוויר והיד השנייה לפניו בתנועת התגוננות. "הוא
קפץ מהמיזוג," הוא צעק בבהלה, "הוא רוצה את הארנק שלי." בפתח
חדר השירותים עמד כלב בולדוג קטן אבל נזעם מאוד כשבפיו בננה
צהובה גדולה. הבולדוג נעץ מבטו בידו של הכייס שהייתה מורמת
ובביס אחד כווצ'ץ' את הבננה שבין שיניו בכוונה רבה.
"אני חושבת שהוא מנסה לרמוז לך משהו," אמרה בנחת הברונית
שהתבוננה באירוע, "אני במקומך הייתי מחזירה לו את 'הארנק'
שלו." הכייס התבונן בכף ידו שבה נעץ הבולדוג את מבטו. ביד הוא
החזיק קופסת אוכל יבש לכלבים.
פחות מ-10 דקות לאחר מכן היו מישי ופיצי מסובים לרווחה במושב
המחלקה הראשונה שהתפנה מנוסעו הכייס, שאת שאר הנסיעה ימשיך
כשהוא נעול בתא השירותים.
פיצי ישבה לה בנחת כשביד אחת היא מחזיקה ביסקוויט סלומון וביד
שנייה כוס שמפניה.
"אני יכולה להציע לכם עוד משהו, רבותיי?" שאלה הדיילת בנעימות
כשהיא מחייכת אליהם.
מישי הניד בראשו. "הכול לשביעות רצוננו," ענה למרות שהוא כמובן
לא ציפה שהדיילת תבין.
"מר מישי, הקברניט מבקש אותך להתייעצות בתא הטייסים," אמרה
הדיילת.
"מיד כשאסיים," אמר מישי בלי להיחפז. הוא חייך אל פיצי.
"ובכן?" הוא שאל, "מחלקה ראשונה כמו שרצית?"
"הכול הסתדר בכי טוב," הודתה פיצי. "לא יכול להיות יותר טוב
מזה, למרות שהייתי יכולה לוותר על השכן שלנו," היא הוסיפה
והתכופפה והתבוננה אל המושב במעבר לידם.
במושב ישב הבולדוג הקטן כשהוא מוקף קופסאות אוכל יבש. כשראה
אותם מתבוננים בו הוא נפנף את ידו בידידות וחזר לזלול בשקידה.
ובשבוע הבא: כיצד יסתדרו השניים ללא מדריך לחתול התרמילאי
בשוויץ? האם באמת טמן סב סבו של מישי מיליונים בבנק, או אולי
רק קופסת סרדינים עם מתכון סודי?
כל זאת בפרק מספר שלוש שייקרא: "ומישי פתח בתנופה את דלת
הכספת".
פרק שלישי: ומישי פתח בתנופה את דלת הכספת
מישי ופיצי עמדו בכניסה לשדה התעופה בציריך והתבוננו סביבם.
בנייני שדה התעופה נראו מודרניים ובכל זאת הייתה אווירה של
חוצלארץ. מזג האוויר היה קריר אבל נעים, האוויר היה נקי מאוד.
מכונית לימוזין שחורה גדולה התקרבה לשפת המדרכה והברונית דה
רוטשילד ניגשה אליה כשכלב הבולדוג מדשדש מאחוריה. כשהבחין בהם
הוא התקרב.
"שלום," הוא אמר, "לא הייתה לי ההזדמנות להציג את עצמי כראוי,
אני רופרט."
מישי ופיצי הציגו את עצמם.
"לאן מועדות פניכם?" שאל רופרט.
"'בנקו דה לוקראטיבו דה לוצרן'," ענה מישי.
"אני מבין שאתם כאן לעסקים," קבע הכלב בנימת שאלה.
מישי הניד בראשו בחיוב.
"ובכן, אני מאחל לכם ביקור נעים," אמר רופרט, "היה נחמד
להכיר."
הם חייכו אחד לשני והוא פנה לדרכו בחזרה ללימו. הנהג של
הברונית היה עסוק בלהכניס את המזוודות הגדולות שלה לתא המטען.
לאחר כמה שניות רופרט חזר אליהם. "אני רואה שהלימו שלכם
מתעכבת," הוא אמר, "מאחר שגם אנחנו נוסעים ללוצרן, אולי תצטרפו
אלינו? בנקו דה לוקרטיבו נמצא מול המלון שלנו."
"בעונג רב," אמרה פיצי מהר, לפני שפיצי יסרב, וקדה קידה. בלימו
היו שני מושבים, ואת האחורי תפסה הברונית. כשהיא ראתה אותם
הנידה ראשה אליהם בברכה וללא הפתעה. במושב השני שפנה נגד כיוון
הנסיעה ישב ילד.
"תכירו, צחי," הציג רופרט.
"נעים מאוד," אמר צחי והתכופף ולחץ את כפותיהם.
"ילד נחמד," העירה פיצי לרופרט.
"תודה," ענה לה צחי. הם התבוננו בו בהפתעה.
"אתה מבין אותנו?" שאל מישי. הילד חייך אליהם ונהנה לראות
שהפתיע אותה.
"צחי אתי מילדות," הסביר רופרט, "הוא מבין כל מילה שלי, כמובן
חוץ מברגעים שזה ממש חשוב."
"והברונית יודעת?" שאלה פיצי.
"הברונית," ענה צחי, "כל כך זקנה וראתה כל כך הרבה דברים
משונים בחייה עד שהיא כבר רגילה לכל הדברים הבלתי רגילים
שלנו."
הברונית, שהקשיבה לשיחה בחצי אוזן, אישרה בניד ראש.
פיצי ומישי התיישבו על יד צחי, רופרט בחר ברצפה והלימו הפליגה
בדרכה לכיוון לוצרן.
"אני רגיל שרופרט אוסף בדרכו חברים," העיר צחי, "אבל זו הפעם
הראשונה שהוא מביא מסוגכם, זאת אומרת חתולים."
פיצי, שחיבבה מיד את צחי, התחילה לספר את סיפור המטוס, ואחר כך
מישי המשיך ולבסוף רופרט תרם את חלקו לסיפור.
צחי צחק עד דמעות למשמע הסיפור. "נראה לי שרופרט מצא הפעם
חברים עם אופי כמו שלו," אמר צחי ומחה דמעה, "הוא נוטה להסתבך
בתעלומות בכל מקום שאפשר."
האווירה הייתה נעימה ועד מהרה הם הרגישו בין חברים.
"אנחנו מציגים בתערוכת הכלבים הבינלאומית בלוצרן," אמר צחי,
"רופרט המשתתף כמובן, לא אני, אני רק המלווה, והוא מועמד למקום
הראשון בקטגוריה שלו."
פיצי התבוננה במישי, מבקשת אישור. נשמע שעכשיו היה תורם לפרט
את נסיבות הביקור שלהם בשוויצריה. מישי אישר לה בהינד ראש -
צחי ורופרט נתנו את הרושם שנתן לבטוח בהם וייתכן שאף יהיו
לעזרה.
פיצי סיפרה את סיפור סב סבו של מישי הרוזן והכספת המצפה ליורש
כבר מאה שנה. צחי ורופרט הקשיבו בעניין.
"זה לא יהיה מסובך," אמר צחי, ולא ידע עד כמה הוא טועה, "הבנק
נמצא ממש מול המלון של הברונית. את התעלומה הזו תפתרו עוד היום
אחר הצהריים. אני מבין שבגלל נסיבות הנסיעה יוצאות הדופן שלכם
לא עשיתם הזמנה למלון?"
מישי ופיצו אישרו.
"לרופרט יש סוויטה במלון אקסלציור," הוסיף צחי, "מדוע שלא
תשתמשו בה?"
"אנחנו יכולים לישון בגינה ללא קושי," אמר בהיסוס מישי שחשב
שזה יהיה קצת מוגזם לנצל את החביבות של השניים.
"זה לא נחוץ," התנגד רופרט, "אני ישן השבוע במגורים שבתחרות
והסוויטה תעמוד ריקה, ממילא היא עומדת לרשות הברונית ואני חושב
שהיא תשמח לגמול לכם. אחרי הכול, זה לא רק שהצלתם לה סכום כסף
רב אלא נתתם לה את העונג לתפוס את זה שניסה להונות אותה. תשנו
בסוויטה, תוכלו לחטוף מקלחת כמו שצריך ולהתרענן."
"בלאאה," אמרו מישי ופיצי כאחד לשמע המילה מקלחת.
"רופרט, חתולים לא מתקלחים," אמר צחי.
"אז איך אתם מתנקים?" שאל רופרט בהפתעה.
"ניקוי יבש כמובן," אמר מישי.
"אני מניח שיש שירות ניקוי יבש במקום על רמה שכזה," אמר
רופרט.
"אם כך, נקבל בשמחה את ההזמנה," אמר מישי.
הם המשיכו לשוחח ארוכות ולספר על עלילותיהם עד אשר הגיעו
ללוצרן. צחי ורופרט ירדו ליד הבניין שבו עמדה להתקיים למחרת
תצוגת הכלבים והם קבעו להיפגש שנית בסביבות 7 בערב על מנת
שמישי ופיצי יוכלו לספר את החדשות. צחי אמר שישאיר את שמותיהם
לשוער בכניסה לתערוכה כדי שיוכלו להיכנס, והתחייב להתקשר לננה
וליישר את ההדורים אתה, שלא תדאג. כעבור נסיעה של דקות ספורות
הם הגיעו למלון אקסלציור ששכן בקצה רחבה גדולה, מוקפת בתים
עתיקים ובמרכזה מזרקת מים. שוער במדים בסגנון של פעם ליווה
אותם ברוב קידות לחדרם.
מישי רצה לחטוף תנומה קצרה בת 18 שעות אבל פיצי לא יכלה לשבת
במנוחה, וכך, מצוידים במכתב המלצה לבנק מהברונית, יצאו שניהם
לאחר זמן קצר לכיוון הבנק שניצב מהצד השני של הכיכר ממול המלון
שלהם.
מגדלים וצריחים מרשימים התנשאו מסביב לכיכר עם גגות משופעים
ועיטורים. רצפת הכיכר הייתה עשויה חלוקי אבן, ומישי, ששלף
ציפורניו לבדיקה, יכול היה לשמוע את הציפורניים שלו נוקשות
באבן העתיקה. האוויר היה נקי וקריר. שעון המגדל צלצל במפתיע
בפעמון גדול וצלול קול.
הם עלו במדרגות הכניסה לבנק. שוער חבוש כובע צילינדר שחור פתח
להם את הדלת והם נכנסו פנימה ומצאו את עצמם באולם גדול עם תקרה
גבוהה ללא סוף.
משני צדי האולם ישבו הרבה פקידים לבושים שחור מאחורי סורגים עם
חלון קטן. במרכז האולם עמד דוכן ומאחוריו ישב על כיסא רם אדם
שופע זקן ושיער לבנים. לפניו עמדו שלושה פעמונים. הם התקרבו
אליו ומישי הושיט לו את מכתב ההמלצה של הברונית והראה לו את
מפתח הכסף שהיה תלוי על צווארו.
האיש נטל את פעמון הנחושת הזהוב שלפניו וצלצל בו. פקיד לבוש
חליפה עתיקה ומהודרת ניגש אליהם והחווה בידו אליהם לעקוב
אחריו. הוא הוליך אותם למדרגות שיש רחבות והם ירדו במעגל
המדרגות על שטיח אדום עמוק ונכנסו לתוך חדר כספות עם דלת פלדה
גדולה. במרכז החדר עמד שולחן שיש לבן.
הרבה דלתות קטנות של כספות כיסו את הקירות. הפקיד הושיט את ידו
ומישי הוריד מעל צווארו את המפתח ונתן לו. הפקיד עיין במספר
שהיה רשום על המפתח ואז הוציא מתוך ארון זכוכית עמוס במפתחות
מפתח נוסף, ניגש לכספת קטנה בקיר, הכניס את שני המפתחות ופתח
את דלת הכספת. הוא הוציא מתוך הכספת קופסת ברזל צרה וארוכה
מאוד ועל גבה מכסה ארוך סב על ציר, נשף מעל הקופסה ענן אבק,
הניח אותה על השולחן ואז החזיר למישי את המפתח שלו ויצא מהחדר,
משאיר אותם לבד.
מישי ופיצי נעמדו משני צדי הקופסה והתבוננו בה.
"זה נראה קטן מלהכיל מיליונים," אמרה פיצי.
"אולי זה מלא מפתחות לכספות אחרות," שיער מישי.
"אולי זה מלא יהלומים?" שאלה פיצי.
ומישי פתח את הקופסה.
בתוך הקופסה היה מונח גליל בד מגולגל.
לאחר רגע קל של התבוננות מישי שלה אותו בעדינות. פיצי היטתה את
הקופסה והתבוננה בה, אך פרט לגליל הבד הייתה הקופסה ריקה.
הם גלגלו ופתחו את הבד והסתבר להם שהם מתבוננים בתמונה. במרכז
התמונה ישבה מלכה ולראשה כתר מרשים, בידה האחת שרביט וידה
השנייה נחה על מסעד הכיסא המלכותי. לפניה ישבו שני חתולים.
החתול מימין היה חתול לבן גדול שדמה מאוד למישי. שני החתולים
החזיקו ביניהם סרט בד שעליו היה כתוב: 'מיש לימין המלכה הוא
המפתח לאוצר המלכותי'.
"אם זה צויר על ידי לאונרדו דה וינצ'י זה שווה המון," אמרה
פיצי.
מישי הצביע על חותמת הצייר. "זו טביעת כף של חתול," הוא אמר,
"לכל היותר זה צויר על ידי החתול של דה וינצ'י וגם אז זה בטח
צריך להיות שווה משהו."
הם התבוננו כמה דקות נוספות בתמונה. לבסוף מישי גלגל אותה.
"אנחנו ניקח אותה אתנו ונעיין בה היטב," הוא אמר.
הם דפקו על הדלת והפקיד ליוה אותם למעלה ולכניסה.
"יש עוד זמן עד לפגישה ב-7," אמרה פיצי, מעיינת בשעון בראש
מגדל גבוה, "בוא נמצא מקום לשבת."
הם טיילו על המדרכה ושמחו לראות שהם לא החתולים היחידים ברחוב.
כשעברו ליד חנות תמונות נתן מישי את התמונה לפיצי והתגנב
פנימה. היא ראתה אותו מחפש בסל הניירות ואחרי רגע קל הוא נמלט
החוצה כשצעקות אישה אחריו. הוא הושיט לפיצי קופסת קרטון עגולה
והם הכניסו את התמונה לתוכה.
"מה היא צעקה?" שאלה פיצי, "לא הבנתי מילה. הינו צריכים את ננה
פה אתנו לתרגום, היא מדברת צרפתית."
מישי משך בכתפיו. "זו לא צרפתית, זו גרמנית שוויצרית," הוא
אמר, "ולא צריך לדבר אותה כדי להבין מה היא התכוונה."
הם הגיעו לפארק קטן. בכניסה לפארק עמד דוכן נקניקיות. הם נכנסו
ומצאו ספסל מבודד והתיישבו עליו.
"נקניקייה?" שאל מישי. פיצי הנהנה והנידה בראשה.
"חרדל? קטשופ?"
"נקי," ענתה פיצי.
מישי החליק כמו חתול בין השיחים ורגע קל לאחר מכן שמעה פיצי
צעקות רמות מכיוון הדוכן ומישי הגיע ונקניקיה בכפו. הוא בצע
אותה לשניים והושיט חציה לפיצי.
"אני מבינה שהחלטת לשפר את הגרמנית השוויצרית שלך," חייכה
פיצי.
מישי התמתח בשביעות רצון. "אני מרגיש פה ממש בבית," הוא אמר
בהנאה, "חתול בסביבה הטבעית שלו, עיר."
לאחר שסיימו הם ניגבו ידיים ופנו להתבונן בתמונה.
"שמת לב שהכיתוב בתמונה אומר 'מיש לימין המלכה...' אבל בציור
הוא לשמאלה. אמנם בימין בתמונה אבל יושב משמאל למלכה," אמר
מיש.
"יש פה איזה מסר," אמרה פיצי, "אולי ברקע." הם התבוננו בווילון
האדום הגדול מאחורי המלכה. "הכתר המלכותי," אמרה פיצי, "כתוב
בו משהו." הם קירבו את ראשיהם לכתר.
"לא, זה רק פיתוחים," אמר מישי באכזבה, "דומה לכתב, אבל
פיתוחים מורכבים בלבד." הם הוסיפו להתבונן ארוכות אך לא מצאו
פתרון. כשהחשיך הם גלגלו את התמונה לקופסה ופנו לכיוון תצוגת
הכלבים. בכניסה לבניין התצוגה עמד שוער ולמרות שהתערוכה הייתה
אמורה להתקיים רק למחרת כבר התאסף שם קהל צופים רב. מישי ופיצי
החליטו שפשוט יותר לטפס מעל הגדר פנימה. הם מצאו את עצמם בחצר
גדולה, אולם התחרות עמד מולם והרבה דירות עם מדרגות מימין
ומשמאל. הדירות היו מוארות ומחלקן נשמעו נביחות כלבים. מישי
עלה באקראי במעלה אחד מגרמי המדרגות. על הדלת הייתה תמונה של
כלבת לברדור. הוא נקש על הדלת, פרץ נביחות ענה לו, הוא דחף את
הדלת, כלבת לברדור גדולה רבצה על ספה וכשראתה אותו היא זינקה
אליו בנביחות.
"סליחה," שאל מישי, "רופרט? אנחנו מחפשים את הדירה שלו."
הכלבה עצרה. "אתם לא עיתונאים?" היא שאלה.
"לא," ענה מישי, "חברים שלו."
"הדלת השלישית מימין," הצביעה הלברדור.
על דלת הדירה השלישית מימין הייתה תמונה של רופרט. הם נקשו
ונכנסו פנימה. רופרט עמד על שולחן מול מראה וצחי שקשק מסביבו
עם מספריים גדולים. "הלו," אמר רופרט, "הגעתם בזמן, אנחנו כבר
גומרים. איך הזנב שלי, צחי?"
"מאחורה כרגיל," ענה צחי בטון עייף.
"והשפם? מימין נראה לי קצת ארוך מדי."
צחי שקשק במספריים ליד שפמו של רופרט. "צד שני צד שני," נזעק
רופרט. "אתה תמיד טועה."
"כי אתה תמיד אומר הפוך," ענה צחי.
"אבל הפעם זכרתי," אמר רופרט.
הוא ירד מהשולחן והם נשכבו על כריות על הרצפה. מישי ופיצי
סיפרו להם מה מצאו והראו להם את התמונה. גם רופרט וצחי לא מצאו
פתרון.
"נראה שהסבא שלך לא אהב לעשות דברים בדרך הפשוטה," אמר רופרט,
"אינני יודע איך תמצא את המפתח לחידה הזו."
"זה משפחתי אצלם לסבך דברים," העירה פיצי.
"ובכן, אני חושב שאולי בדרך מקרה ייתכן שאתם נתתם לנו לפני רגע
את המפתח," אמר מישי בהיסוס, "כשנכנסנו שמעתי שביקשת מצחי לקצר
את הצד הימני של השפם שלך, רופרט, אבל הייתה לכם אי הבנה
בצדדים. למה זה?"
"בגלל ההשתקפות במראה כמובן," הסביר רופרט, "הראי הופך כיוונים
ומציג את ימין כשמאל." הם התבוננו איש ברעהו. מישי הרים את
התמונה והציג אותה מול הראי. הם הצטופפו והתבוננו בתמונה
המשתקפת במראה.
"הכתר," אמרה פיצי.
בכתב ראי הפיתוחים בכתר הפכו לאותיות וצחי הקריא בקול: "סוד
האוצר המשפחתי טמון בטבורו של כריסטופר מאוריציוס מלוגנו."
"אני מכיר את המקום," אמר צחי, "יש פסל ידוע של האפיפיור
מאוריציוס על שפת האגם בעיר לוגנו על גבול איטליה."
"וללוגנו אנחנו נוסעים," אמר מישי.
"יש לי רושם שהסבא שלך רצה שהיורשים שלו יראו את כל אירופה
לפני שהם יקבלו את הירושה שלהם," צחק רופרט.
פיצי, שישבה חושבת בדקות האחרונות, הרימה את כפה בהיסוס ושאלה:
"למה זה כשאנחנו מתבוננים בראי אנחנו רואים את עצמנו ימין
בשמאל, אבל לא רואים את עצמנו על הראש?"
לשאלה הזו הם לא מצאו פתרון.
איזה אוצר ימצאו פיצי ומישי בטבורו של האפיפיור כריסטופר
מאוריציוס מלוגנו? האם היה לאפיפיור איני או אווטי? האם סבו של
מישי מחזיק במניות בסוכנות נסיעות ומריץ את יורשיו בכל אירופה
מסיבות כלכליות?
תשובות לשאלות אלו ועוד תמצאו בפרק הרביעי שייקרא: "פיצי, יש
לו אקדח."
פרק רביעי: לאפיפיור כריסטופר מאוריציוס יש קורקבן מפלדה
למחרת הסיע צחי את פיצי ומישי לתחנת הרכבת בדרכם לעיר לוגנו.
רופרט וצחי היו מאוד מעוניינים להצטרף אלא שלצערם שניהם היו
צריכים להשתתף בשעות הצהריים בתחרות ואם רופרט היה זוכה כצפוי
היה עליו להופיע ביום שלאחר מכן בטקס חלוקת הפרסים.
רופרט אמנם הציע להיכשל בכוונה בשלב המוקדם כדי שיוכל לנסוע
אתם עוד באותו יום אבל הברונית איימה עליו שתגזום לו את הביצים
אם הוא רק יעז להעלות בשנית את הרעיון הזה ורופרט החליט, גם אם
בצער, שזה לא נורא אם הם יצטרפו למישי ופיצי באיחור של יום.
כדי שיוכלו להישאר בקשר ולמצוא אחד את השני צחי נתן להם טלפון
סלולרי קטן שמישי תלה על הקולר שלו.
"הצלחתי לבסוף לתפוס את ננה בטלפון אתמול בערב," סיפר להם צחי
בדרכם לרכבת, "בהתחלה היא חשבה שאני החוטף שלכם ואיימה עליי
נורא. אחרי שהיא הבינה, היא רצתה לעלות מיד על המטוס ולבוא
לקחת אתכם, עד שלבסוף הצלחתי לשכנע אותה שאתם בחופשה ובאמת טוב
לכם ותחזרו תוך יום יומיים. היא כבר כמעט הזעיקה את
האינטרפול."
"היה יכול להיות נחמד אם ננה הייתה מצטרפת," אמרה פיצי.
"כן, היינו יכולים להסביר לה איך להתגנב לארגז בננות," אישר
מישי.
"היא לא נשמעה כמו מישהו שיבחר בארגז בננות כדרך לטיול," אמר
צחי. "בכל אופן, נראה לי שכמה ימים היא תסכים לחכות. נתתי לה
את מספר הטלפון של הברונית אבל לא את שלכם, היא הייתה גומרת
לכם את הבטרייה."
הם נפרדו בתחנת הרכבת. צחי וידא שהם הצליחו לטפס בשלום על רכבת
משא שנוסעת ללוגנו. זו הדרך היחידה, לטענת מישי, שחתולים
אמורים לנסוע בה, ונופף בידו אליהם.
הנסיעה הייתה נעימה. הם ישבו בקרון משא של גזעי עצים. פיצי
הסתתרה בשקע של גזע והציצה על הנוף, ומישי בחר לשבת במקום גבוה
כשהרוח נושבת על פניו וגורמת לו להצר עיניים ולהיראות כחתול
סיני.
הנוף היה מרהיב. בתי כנסיה קטנים, גגות רעפים אדומים, נחלי מים
והרבה עצים גדולים.
כשעתיים לאחר שיצאו לדרכם צלצל הטלפון, רופרט היה על הקו.
"הכול בסדר אצלכם?" הוא שאל בהיסוס.
"בהחלט," אמר מישי.
"אתם כבר על הרכבת?" שאל רופרט.
"כן, לפני יותר משעתיים," הופתע מישי מהשאלה, "קרה משהו? אתה
נשמע מתוח."
"צחי עוד לא חזר," אמר רופרט, "והתצוגה מתחילה. בעוד כמה דקות
תורנו."
"אולי הוא התעכב לקנות משהו? או שכח את הזמן?" שאל מישי.
"לא, צחי אחראי מאוד." אמר רופרט, "והוא גם עם הנהג של הלימו.
הוא היה שולח את הנהג להודיע אם היה קורה משהו."
"מה תעשה אם הוא לא יגיע בזמן?" שאל מישי.
"אני אעלה לבד," ענה רופרט, "בסופו של דבר התפקיד של המלווה
שולי, אני יכול לצעוד ולהתגלגל ולקפוץ ולשחק מת גם בלעדיו."
"תתקשר להודיע לנו מה חדש אחרי התחרות," אמר מישי.
בשעות אחר הצהריים הרכבת הגיעה לתחנת לוגנו. הם ירדו לרציף,
התמתחו ויצאו אל מחוץ לתחנה. פה לא היו להם חברים עשירים
שיסיעו אותם והם נאלצו ללכת ברגל, אבל לוגנו לא עיר גדולה מדי.
אחרי כחצי שעה של הליכה אטית הם הגיעו לאגם גדול בין הרים
שעליו יושבת העיר.
סירות מירוץ לבנות טסו בו מצד לצד, בתי קפה מעץ השקיפו על
המים, בתים לבנים או צהבהבים עם גגות רעפים אדומים והרבה
תיירים ישבו על המעקה או תחת שמשיות. בליל של שפות נשמע, בעיקר
איטלקית.
הם ידעו מהתבוננות במפה עוד יום קודם היכן צריך להיות הפסל שהם
מחפשים והלכו לאורך הטיילת לכיוון הנכון.
הם הגיעו לשדרה רחבה. בקצה השדרה, מעבר לכביש, על בסיס אבן
היתמר פסל ברונזה גדול חום-ירקרק של האפיפיור מאוריציוס.
פיצי רצתה לחצות את הכביש אבל מישי עצר בה. "אין מה למהר,
סבלנות," הוא אמר, "בואי נתבונן מסביב קודם."
"על מה?" שאלה פיצי, "באנו לראות את הקורקבן של האפיפיור, לא
תיירות זקנות."
"השגחת באיש ההוא שיושב במכונית וקורא עיתון," אמר מישי, "לא
מושך תשומת לב?"
"לא, הוא מחכה למישהו," אמרה פיצי בקוצר רוח.
"בקצה השדרה, במקום שאין בתי קפה או בתים? לא נראה לך משונה?"
"הדייט שלו הבריזה," אמרה פיצי, "בוא."
הטלפון צלצל ומישי ענה. 'רופרט,' הוא ביטא בשפתיו וסימן
לפיצי.
"הוא זכה?" שאלה פיצי.
"נו, זכית?" שאל מישי.
"בקלות," התרברב רופרט, "הרגתי אותם, כל הכלבים האחרים התבוננו
בי והזילו ריר מקנאה."
"הוא זכה," העביר מישי את החדשות לפיצי.
"תמסור לו את איחוליי," אמרה פיצי וניסתה לחצות את הכביש. מישי
עצר בה.
"יש חדשות מדאיגות," המשיך רופרט. "לא נראה בשלב זה שנוכל
להצטרף אליכם מחר. המשטרה מצאה את הלימו עומדת ריקה בדרך חזרה
מתחנת הרכבת. הברונית לא רצתה להדאיג אותי ולא סיפרה לי עד
אחרי התחרות. הדלת של הלימו הייתה פתוחה, המפתחות במצת וצחי
והנהג חסרים. מישהו כנראה חסם אותם עם מכונית אחרת, הכריח אותם
לעזור ולקח אותם אתו. אני מציע שתיזהרו."
"למה אתה חושב שזה קשור אלינו?" שאל מישי.
"המכונית נעצרה דקות אחדות אחרי שצחי הוריד אתכם ברכבת," אמר
רופרט, "יש להניח שאלו שעקבו אחריכם ראו אתכם יורדים. לכל
מקרה, כדאי שתתבוננו מסביב בשבע עיניים."
"הכול אצלנו רגוע," אמר מישי. "למעשהף אנחנו עומדים כרגע מול
הפסל ויש להניח שנחזור כבר מחר. זה מיותר שתבואו. נדווח לך
ברגע שיהיה חדש."
הוא סגר את הטלפון והרים מבטו. החדשות המדאיגות הסיחו את דעתו
לרגע קל מפיצי והיא ניצלה את ההזדמנות לחצות את הכביש וכבר
עמדה והתבוננה בפסל מקרוב.
מישי העיף מבטו באיש שבמכונית. האיש כבר לא קרא עיתון - הוא
התבונן בפיצי ואז הסב את עיניו והתבונן לכיוון שממנו הגיעה
פיצי כשהוא מחפש משהו או מישהו, ולמישי הייתה הרגשה שהוא יודע
את מי.
מישי נסוג אל מאחורי העץ שלידו עמד והתבונן. האיש הושיט את ידו
למושב האחורי של המכונית לקחת משהו ואז יצא מהמכונית וצעד
לכיוון פיצי שהייתה שקועה בפסל. בידו הוא החזיק רשת גדולה.
פיצי, מרוכזת בפסל שלפניה, לא הבחינה בכך. היא ניתרה על בסיס
הפסל והתקרבה להתבונן עמוקות בטבורו של הפסל. מישי כבר היה
בחצי הדרך באמצע הכביש, דוהר לעומתה, כשהאיש הניף את הרשת.
"פיצי, תברחי," צעק מישי. פיצי זינקה והרשת פגעה בפסל וכיסתה
חלק מפיצי, רגליה נלכדו ולרגע נראה שהיא נתפסה. האיש רץ
לכיוונה בקריאת ניצחון אבל אז היא הצליחה להשתחרר ובטיסה חלפה
על פני מישי.
האיש הכניס את ידו לכיסו, שלף אקדח וכיוון אליהם.
"פיצי, יש לו אקדח!" צעק מישי ורץ אחרי פיצי, אבל האיש חשש
לפתוח בקרב יריות. בשעת ערב מוקדמת כזו היו ברחוב יותר מדי
תיירים והוא החזיר את האקדח לכיסו. החתולים נעלמו במהירות הבזק
בין הבתים.
האיש אסף את הרשת, חזר למכונית והתיישב. הוא לקח מלוח השעונים
מכשיר טלפון סלולרי וניהל שיחת טלפון ארוכה משלו.
פרק חמישי: להציל את צחי
מישי איתר את פיצי בחצר אחורית של בית. היא נופפה לו ממרפסת של
דירה בקומה הראשונה. מישי נאנח. באופן רגיל הוא היה קורא לה
לרדת - לטפס עכשיו למעלה במשקלו העודף היה מבצע קשה - אבל הוא
החליט להתחשב בפיצי לאור האירועים הטראומטיים.
להפתעתו פיצי הייתה יותר נזעמת מאשר מבוהלת מהאירוע.
"השוויצרים האלו זה משהו," היא אמרה בלהט, "איזו קבלת פנים
לתיירים! מה, הוא לא ראה שיש לי קולר על הצוואר ושאני נראית
חתולת בית? למרות שאפשר להבין שאחרי יום נסיעה בקרון מסע אני
לא נראית בדיוק פרימדונה. אבל ישר לשלוף אקדחי חצים, אפשר
לחשוב שאני איזה קוף שברח מגן חיות, עוד הייתי גומרת עם אוזן
קצוצה פה, או שפה הווטרינר העירוני קוצץ משהו אחר."
בהרבה ערים מקובל שהווטרינר העירוני קוצץ את קצה האוזן של חתול
הרחוב כדי להיראות שהחתול נרשם וקיבל טיפול בעירייה.
"פיצי," הפסיק אותה מישי, שהבין שהיא בכלל לא מבינה את האירוע
שעבר עליהם, "את חושבת שזה היה תופס חתולים של העירייה?"
פיצי הנהנה.
"זה היה האיש ההוא מהמכונית, זה שקרא עיתון, וזה לא היה אקדח
חצי הרדמה, זה היה אמיתי. מישהו ניסה לחטוף אותך."
פיצי התבוננה בו מבולבלת. "למכור אותי לחנות חיות אולי?" היא
שאלה, "אולי אני צריכה לקחת את זה בתור מחמאה?"
"האיש הזה חיכה לנו, הוא ידע שנגיע, הוא חיכה לך ולי. ראיתי את
המבט שלו," הסביר מישי והמשיך וסיפר לפיצי על שיחת הטלפון שלו
עם רופרט.
"רק רופרט וצחי ידעו שנגיע," אמרה פיצי, "אתה חושד בצחי אולי?
הוא פנה למאפייה וסיפר להם?"
"לא הגיוני, הוא לא היה נעלם אם הוא היה רוצה לבגוד בנו," ענה
מישי, "הוא יכול היה בשקט לחכות שנספר להם את הפרטים בתור
חברים. מישהו כנראה הוציא ממנו את המידע באמצעים לא
ידידותיים."
"אבל מי זה יכול להיות?" שאלה פיצי, "מי יכול היה לדעת בכלל
עלינו כדי לשאול?"
"זו שאלה שאין לנו תשובה עליה," אמר מישי. "הצלחת לפחות לראות
את הטבור של האפיפיור?"
"איזה טבור?" אמרה פיצי, "יש לו כמובן גלימה, היינו צריכים
לחשוב על זה שהאפיפיור לא הולך עם הבטן בחוץ במכנסיים נמוכי
גזרה כמו פרחול'ה. על הגלימה שלו יש מדליון בערך בגובה הבטן
אבל לא הספקתי להתבונן היטב."
"אהמממ," נשמע קול מאחוריהם, והם הסתובבו. חתול ביתי אפור גדול
עמד בדלת המרפסת והתבונן בהם בקרירות.
"רבותיי," הוא אמר, "ברצוני להביא לתשומת לבכם שהנכם מסיגי
גבול."
"סליחה," אמר מישי, "רדפו אחרינו, נמלטנו להסתתר."
החתול התבונן מהמרפסת החוצה. "אין אף אחד", הוא אמר, "עכשיו
אבקש לצאת בחוץ מהר."
"אדוני," התחנחנה פיצי, "אנחנו זרים מחוץ לארץ ולא מכירים איש.
הגענו לפני זמן קצר לעירכם ומייד מצאנו את עצמנו נרדפים על ידי
מישהו עם אקדח. נאלצנו להימלט על נפשנו. שמענו שהשוויצרים
אנשים קרים אבל בוודאי שאתה תסייע למישהו מהלאום שלך בעת
צרה."
החתול האפור התבונן בה. "את מדברת מבטא זר," הוא אמר, "את לא
מחתולי הסביבה."
"לא, אנחנו אפילו לא מדברים גרמנית," הסבירה פיצי, "הסבתא שלי
ידעה יידיש ואני יודעת כמה מילים אבל זה שונה לחלוטין ממה
שמדברים אצלכם."
"במחוז שלנו מדברים איטלקית, לא גרמנית," הסביר החתול בטון
ידידותי יותר, "אנחנו על גבול איטליה. למעשה, יש פה כמה עיירות
קטנות על שפת האגמים קומו ולוגנו והם נהיו בתקופה האחרונה
מקומות נופש לתיירים ומדברים פה בכל השפות האירופאיות. מי רדף
אחריכם?"
מישי ופיצי סיפרו לו בקצרה מבלי לגלות את סודם.
"ועדיין איננו יכולים לעזוב בלי להתבונן בפסל," אמר מישי,
"אנחנו חוששים שיארבו לנו לידו."
"אתם יכולים לגשת מחר בבוקר לרחבת העירייה," יעץ החתול האפור,
"בכל חנות של תיירים תמצאו פוסטר של הפסל, הוא סמל ידוע של
העיירה, יכולתם למצוא תמונה אפילו באינטרנט. אני מציע שתישארו
פה הלילה, אתם נראים מותשים. האביב מגיע קצת מאוחר השנה ויהיה
קריר לפנות בוקר, תוכלו להיכנס ולישון על השטיח בספרייה ואביא
לכם משהו לאכול."
פיצי ומישי בילו את הלילה בנעימים על שטיח עמוק בחדר ספרייה
שצמוד למרפסת, ובבוקר הודו לחתול השוויצרי ויצאו כעצתו לכיוון
רחבת העירייה. הם החליטו שלא כדאי להסתכן ולשוב לפסל.
מזג האוויר היה נעים. בתי הקפה היו מלאים בתיירים מבוגרים, ריח
המאפים היה משכר אבל מישי ופיצי התקשו ליהנות - הם הרגישו
כאילו בכל רגע מישהו עלול לקפוץ עליהם והתבוננו בחשש לכל
הכיוונים.
ברחבת העירייה התמזל מזלם והם מצאו חברת נסיעות מקומית שתמונה
גדולה של הפסל התנוססה בדלת הכניסה שלה.
הם עמדו והתבוננו מקרוב. על צווארו של האפיפיור היה תלוי
מדליון גדול בגובה הבטן, ועל המדליה ניתן היה לראות תבליט של
חתול ומעליו שתי מילים כתובות: 'גאטו נגרו'.
"אוי," אמרה פיצי, "ואולי זה לא קשור אלינו ולאוצר?"
"ציור של חתול מרמז שכנראה זו ההודעה שלה התכוון סב סבו של
סבי," אמר מישי.
"טוב, כבר חששתי שנצטרך לחזור לפסל עצמו ולהתמודד עם הטיפוס
המגעיל ההוא הוא עם הרשת," אמרה פיצי. "ועכשיו מה?"
"נשב באיזה מקום בטוח וננתח את העובדות," אמר מישי, "נתנהג כמו
תיירים, ננסה ליהנות קצת."
הם הלכו לכיוון הטיילת והתבוננו בחנויות, ריחות מאכלים של בוקר
עלו מכל כיוון אבל לא היה להם כסף כמובן. הם עצרו ליד חנות
שהציגה מבחר גבינות בחלון הראווה שלה.
מישי פתח את הפה להגיד משהו אבל פיצי, שידעה מה בכוונתו לומר,
הפסיקה אותו. "לא," היא אמרה, "לא צריך שיעורי איטלקית. הפעם
נבקש, ליתר דיוק אני אבקש, אתה תמיד מתנהג ביהירות כאילו מגיע
לך הכול. הסיכוי שיתנו לי גבוה יותר. תחכה לי כאן."
היא התקרבה לדלת החנות והציצה פנימה. אישה איטלקית מבוגרת
כסופת שיער ישבה ליד דלפק מכוסה גבינות. פיצי ייללה בנימוס
וחייכה. האישה הרימה את הראש וכשראתה אותה צעקה עליה משהו
באיטלקית. פיצי נרתעה ועמדה כבר ללכת אבל מישי מהצד עצר אותה
בתנועת כף. "האיטלקים, גם כשהם שואלים מה השעה, הם עושים את זה
בצעקות," הוא לחש לה, "הרבה דרמה אבל לב טוב, חכי."
האישה הבינה שפיצי לא תזוז משם ולבסוף נאנחה וסובבה את הראש.
"אלפרדו," היא צעקה בטון מזמר לבעלה, ועוד כמה מילים שלא היו
ברורות לפיצי אבל מישי, שהכיר יפה את שפת האוכל, הבין שהתשובה
חיובית ומיד קפץ ועמד לצדה.
אלפרדו, איטלקי זקן שעסק בסידור חריצי גבינה גדולים על המדפים,
לקח סכין גדולה. פיצי שקלה לרגע אם הוא מתכוון לקצוץ את זנבה,
אבל האיטלקי חתך שתי חתיכות גבינה, הניח אותם על נייר שעווה
וקיפל אותם בצורה שפיצי תוכל לשאת בפיה והניח לפניהם. הם לקחו
את הגבינה וצעדו בשמחה לכיוון הטיילת, מצאו גג רעפים שהיה קל
לטפס עליו והתיישבו בשמש הבוקר לאכול ארוחת בוקר.
"ראית מה היא אמרה עלי?" אמרה פיצי בגאווה, "תן לנסיכה הזו
ארוחת בוקר מהמבחר שבמבחר."
"לא בדיוק," צחק מישי, "מה שהיא באמת אמרה זה: תן לקבצנים האלו
משהו לאכול אחרת הם לא יעזבו אותנו. הגבינה הזו באמת משהו
משהו."
הם כרסמו בהנאה את הגבינה, נהנים מהשמש האביבית ומהנוף המקסים
של האגם וההרים סביב לו.
"מה אתה חושב משמעות גאטו נגרו?" שאלה פיצי.
"זה שם של יין," אמר מישי, "אבל זה שם של יין דרום אמריקאי. זה
נראה לי מקרה, אני לא חושב שסב סבי ידע עליו, אם היין היה קיים
בזמנו. אולי צחי ידע, אני מגשש פה באפלה."
"קודם כול אנחנו צריכים לברר אם צחי חזר," אמרה פיצי.
מישי הוריד את הסלולרי מצווארו והתקשר לסלולרי של צחי אבל לא
הייתה תשובה. לרופרט לא היה טלפון מכיוון שהוא היה על פי רוב
עם צחי, ומאחר שהם לא ציפו לתפנית כזו, שצחי לא יהיה זמין, היה
עליהם לחכות עד שרופרט ימצא דרך להתקשר אליהם.
"האפשרות ההגיונית היחידה היא שצחי נחטף על ידי אלמונים, וסיפר
להם נגד רצונו על האוצר והפסל," אמר מישי, "אני חושב שאין לנו
ברירה. עלינו לחזור לפסל ואם האיש ההוא או אחרים מחכים לנו שם
עלינו לעקוב אחריהם, זה קצה החוט היחיד שיש לנו בתעלומה."
"ממממ..." אמרה פיצי, "אני לא נלהבת לחזור לאפיפיור ולפושעים
החסידים שלו אבל אני חושבת שאנחנו חייבים את זה לצחי ורופרט.
הם עזרו לנו כשהיינו צריכים אותם, עלינו לנהוג כחברים."
הם ירדו מהגג ופנו לכיוון הפסל על הטיילת בקצה השדרה. כשהתקרבו
הם עברו בדרך אחורית דרך חצרות של בתים כדי לא להתגלות.
המכונית שחיכתה להם אתמול בערב עדיין עמדה באותה פינה אבל הנהג
היה אחר. מדי פעם הוא הרים ראשו והסתכל במבט מחפש סביב לפסל.
"עכשיו נמתין," אמר מישי. הם המתינו מתחת לשיח שהסתיר אותם
היטב מהעוברים והשבים. אחרי כשעה של המתנה הגיעה מכונית מרצדס
שחורה גדולה וחנתה מאחורי המכונית שאחריה עקבו. שני הנהגים
יצאו מהמכונית, דיברו ביניהם ואחר כך התקרבו לבסיס הפסל. נהג
המרצדס שלף מכיסו מצלמה וצילם את הבטן של הפסל כמה פעמים.
"עכשיו," אמר מישי. הם זינקו מתחת לשיח, חצו במהירות את הכביש
וניתרו מבעד חלון הנהג אל תוך מכונית המרצדס.
"מתחת לכיסא שליד הנהג," אמר מישי, "הכיסא של הנהג יירד מהמשקל
שלו וימעך אותך אם תסתתרי שם."
"אתה לא חושב שאנחנו מבלים לאחרונה יותר מדי מתחת לכיסאות של
זרים במקום על הכיסאות," התלוננה פיצי.
"הייתה לנו מחלקה ראשונה במטוס, וגם סוויטה מלכותית אצל
רופרט," הזכיר לה מישי, "זה הכיף בחיים, עליות וירידות כאלו
שנותנות לך להרגיש את הטעם."
דלת הנהג נטרקה והנהג החל בנסיעה. חסרון נוסף פרט כמובן לאי
נוחיות שבלנסוע מתחת למושב הוא שאינך יכול לראות את הדרך. מישי
ניסה לעקוב במוחו אחרי הסיבובים, נטייה לימין, נטייה לשמאל,
המתנה ברמזור, אבל עד מהרה הוא איבד את הכיוון.
אחרי כרבע שעה של נסיעה המכונית נעצרה. הנהג ירד והם שמעו את
צעדיו מתרחקים ואחר כך דלת שנפתחת ונסגרת. הם התבוננו החוצה -
המכונית עמדה בחצר של בית פרטי בן שתי קומות.
למזלם הנהג לא סגר את החלון והם השתחלו החוצה והתקרבו לבית
והציצו דרך חלונות הקומה הראשונה. חלון המטבח היה פתוח והמטבח
ריק. הם נכנסו. הקומה הראשונה הייתה ריקה אבל קולות שיחה נשמעו
מהקומה השנייה.
"חכי לי פה," אמר מישי, "אין טעם ששנינו נסתכן."
הוא טיפס במעלה המדרגות ומצא את עצמו במסדרון. קולות השיחה
נשמעו מהחדר הראשון. הוא עבר ביעף על יד הדלת והספיק לראות שני
אנשים עומדים ליד מחשב ומדפסת בגבם אליו. אחד מהם היה האיש
שרדף אחריהם בלילה הקודם.
הוא התקרב לחדר השני בהמשך המסדרון וניסה את אותו התרגיל, מזנק
מצד לצד במהירות תוך כדי הצצה. הפעם הוא כמעט קפא באוויר מרוב
הפתעה - על ספה בתוך החדר שכב צחי וישן. מישי נכנס לחדר וניגש
אליו. הוא ראה שידיו של הילד קשורות באזיקים. הוא טיפס על הספה
וניסה להעיר אותו אבל למרות תנוחת השינה הלא נוחה צחי לא
התעורר.
"צחי," לחש מישי והכה על פניו בכפו. לבסוף הוא התכופף והחל
ללקק את פניו. 'על ננה זה תמיד עובד', הוא חשב, לשון חתול היא
כמו נייר זכוכית וצחי פקח עיניים לבסוף, ומופתע, התבונן מתוך
תנומה במישי. "אז הם תפסו גם אתכם בסוף?" הוא שאל.
"ששש... תהיה בשקט," היסה אותו פישי, מסמן בכפו לחדר השני.
"לא, הם לא יודעים שאנחנו פה, התגנבנו. גם פיצי פה. מה אתה
עושה כאן? חשבתי שאתה בלוצרן."
"אתמול בערב הגיעה שיחת טלפון לחוטפים," אמר צחי, "הבנתי שראו
אתכם על יד הפסל של האפיפיור ולא הצליחו לתפוס אתכם. הם הכניסו
אותי לאוטו ונסענו חצי לילה במכונית לכאן. כשהגענו השכם בבוקר
הם לקחו אותי לפסל. לא היו אנשים ברחוב והם קיוו שאסביר להם מה
כתוב ומה הפירוש של סוד האוצר אבל התחלתי לצעוק ולצרוח והם
החזירו אותי למכונית בכוח והסיעו אותי לכאן."
קול צעדים נשמע במסדרון ומישי זינק אל מתחת לספה שעליה שכב צחי
והסתתר.
שני החוטפים נכנסו לחדר. "עם מי דיברת?" שאל אחד מהם בחשד
והתבונן סביב.
"אולי מתוך שינה," ענה צחי, "לא נתתם לי לישון יותר מ-24 שעות
כמו שאתה יודע."
האיש הרים אותו מהספה והציג בפניו כמה תמונות. "אלו התמונות של
האפיפיור שצילמנו הבוקר," אמר האיש, "מה המשמעות של מה שכתוב
על המדליון, עוד חתולים?"
צחי התבונן בתמונות. "אני לא יודע," הוא אמר.
החוטף טלטל אותו בכוח. "אם אתה רוצה לחזור חזרה לראות את
הברונית שלך כדאי שתדע, ותפסיק לספר לי שרק החתולים יודעים כי
אני לא מאמין לשטויות שלך שאתה מדבר אתם. אתה תישאר אתנו פה
וגם לא תישן 48 שעות אם זה מה שצריך כדי שתמצא לנו את האוצר."
קול שבר זכוכית נשמע באותו רגע מלמטה. שני האנשים קפאו לשבריר
שנייה ואז רצו לכיוון המדרגות. מישי ניצל את ההזדמנות החליק
מתחת לספה וזינק אחריהם אבל במדרגות הוא כמעט התנגש באחד
האנשים ששינה את דעתו והחל לחזור למעלה. מישי, שידע שלא יספיק
להגיע לחדר של צחי בלי להיראות, הצליח ברגע האחרון להיכנס לחדר
הראשון. הוא שמע את צעדיו של החוטף מתקרבים ונדחק להסתתר
מאחורי המחשב שעל הרצפה.
"זה כלום," הוא שמע את קולו של האיש השני, "איזו צלחת החליקה
מהכלים לייבוש במטבח. לא היה אף אחד."
קול הצעדים התקרב לדלת. האיש התבונן לתוך החדר ואחר כך סגר את
הדלת. מישי מצא את עצמו לכוד. הוא ניסה את החלונות אבל הם היו
נעולים והוא כמעט שבר ציפורן בניסיון נואש לשחרר את אחד
המנעולים. הוא התבונן מסביבו בייאוש. הוא היה לכוד בחדר, ממחלץ
הוא הפך בעצמו לאסיר.
מישי נשכב ליד הדלת ואפו צמוד לחריץ והמתין. אחרי כמה דקות הוא
שמע לשמחתו, כפי שציפה, קול רחרוח.
"מישי," הוא שמע את קולה של פיצי במסדרון.
"פיצי, לכאן! אני תקוע," הוא לחש, "האיש סגר אחרי את הדלת."
"ראיתי," אמרה פיצי, "שברתי צלחת למטה כדי להרחיק אותם ממך
שתוכל לברוח אבל זה לא עבד. מה אנחנו עושים?"
"מחכים לשיפור במצב," אמר מישי, "אני מציע שתרדי למטה ותחכי
מחוץ לבית בלי להסתכן."
"לא," התנגדה פיצי, "אנחנו ביחד, אם אתה נתפס אני לא אתן לך
ללכת לבד. מה זה הרעש מאחוריך? זה נשמע כמו מאוורר?"
"זה המחשב שעובד פה," אמר מישי.
"יש לך מחשב שם?" שאלה פיצי, "אז למה שלא תשתמש בו?"
מישי התבונן על המחשב, מקמט את מצחו. אחר כך ניגש אליו. הוא
העלה את תוכנת האיי-סי-קיו והכניס את שם המשתמש שלו ואת
הפסוורד, ואז שלח סמס לננה: 'צחי, מישי ופיצי לכודים בבית על
ידי חוטפים,' הוא כתב. 'תודיעי לברונית' והוסיף את מספר הטלפון
הסלולרי שלו."
הוא המתין.
מהחדר השני הוא נשמעו צעקות וויכוחים, ואחרי זמן מה צעדים מעבר
למסדרון. דרך החלון הוא ראה את שני החוטפים מכניסים את צחי
למכונית. הוא התבונן בייאוש כיצד המכונית נסוגה לאחור ועומדת
לצאת מהחנייה ולהיעלם, ובאותה השנייה הגיחה מכונית משטרה וחסמה
את הדרך וכמה שוטרים קפצו ממנה. שני החוטפים ניסו לברוח ברגל
ומרדף קצר ומלהיב התנהל בחצר ושניהם נתפסו לבסוף. השוטרים
הוציאו את צחי מהמכונית ושחררו אותו מהאזיקים והוא נכנס מיד
לבית ומצא את פיצי ומישי. כשיצא אתם לחצר היו החוטפים ישובים
כבר במכונית המשטרה, והם התבוננו על החתולים בתדהמה בפה פעור.
"השוטרים אומרים שקיבלו טלפון מהברונית," הסביר צחי לחתולים.
"אבל איך הם ידעו איך לאתר אותנו?" שאלה פיצי.
"לפי הטלפון הסלולרי של מישי," הסביר צחי, "הברונית נתנה להם
את מספר הטלפון והם יכולים לאתר ולדעת איפה נמצא טלפון ובעל
הטלפון די בדייקנות. מה שאני לא מבין זה איך אתם מצאתם אותי?"
הם נסעו לתחנת המשטרה. בדרך מישי ופיצי סיפרו לצחי כיצד הם
הצליחו להתגנב למרצדס ולאתר אותו, וצחי הסביר לשוטרים,
וכשהגיעו לתחנת המשטרה הם שלחו מיד מישהו לתפוס את הנהג הממתין
ליד הפסל.
צחי התקשר לברונית והיא נתנה להם לדבר עם רופרט. צחי ומישי
ופיצי סיפרו ביחד במעורבב לרופרט את הסיפור ולא היה ברור כל כך
כמה הוא הבין.
"לפני שעה התקשרה לפה ננה בבהלה," הסביר רופרט, "היא אמרה
שקיבלה סמס מכם ושנחטפתם ואנחנו העברנו את המידע למשטרה מיד.
הנהג של הלימו שוחרר על ידי החוטפים אתמול בלילה וסיפר שחטפו
את צחי ואז המשטרה הבינה שזה רציני והחליטה לקחת את הסיפור
ברצינות. אבל אני עדיין לא מבין - מי החוטפים?"
"החוטפים," הסביר צחי, "הם השותפים של האיש מהמטוס שתפסתם
בטיסה אחרי שגנב לברונית את הכסף. הוא ביקש לדבר עם עורך דין
ואחד מהשותפים שלו הגיע והציג עצמו כעורך דין והגנב סיפר לו את
כל הסיפור מהמטוס. הם חשבו שגם אתם שייכים לברונית ועקבו
אחרינו לרכבת. כשהם חטפו אותי הם מצאו אצלי את התמונה שהשארתם
אצלי וחקרו אותי. לא הייתה לי ברירה וסיפרתי מי אתם ועל האוצר.
לא חשבתי שהם יחליטו ללכת אחריכם ואחרי האוצר, אבל זה מה שקרה.
אגב, בנוגע לאוצר, רופרט, אני מציע שתקפוץ לכאן בהקדם, אני
חושב שאני יודע איפה הוא."
"מה?" שאגו כולם בהפתעה.
"... או לפחות מה הנקודה הבאה בטיול שהסבא שלך מתכנן ליורשים
שלו," אמר צחי למישי. "גאטו נגרו, מה שכתוב על המדליון של
האפיפיור, פירושו חתול שחור, יש למיכאל אנג'לו פסל של חתול
שחור בשם זה במוזיאון בפירנצה. אם רופרט יגיע נוכל לנסוע לשם
מחר בבוקר."
"אני כבר בא בריצה," אמר רופרט בהתרגשות, "תיקחו חדר באיזה גסט
האוס שמקבל חיות, אני בדרך."
פרק שישי: פיצת אנשובי וקצת תרבות
צחי צעד לתוך הלובי של גסט האוס קטן ויוקרתי על ספת האגם
כשמישי ופיצי לצדו. הוא ניגש אל דוכן הקבלה והציג את כרטיס
האשראי שלו לפקיד. "אבקש ביתן על קו המים ושירות לשני חתולים,"
הוא אמר.
בלובי ישבו כמה נשים זקנות ומישי ופיצי ראו לפחות שני חתולי
צמרת מתנמנמים להם על הספות.
"יש לנו תפריט דיאטטי מיוחד לחתולים," אמר איש הקבלה, "ויש
בחדר כמובן בנוסף לבר הרגיל בר עם מעדני חתול. יש לנו גם ערוץ
סרטי טום אנד ג'רי ועל הכרית תמצא סי-די של שירי ערש לחתול עם
טעם עירוני. אם תזדקקו למשהו נא הודיעו לי."
פיצי החליטה מיד שלעת זקנה היא מתכוונת לצאת לפנסיה בגסט האוס
הזה.
הם לקחו את המפתח לחדר שלהם אבל במקום ללכת ישר לביתן הם יצאו
לשפת האגם. צחי, שהיה סגור כל כך הרבה זמן עם החוטפים, היה
להוט מאוד לנצל את אחר הצהריים לחופשה אמיתית. על המזח היו כמה
אופנועי מים וצחי ניסה לשכנע אותם לצאת אתו לסיבוב אבל מכיוון
שחתולים שונאים מים הם סירבו בנימוס. הם מצאו את זה מצחיק
כשצחי המאוכזב קרא להם שני זקנים שלא אוהבים הרפתקאות.
"אולי במקום שיט תזמין אותנו לארוחת ערב כהוקרה על השחרור
שלך?" הציעה פיצי לצחי, "או שעדיף לחכות שרופרט יגיע ונחגוג
ביחד אתו."
"רעיון נהדר," אמר צחי, "יש פה פיצרייה איטלקית ידועה בשם
'טוטי אנשובי' שיש לה פיצת אנשובי בלתי רגילה. רופרט לא ייתן
לנו בחיים להזמין אנשובי, זו ההזדמנות שלנו. נחגוג אתו מחר
במקום אחר."
הוא הוביל אותם לאורך החוף למסעדה בבניין עץ ירוק עם גג רעפים
אדום וחלונות גדולים מעל המים. המלצרים מיהרו להביא להם כיסאות
בוסטר לילדים כך שהם יכלו לשבת בנוחיות ליד שולחן עם מפה
משובצת אדום לבן.
"יש פה הרבה תיירות עשירות עם חתולים והם יודעים איך לשרת
חתול," הסביר צחי.
הפיצה הייתה שמימית ועד מהרה הם הרגישו שיכורים מהאנשובי.
"מאיפה הידע הגדול שלך באמנות?" שאלה פיצי את צחי, "איך ידעת
על הפסל של האפיפיור ועל החתול השחור?"
"אמא שלי מורת דרך לתיירים ואבא שלי כותב ספרי תרמילאים
ל'לונלי פלנט'," הסביר צחי, "חוץ מזה הברונית ידועה כנדבנית,
יש לה עניינים שונים שאינם קשורים רק בתצוגות כלבים, אנחנו
נודדים הרבה באירופה, יש לי הרבה זמן פנוי ואני אוהב ללכת
למוזיאונים."
"ומתי אתה הולך לבית ספר?" שאל מישי.
"יש לנו מורה פרטי שנוסע אתנו," אמר צחי, "הוא גם מורה של
אחותי שבדרך כלל נמצאת אתנו, היא כרגע בפריז. אני מקווה שיצא
לכם לפגוש אותה, היא עוזרת לברונית בארגון הופעות ללהקת הבלט
האמנותי, זה התחביב העיקרי של הברונית. הברונית הייתה כל חייה
פעילה מאוד באירועים חברתיים ובצדקות. אתם יודעים שבמלחמת
העולם השנייה היא הייתה עם הכוחות הלוחמים שפלשו לנורמנדיה
והשתתפה בשחרור פריז? ושהיא זכתה בפרס ישראל על פועלה בתחום
הרפואה?"
"ומה הקשר שלך לברונית" שאלה פיצי.
"אני הנין שלה," חייך צחי.
"אז גם אתה רוטשילד?" שאלה פיצי. צחי הנהן ופיצי הסתכלה עליו
בהערכה רבה יותר ונתנה לו לשלם את החשבון בלי רגשי אשמה.
בערב הם ישבו על המחשב ותכננו את הנסיעה ובדקו את שעות הרכבת
וקראו על המוזיאון בפירנצה.
"האם אתה יכול לזכור מכתבי הסבא שלך מה המשמעות של חתול שחור?"
שאל צחי את מישי. "יש איזה אזכור לחתול שחור? הפסל הזה הוא ישן
והיה קיים בזמנו, הוא מזכיר אותו?"
מישי חשב על השאלה בכובד ראש. "מוזכרים חתולים שחורים אבל כולם
ידידים או מכרים. יש תיבת עץ עם חתול עליה שמוזכרת בזיכרונות.
בתור חתול הוא התייחס ודיבר על חתולים, אבל פסל חתול שחור לא
זכור לי."
צחי התקשר לנהג של הברונית ובירר מתי מגיע רופרט, ואפילו מצא
זמן לשלוח לננה באינטרנט את פרטי הסיפור הנועז של מישי ופיצי.
"היא לא תאמין לך לאף מילה," הסביר מישי, "היא חושבת שאנחנו
זוג בטלנים ללא תקנה."
בזמן שאכלו ארוחת בוקר למחרת נעצרה מול המרפסת שלהם מונית
ורופרט קפץ ממנה כולו חיוכים. על צווארו השתלשלה המדליה שזכה
בה בתחרות.
אם הם ציפו שהוא יתגנב לקרון רכבת משא כמוהם הם כמובן התבדו.
הוא לקח קרון שינה ברכבת וחיכתה לו בתחנה מונית שהנהג של
הברונית הזמין עבורו עם הוראות איך להגיע לגסט האוס.
רופרט היה רענן ואנרגטי ומוכן לפעילות. הוא זינק על צחי וחיבק
וליקק אותו בכל פה.
נהג המונית נראה נבוך ומבולבל קצת. "הלו הלו," הוא צעק
לכיוונם, "אתם הנוסעים שאני צריך לקחת לתחנת הרכבת? קיבלתי
שיחת טלפון משונה שאני צריך לאסוף איזה כלב מהרכבת ואחר כך
לקחת מפה חזרה איזה ילד עם שני חתולים."
"זה אנחנו," ענה צחי, "תן לי רק לסדר את החשבון ואנחנו באים."
צחי רץ לסדר את החשבון, מישי רץ לקחת את הסלולרי שלו שהיה
בטעינה בחדר, ופיצי רצה למצוא שקית לארוז את ארוחת הבוקר לדרך
ורופרט ישב במונית וצפצף ונבח בקולי קולות כדי שיזדרזו.
צחי הגיע בדהרה, מנופף את החשבון ומחזיק חבילה גדולה בידו: "מי
פתח 16 שקיות אמ אנד אמ לחתולים?" הוא קרא.
"אני," הודתה פיצי, "יש בעיה עם זה?"
"אבל אכלת רק את השחורים והשארת את השאר," אמר צחי.
"אני לא אוהבת את שאר הצבעים," אמרה פיצי, "זה צובע לי את השפם
ואני נראית כמו היפית."
"פיצי, אני מבקש, כשאת פותחת חבילה מהבר, אז אל תפתחי חדשה
לפני שאת גומרת," התלונן צחי.
"חשבתי שהוא רוטשילד," מלמלה פיצי לרופרט.
"הוא סתם נהנה להתלונן, אל תתייחסי," אמר רופרט. "נו? זזים?"
"שהכלב הזה לא ישב לידי," צעק הנהג, "הוא לא הפסיק לצפצף כל
הדרך מהרכבת לכאן. אני לא רוצה לחטוף רפורט בגללו."
"אם החתולים ישבו לידך הם יחליפו לך תחנות ברדיו כל הזמן
ויורידו ויעלו את החלון," ענה לו צחי, "תאמין לי, זה עוד יותר
משגע." הם נדחקו למונית והספיקו להגיע לרכבת הבוקר לפלורנס
בזמן.
הנסיעה מלוגנו לפלורנס לקחה כארבע שעות והם ישבו ליד שולחן
בקרון המסעדה של הרכבת. המלצרים לא נראו נלהבים מהעובדה ששני
חתולים וכלב יושבים לשולחן, דבר שהזכיר להם שלא בכל מקום אנשים
סובלניים לכנופיה משונת ההרכב שהם היוו.
צחי ומישי חזרו וסיפרו לרופרט על עלילותיהם, על החטיפה וההצלה
הנועזת ועל החתול השחור והשלימו את הפרטים החסרים בנוגע
לתוכניות לביקור במוזיאון.
"איך באמת ניכנס למוזיאון?" שאל צחי, "עם שני חתולים עוד היו
נותנים לי להיכנס אבל שני חתולים וכלב זה סיפור יותר מסובך."
"אנחנו יכולים לעשות את מה שעשינו בפעם קודמת," אמר רופרט,
"כלב נחייה?"
"לפעמים כשאנחנו מגיעים למקום שאין בו כניסה לכלבים אני עושה
את עצמי עיוור ורופרט מוביל אותי," הסביר צחי, "זה תמיד
עובד."
"פנטסטי," התלהבה פיצי, "אני אהיה חתול הנחייה של מישי, מישי
ישים משקפיים שחורים ואני אוביל אותו..."
מישי התבונן בה בקרירות.
"זה בסדר," אמר רופרט, "אני לא צריך להיכנס, אני ממילא לא אוהב
מוזיאונים. 'הישגי האדם החושב בתקופת הרנסנס', כזה יומרני."
בתחנת הרכבת בפלורנס הם נדחקו למונית. הם מצאו שפלורנס היא עיר
יפיפייה בעלת אופי. האזור העתיק היה יפה ומלא בתים עם פיתוחים
ומרפסות צבעוניות וצמחים ומסעדות קטנות, וריחות פסטה ושום ולחם
בשמן זית עלו מכל פינה.
כשהגיעו למוזיאון רופרט נשכב בצל מזרקה נחמדה ברחבת הכניסה
להתנמנם והם נכנסו למוזיאון.
"זה יהיה פשוט," אמר צחי שבירר בכניסה איפה נמצא הפסל שהם
מחפשים. "החתול השחור נמצא בחצר הפתוחה ולא בתוך המוזיאון
עצמו, תהיה לנו פרטיות."
הם ניגשו לחצר. במרכז בניין המוזיאון המרובע בן שלוש הקומות
הייתה גינה גדולה ופתוחה עם פסלים, ושם, על בסיס אבן שיש לבנה,
ישב חתול שיש שחור. לא היו הרבה אנשים בגן אבל דווקא ליד הפסל
שלהם עמד מישהו, מחזיק בידו לוח עץ עם דפים ועשה לעצמו
רישומים.
"חכו קצת," אמר צחי, "כשהוא יתרחק, נתקרב בנוחיות רבה יותר.
אין מה למהר."
"הוא אפילו לא מתבונן על הפסל," התלוננה פיצי, "סתם מתבונן
מסביב על הגגות. למה הוא מחכה? לגשם?" היא ניגשה מיד לעמוד ליד
האיש כדי לרמוז לו שיש אחרים שמחכים.
"תיזהרי שלא יזרוק עלייך רשת," התלוצץ מישי.
האיש סוף סוף התרחק כשהוא מתבונן לאטו מסביב ובייחוד על גגות
הבתים, ומישי וצחי הצטרפו לפיצי.
למרגלות החתול היה חרוט בשיש: 'עוז והדר, מסירות והקרבה. דם
אצילים.'
"זה מה שהיה כתוב על המדליה שקיבל סב סבו של סבי כשהוא קיבל את
תואר האבירות," אמר מישי בפליאה.
צחי הצביע על בסיס השיש. "תראו: 'מאוסף המשפחה המלכותית של
קרוטוניה'. הפסל הזה עמד בחצר הממלכה של סב סבך. הוא ראה את
סבך, וסבך ראה אותו יום יום."
"ויש משהו נוסף," אמר מישי בהיסוס, "בזיכרונות סבי יש ציור של
תיבת ועליה יושב חתול ממש כזה. הוא היה מסתיר את הזיכרונות שלו
בתוך התיבה, היה צריך לסובב את החתול רבע סיבוב עם כיוון השעון
והדופן הקדמית מחליקה קדימה."
צחי התכופף והתבונן על הבסיס שעליו עמד הפסל ומישי ופיצי טיפסו
כדי להתבונן יותר טוב.
"זה נראה כאילו יש פה ציר, אני בטוחה שזה נפתח!" אמרה פיצי
בהתלהבות וניסתה לסובב את החתול משיש. מישי ניסה לעזור לה.
"סכנה! סכנה!" מיהר צחי ללחוש.
בהתלהבותם הם לא הרגישו ממש עד הרגע האחרון באחד משומרי
המוזיאון שניגש אליהם.
השומר פנה אל צחי. "אבקש להרחיק את החתולים. אין לגעת בפסל,
זהו פסל יקר ערך."
"הם חתולים," הסביר צחי בנימוס, "הם מאוד עדינים והם מתלהבים
לראות חתול שמפוסל באמנות כה... פלסטית, אהה... דינמית."
"הם לא מתכוונים לעשות פיפי עליו, נכון?" שאל השומר, "היה לנו
בשנה שעברה איזה כלב נחיה שעשה פיפי ישר על הפסל של האדם
החושב. אתה מתאר לך? פסל של עשרים מיליון דולר!"
פיצי ומישי ירדו מהפסל והשומר הלך כשצחי שופע התנצלויות
אחריו.
"במילא לא הייתם מצליחים לפתוח, אחרי כל כך הרבה שנים זה בטח
תקוע ולא יסתובב, וגם אם היינו מצליחים, לפני כל השומרים
והאנשים היו מחרימים לכם את מה שהייתם מוצאים, אם משהו היה
נפתח פה," הסביר צחי.
מישי התבונן מסביב ואחר כך כלפי מעלה. "שנינו נוכל להתגנב
בלילה," הוא אמר, "תראו, יש ליד הקיר ההוא פיגומים. נוכל לטפס
בקלות מבחוץ ולרדת לחצר. לא יהיה פה איש."
"אנחנו צריכים להביא את רופרט שיעשה פיפי על החיבור של הפסל
לבסיס כדי שזה ישתחרר," התלוצצה פיצי.
צחי התבונן על גג המוזיאון. "יהיה לילה ללא ירח הלילה," הוא
אמר, "וגם אם השומרים יראו אתכם במצלמות אני לא חושב שהם
יתייחסו אליכם, רק תצטרכו להיזהר לא להפעיל שום מכשירי אזעקה
בטעות. בואו נרחרח קצת מסביב ונלמד את השטח."
"לא צריך ירח," אמר מישי, "חתולים רואים בלי בעיות גם בלי
ירח."
הם התבוננו וראו שהחצר עצמה לא הייתה מוגנת. בכניסה לאולמות
המוזיאון עצמו היו דלתות זכוכית גדולות ועיניים של גלאי תנועה
ומצלמות ביטחון אבל בחצר עצמה לא נראו שום אמצעי הגנה.
הפיגומים על יד הקיר באמת לא נראו כאילו יהוו בעיה לחתולים.
"זה מקל שיש פיגומים," אמר צחי, "תראו כמה מנורות יש על
הפיגומים, אני מקווה שלא עובדים בשיפוצים פה בלילה, ותיזהרו
מגלאי תזוזה, למרות שאתם קטנים אם תזוזו מספיק קרוב מול אחד
אתם תפעילו את האזעקה."
כדי להרוג קצת זמן הם נכנסו למוזיאון והתבוננו בכמה תמונות
ידועות, בוונוס עולה מהצדף של בוטיצ'לי.
"היא בטח הייתה צריכה להיות רטובה הרבה זמן," אמרה פיצי, "בשום
הון לא הייתי מוכנה לעמוד שעות רטובה במקלחת כמודל לציור."
ליד הפסל של דוד מישי עשה פוזה וצחי צילם.
בדרך החוצה פיצי דחפה את מישי פתאום והצביעה: "האיש ההוא מהפסל
של החתול," היא לחשה למישי, "תראה, והוא עדיין לא ממש מתעניין
בתמונות."
ליד הכניסה עמד האדם שהם ראו ליד פסל החתול בחצר ושוחח באנגלית
עם גבר גבה קומה. הם הצביעו החוצה בתנועות ידיים.
"הם לא מבקרים רגילים ולא עובדים," אמרה פיצי למישי.
מישי הניד ראש בביטול.
"זה אתה שאמרת לי להיות ערנית," הזכירה לו פיצי.
"את קצת במתח בגלל הסיפור בפעם הקודמת," אמר מישי, "אני לא
יודע מה אתם אבל זה לא קשור אלינו. בואו נלך כבר, רופרט כבר
מתייבש בחוץ."
רופרט התרוצץ בחוץ ושיחק בכדור עם שני ילדים ולא נראה מיובש
בכלל. הוא רץ לכיוונם כשראה אותם יוצאים מהבניין. "נו?" הוא
שאל בעניין.
"זה נכון שעשית פיפי על הפסל של האדם החושב?" שאלה פיצי.
רופרט התבונן במבט מאשים על צחי.
"שמך הולך לפניך בכוחו שלו," התגונן צחי, "אני לא הייתי צריך
לספר כלום."
"ראית איזה פרצוף שחצן יש לו לפסל הזה," אמר רופרט, "זו הייתה
הבעת דעה אמנותית שלי, שיחשוב קצת על דברים יותר ארציים."
הם בילו את שאר היום בטיול בעיר, והצטערו שאף אחד מהם לא שותה
יין כי היין שהכינו במחוז טוסקנה שבו נמצאת העיר פלורנס ידוע
מאוד.
בערב כשעמדו ליד מזרקה גדולה והתבוננו על מפלי המים והאורות
אמרה פתאום פיצי: "זהו, עכשיו נדלק לי הפיוז, זו בדיוק התנועה
בראש שעשה האיש בחצר. אתה זוכר, מישי? כשצחי התבונן על גג
המוזיאון כדי לראות אם נוכל לטפס ולרדת דרכו, זו בדיוק אותה
תנועה שעשה האיש ההוא שעמד ליד פסל החתול. הוא התבונן על הגג,
הוא והחבר שלו מתכוונים גם כן להתגנב הלילה למוזיאון."
"פיצי, יכול להיות שהם צבעים בכלל או שיפוצניקים," הרגיע צחי,
"זה לא ייתכן שגם אתם וגם הם מתגנבים באותו לילה. זה מקרי מדי,
וחוץ מזה הם לא התעניינו בחתול השחור, וזה בלתי אפשרי שהם
יטפסו למוזיאון באותה הדרך שאתם מתכוונים - מה שקל לחתול לא
אפשרי לאדם."
"אנחנו לא נראה אותם יותר לעולם," הרגיע אותה מישי, "מחר בבוקר
נהיה בדרך למקום אחר עם רמז חדש מהסבא שלי, ואני מקווה שהפעם
עם מפת האוצר עצמו."
ב-10 בלילה הם חזרו לרחבת המוזיאון. להפתעתם הרחבה הייתה מלאה
הפעם משאיות והם החליטו להיכנס לסמטה צדדית שקטה וריקה מעוברי
אורח. מישי הצביע על עץ שהם יכלו לטפס עליו ולעבור ממנו לקומה
השנייה של המוזיאון ומשם לגג. צחי נתן למישי שפופרת שמן 40 WD
שהוא קנה כדי שיוכלו לשמן את הציר של הפסל ומישי ופיצי טיפסו.
כדי לא לחכות בחוץ ולעורר תשומת לב הם קבעו להיפגש בפאב שפתוח
כל הלילה בצד השני של הרחבה מול המוזיאון.
הטיפוס היה קל אפילו לחתולי סלון שכמותם ועד מהרה הם הגיעו
לגג, חצו אותו בריצה והתחילו לרדת במורד הפיגומים לחצר. החצר
נראתה שוממת, והם עצרו והתבוננו. מישי הצביע על גג הבניין
מולם, שדמויות נראו מתנועעות עליו.
"רק שומרים שעושים סיבוב לילי," הוא לחש.
הם התקרבו לבסיס הפסל וטיפסו עליו. מישי יצק את השמן לחיבורים
בין הפסל לבסיס והם התחילו לנער אותו.
"פוף, זה לא זז," התנשפה פיצי.
"זעזועים קטנים קטנים," אמר מישי, "אני מרגיש שזה כמעט."
הם דחפו כמה דקות, מתנשפים ומתנשמים, ועצרו לנוח.
ואז מהגג לידם הם שמעו קול רעש וחבל השתלשל ונפל מהגג לחצר.
פיצי הצביעה על החבל בפה פעור.
"זהו, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים," אמר מישי, "חבל שנוכל לקשור
ולמשוך ביחד. יהיה לנו יותר קל אני מחליק פה על השיש, עברנו
קודם על איזה כבל חשמלי, רגע."
הוא קפץ לרצפה ורץ למקום שבו הוא נתקל בכבל ורץ לאורך הכבל
שהיה מחובר לשקע בקיר. הוא משך את השקע מהקיר ורץ בחזרה
לפיצי.
"מישי, מהר, מישהו יורד בחבל, הוא יראה אותנו," היא לחשה לו
בהתרגשות, "אמרתי לך, יש לנו מתחרים."
"הם לא ירגישו בנו," אמר מישי, "הם מעוניינים במה שבפנים, לא
בגינה."
הוא קשר את קצה הכבל החשמלי לפסל של החתול וסובב את החוט מסביב
לעמוד באדמה והם תקעו רגליים בקרקע ומשכו בכל כוחם. "זה כמעט
כמעט, אני מרגיש," נשף מישי.
בינתיים נראה שהאיש שיורד במורד החבל לא מגלה תכונות חתוליות
במיוחד. הם שמעו אותו מקלל ואז הוא צעק באנגלית: "שמישהו ידליק
את האור, היה צריך להיות אור, אני תלוי פה כמו איזו כביסה
לייבוש."
"תשכח מהאור, אנחנו הוצאנו לך את חוט החשמל מהשקע," צעק מישי
בחזרה.
דלת נפתחה בבניין ומישהו יצא בריצה ומיד הם הרגישו משיכה חזקה
בכבל שאותו החזיקו והאיש נגדע תחתיו כמו במכת גרזן וצלל, מחבק
את הקרקע.
"זמן להתנדף," ציין מישי. הוא התרומם מהרצפה שאליה נפלו אחרי
שהאיש נתקל בכבל שלהם, ניקה את פרוותו ועמד כבר לרוץ.
פיצי עצרה אותו והצביעה. כשהאיש מעד על הכבל שהם החזיקו המכה
החזקה שחררה וסובבה את הפסל התקוע, וכעת כל החלק הקדמי של בסיס
הפסל החליק ללא קול למטה.
"זה כמו הקופסה עם החתול של הסבא שלי," לחש מישי, "יש שם
מחבוא." הוא רץ לפסל וראה שהבסיס שזז חשף מתחתיו חלל, ובחלל
הייתה מוסתרת חבילה קטנה עטופה בנייר שחור עבה. הוא הוציא את
החבילה מהמחבוא בזהירות והם שניהם דהרו לכיוון הפיגומים כשהם
קופצים שניהם בדרך על ראשו של האיש שנפל והתחיל להראות סימנים
של כוונה לקום.
האיש התלוי בראש החבל כבר היה רעשני ביותר וקללות מלוות קולות
קריעה של בגדים נשמעו מכיוונו.
כשהגיעו לפיגומים מישי נתן את החבילה לפיצי. "תתחילי לעלות,
אני כבר בא," הוא הורה לה ורץ לכיוון הכניסה. הוא מצא אחד
מגלאי התזוזה של מכשיר האזעקה שהם ראו באותו יום והתחיל לקפוץ
לפני הגלאי בתנועות ידיים.
"הלו," הוא צעק, "יש לכם פריצה! תתעוררו איטלקים בטלנים." אחרי
כמה שניות של קפיצה ונפנוף זרועות, האזעקה התחילה לפעול בקולות
צלצול שכמעט שיתקו אותו על המקום. הוא רץ לפיגומים, מכסה את
אוזניו, והחל לטפס. בחצי הדרך הוא השיג את פיצי ולקח ממנה את
החבילה. עם כל הרעש לא היה טעם לנסות לדבר אפילו. כשהגיעו לגג
נדלקו לפתע כל האורות על הפיגומים. האיש בחצר הצליח לבסוף
להתיר את הפלונטר שלהם מהפסל וחיבר את השקע לחשמל. הם קפצו על
העץ בצד השני וירדו לרחוב. כשהקיפו את המוזיאון לחניה, החניה
הייתה מלאה באנשים שעמדו מתבוננים ומצביעים לכיוון גג
המוזיאון. האזעקה עדיין נשמעה. הם הקיפו את הרחבה בזהירות,
הולכים עם הגב לפסלים ולעצים כדי לא להיתקל באיש, דבר שלקח זמן
רב, ולבסוף הגיעו לפאב שבו חיכו להם רופרט וצחי. הם דחפו את
דלת הכניסה ונכנסו. הרעש בפאב היה לא פחות מהרעש בחוץ, מה
שהסביר מדוע האנשים בפנים אינם שומעים את האזעקה. האנשים צפו
במשחק כדורגל על גבי מרקע טלוויזיה גדול שתפס קיר שלם. רופרט
וצחי ישבו ליד שולחן בפינה, אוכלים בוטנים ושותים קוקה קולה,
ונראו רגועים ביותר, דבר שקשה להבין לאור האירועים שמישי ופיצי
עברו לא רחוק כל כך מכאן.
מישי ופיצי מיהרו אליהם. "נו?" שאל רופרט. מישי נופף בחבילה.
"גדול!" אמרו רופרט וצחי ביחד. "הייתה פריצה למוזיאון," אמרה
פיצי, בהתרגשות.
"זה מוגזם לקרוא פריצה לשני חתולים שנכנסו לחצר המוזיאון
לביקור רומנטי," העיר רופרט, "זה לא בדיוק ייכנס לחדשות."
"לא, ממש פריצה," הפסיקה אותו פיצי ומישי הנהן. "כשהיינו בחצר
מישהו ירד בחבל מהגג אבל האורות לא נדלקו לו כי הוצאנו לו את
הכבל מהשקע," רופרט וצחי התבוננו אחד בשני, "טוב, גם לי משהו
פה נראה לא ברור." ופיצי אמרה, "תזכרו שאני אמרתי לכם שמישהו
רוצה לפרוץ למוזיאון כמונו אבל באמת."
הדלת נפרצה באותו הרגע ומישהו נכנס פנימה וצעק משהו באיטלקית
בהתרגשות, וכל תושבי הפאב רצו מיד החוצה.
"הוא אומר שהייתה פריצה למוזיאון," תרגם צחי, "ויש משטרה
וטלוויזיה."
משחק הכדורגל בטלוויזיה נפסק באותה השנייה וקריין מעונב לבוש
חליפה אמר "ונעבור כעת בשידור ישיר לכתבנו ברחבת המוזיאון, שם
מתפרשים כוחות משטרה גדולים במטרה לסכל ניסיון פריצה נועז לאחד
מהמוזיאונים הידועים בעולם."
הם התבוננו אחד בשני.
השידור עבר לכתבת שטח מחזיקת מיקרופון כששוטרים רצים ברקע
מאחוריה, והיא צעקה בהתרגשות לכיוון המצלמה, מנופפת ידיים, אבל
אי אפשר היה לשמוע כלום בגלל האזעקה שהרעישה ברקע. לבסוף מישהו
הצליח לנתק את הרעש הנורא והם שמעו אותה אומרת, "אנחנו נמצאים
כעת ברחבת המוזיאון לאמנות, שם נמנע הערב שוד אמנות מהגדולים
בהיסטוריה המודרנית. נמצא עמנו השחקן הידוע מסדרת הטלוויזיה
'הפורץ החתול', שסיכל את השוד במו ידיו, ורבותיי, זה לא סרט,
זה אמיתי." היא דחפה את המיקרופון מתחת לאפו של אדם גבה קומה
פרוע שיער שלבש גלימה שחורה קרועה ומסכה על פניו ונראה חבול
למדי. "ובכן, לפני שעה קלה, בעת שצילמנו את הפרק הבא של הסדרה
הידועה שמתרחש השבוע פה בחצר המוזיאון, מצאנו את עצמנו באמצע
שוד נועז," אמר השחקן המפורסם, "שעה שהחלקתי כחתול במורד החבל
למול המצלמות הותקפתי על ידי מספר לא ידוע של פורצים שניצלו את
הפעילות באתר ההסרטה בכוונה להתגנב למוזיאון. נלחמתי כאריה,"
הוא הציג את הגלימה הקרועה, "והצלחתי להבריח אותם. הצלם שניסה
לחוש לעזרתי נחבל קשות והוא מקבל כעת טיפול רפואי. עם זאת,
השוד נמנע והפורצים נמלטו על נפשם ונמצאים ברגע זה קילומטרים
רבים מכאן."
רופרט הצביע על מישי ופיצי והתחיל לצחוק, "הפורץ החתול! אתם
נפלתם לסט של הסרטת התוכנית, אתם הפורצים שהשכיבו את הפורץ
החתול המפורסם."
"זה מסביר את הפיגומים והמנורות והמשאיות בחוץ," אמר צחי, "זו
תוכנית טלוויזיה מאוד ידועה."
"בשלב זה נראה שהפורצים הצליחו להסיר את פסלו המפורסם של מיכאל
אנג'לו, החתול השחור, מעל כנו אולם לא הספיקו לגנוב אותו. ערכו
של הפסל נאמד בלמעלה מ-4 מיליון דולר. אנשי הביטחון והמשטרה
משחזרים ברגע זה במהירות האפשרית את תצלומי מצלמות האבטחה
שלכדו את הפורצים בעת פעולה," הוסיפה הקריינית, "ואנחנו נראה
אותם פה אתכם בשידור ישיר, הנה זה מגיע, ואם מישהו מקהל הצופים
מזהה את הפורצים הוא מתבקש להתקשר מיד למשטרה וזכרו שראיתם
אותם אצלנו - בערוץ 2 - לראשונה."
התמונה נעלמה לרגע והתערבלה ואז למול עיניהם הנדהמות ופיותיהם
הפעורים, כולל פיו של מישי עצמו, הם ראו בטלוויזיה הלאומית של
איטליה בשידור ישיר מהמוזיאון את מישי מבצע ריקוד אינדיאני
פרוע ועושה פרצופים מול המצלמה.
פרק שביעי: בעצם הטיול זה הכיף
צחי שכר חדר בקומה מעל הפאב, כך שהם לא היו צריכים להתחיל לחפש
מקום לישון. אחרי היום הארוך עמוס האירועים שעברו הם היו כולם
מותשים.
"4 מיליון דולר מחיר הפסל," אמרה פיצי, "מה יהיה אם בסוף יתברר
שהירושה של הסבא שלך זה איזו קופסת סרדינים ישנה?" היא שאלה את
מישי, "טוב לדעת לפחות שיש לנו מקום לחזור אליו אצל ננה."
"אני לא כל כך בטוח שעדיין יש לנו," אמר מישי באנחה, "גם אם
היא תתגבר על השבץ שהיא תקבל אחרי שהיא תראה אותי בטלוויזיה
אולי זה לא כל כך רעיון טוב לחזור לחטוף ממנה מנה."
"והיא תראה," הודיע רופרט בשמחה, "חתול ששודד מוזיאון בסדר
גודל כזה זו חדשה בין-לאומית."
"זה חתול שהפעיל בטעות את האזעקה, וכלום לא נגנב," אמר צחי,
"הם ישקיטו את הנושא. עד מחר זה יהיה סיפור של אתמול." הוא
נופף בחבילה שמישי ופיצי הביאו מהמוזיאון. "אנחנו לא נוכל
לישון עד שנראה מה יש בפנים, נפתח."
פיצי שלפה ציפורן חדה והתכבדה בגזירה של הנייר שעטף את החבילה.
זה היה נייר עבה, עוד מהתקופה לפני שהניילון הומצא, עשוי מחומר
שמנוני שהיה חתום היטב כדי שלחות לא תוכל להיכנס.
מתחת לשכבות העטיפה התגלתה קופסת עץ מעוטרת בחתול על גביה.
"זו הקופסה של הסבא שלי, הוא כותב עליה בזיכרונות שלו, בתוכה
הוא היה שומר את כתביו," אמר מישי בהתרגשות ולקח את הקופסה
לידיו. "תראו, הציר משומן היטב והקופסה שמורה היטב."
הוא סובב את החתול רבע סיבוב. החתול החליק ללא קושי והמכסה
הקדמי של הקופסה נפתח. מתוך הקופסה הוא שלה מדליית זהב גדולה
על סרט ומעטפה עבה. על גבי המדליה היה כתוב: 'עוז והדר, מסירות
והקרבה. דם אצילים.'
"זו המדליה שהוא קיבל כשמלך קרוטוניה העניק לו תואר ברון," אמר
מישי, "זו המדליה שראינו על צווארו בתמונה שמצאנו בבנק."
הוא התבונן על המעטפה. המעטפה הייתה חתומה בחותם אדום עם טביעת
כף של חתול ועל גביה היה כתוב: "ליורשים הראויים של הברון
מיש".
הוא שבר את החותם והוציא נייר עבה מתוכו, הוא פרש אותו על
הרצפה והם כולם הצטופפו והחלו לקרוא:
ליורש המוצלח
אם הגעת עד כה ופענחת את כל הרמזים, סימן שסוף סוף קם לי יורש
פיקח שאיננו עצלן ככל המשפחה. זו הייתה הסיבה לכך שהעברתי את
יורשי במבחן חידות, למצוא את הראוי.
על מנת שתפתור את החידה לא תזיק גם שותפה טובה לחיים לעזרתך,
כמו שאומרים בקרוטוניה, 'בצד כל חתול מצליח עומדת חתולה עם
שפם.' | 