שמעתי את הצפצוף הארוך של מכונת ההנשמה מחדרה. קמתי ממקומי
ורצתי לעבר הדלת הסגורה למחצה. רופאים ואחיות רבים עמדו מסביב
למיטתה. ניסיתי להידחף פנימה אך ללא הצלחה, הוא מנע בעדי,
הרגשתי כאילו הוא חוסם לי את האוויר, כאילו הוא חונק אותי.
נדחפתי אחורה.
לא הכרתי אותה באופן אישי, אבל הדמעות שבעיני אמה צבטו את
לבי.

חיכיתי שאחותי תתעורר מההתאוששות שאחרי הלידה. היא ילדה בת
קטנה ובריאה, אתמול בערב - היא קראה לה אושר.
ישבתי עם בעלה המותש מחוץ לבית החולים. הוא עישן סיגריה בשביל
להתאושש מהלילה הקשה שעבר עליו. פניו היו אדומים ונפוחים
מעייפות ומהדמעות שיבשו כבר.
כמעט ונרדמתי כששמעתי את הסירנה הכל כך צורמת של האמבולנס
שנכנס לחניה ותוך מה שנראה כשנייה יצאו מספר אנשים המושכים
אלונקה עליה שוכבת נערה, היא נראתה בגילי - קצת לפני צבא, פניה
היו מכוסים דם מתחת למסכה השקופה שהוצמדה לפיה. חולצתה הייתה
קרועה וידיה נראו כאילו איבדו את יכולתם לזוז. היא נראתה
שלווה, רחוקה מכל הנעשה סביבה. לצד האלונקה רצה אמה שלא הפסיקה
לצעוק - "תצילו את אושר שלי, אל תתנו לה ללכת!" היא נראתה
המומה יותר מכל דבר אחר. בזמן הריצה נפלה מהאלונקה שרשרת זהב
עם תליון בו נכתב באותיות מחוברות "אושר". הרמתי את השרשרת
ורציתי לתת אותה לאמה של הנערה שלא הפסיקה בצעקותיה "אל תקחו
אותה ממני! תנו לי לראות את אושר שלי!"

שלושה ימים אחר כך עזרתי לאחותי לקום מהמיטה ולהתלבש, היינו
בדרכנו להשתחרר מבית החולים. חיכיתי מחוץ לחדר התינוקות ששמעתי
את הצפצוף של מכונת ההנשמה מחדרה של אושר. לא הצלחתי לראות
כמעט כלום מבעד לדלת החצי סגורה. ניסיתי להידחף פנימה אך לא
יכולתי - הוא עצר בידי, הרגשתי שנחסם לי האוויר, שאני
נחנקת.תוך דקות אחדות שמעתי את צעקת האם, צעקה של שבר. היא
התמוטטה, התיישבה על הרצפה ולא בכתה יותר. היא בהתה בקיר הלבן
מולה, נשענת על דלת אדומה שהובילה לחדר בתה השוכבת כעת בדממה.
בעלה כבר לא היה איתה - אותו איבדה לפני שנים אחדות שהחליט
שאינו מאושר עוד ונסע לחפש את אושרו הפנימי בהודו. הוא מצא את
האושר בעישון, בזריקות ובמה לא. לאחר חצי שנה של חיפוש עצמי
מצא את מותו  - שלקח מנת יתר מהאושר שלו.

סימנתי לאחותי לחכות ומיששתי בידי את השרשרת בתוך כיס המעיל
שלי. ניגשתי את האישה, התכופפתי מולה על ברכי ולא מצאתי את
המילים. פי כאילו השתתק מעוצמת הרגשות שיצאו מהאישה שמולי.
הוצאתי את השרשרת מהכיס והושטתי לה אותה, בלי מילים. היא הרימה
את מבטה אלי ובעיניים אדומות פתחה את פיה וביקשה ממני לשמור את
השרשרת אצלי. הסברתי לה שלא הכרתי את אושר שלה ושמצאתי את
השרשרת כשנפלה מהאלונקה בכניסה לבית החולים, אבל היא הניחה את
השרשרת בכף ידי וסגרה את אצבעותיי עליה. קמתי באיטיות והתחלתי
ללכת.
שעה מאוחר יותר הגעתי לביתי. כל כך שמחתי להיות עסוקה במשהו
אחר בימים האלה, כבר כמעט שכחתי שאני חוזרת לבית ריק.
האושר שלי עזב לפני שבוע, הוא לא אמר לי לאן הוא הולך ולא דיבר
איתי מאז, הוא לא עונה לי לשיחות הוא רק אמר שהוא יסתדר לבד
במציאת האושר האישי שלו - והוא לא צריך אותי שם. הבטחתי לעצמי
שאני לא צריכה אותו בשביל למצוא אושר- אבל כרגע קצת קשה לי.

לא נראה לכם אירוני שאושר מפסיק זמן קצר אחרי שנולד אושר של
מישהו אחר? נראה לכם שהאושר של אחד גורם לאושר של השני להיעלם?
ומה זה אומר? שהאושר שלי לעולם לא יגיע?
נראה לי קצת מוזר שנשארתי עם אושר מזהב - אושר מתכתי שהאישיות
שלו מתה, שמסמל משפחה שהתפרקה ממנת יתר של אושר ומרגע מאושר של
נהג שיכור שפגע באושר הצעירה. נשארתי גם עם בת אחותי - אושר
ועם האושר של שני הוריה.
כשנכנסתי לחדרה של אושר חנק אותי הרגש של האושר שנגדע, רגש שלא
יכולתי לשאת במצבי, לא ידעתי איך לעמוד בהרגשת אכזבה נוספת.
כבר בכיתי מספיק בשבוע האחרון. כבר הבנתי שהאושר שלי נגמר לזמן
הקרוב.
כולם רודפים אחרי האושר האידאלי - ואולי באמת אפשר למות ממנת
יתר של אושר? והאם האושר שווה את האכזבה שבאה דקות אחדות
אחריו?
אני רק יודעת שאושר מת הוא עדיין מספק יותר ומלא יותר מחוסר
אושר בכלל.
האושר שלי יגיע והאושר שלי יחיה.