"בבית הספר לקוסמים" היא ענתה לי.
לא הבנתי אותה, "מה?! איפה את לומדת?" שאלתי שוב.
היא נתנה לי את אותה תשובה. "בבית הספר לקוסמים!" ענתה
בעקשנות.
ניסיתי להבין על מה היא מדברת, חשבתי לגלות מעט הבנה, "ביקר
אצלכם קוסם?" שאלתי בחיוך.
"לא! זה בית-ספר של קוסמים, מלמדים אותנו לעשות קסמים!" אמרה
בקול כעוס.
"אבל את יודעת, אין דבר כזה קסמים. הכול זה אשליות" ניסיתי
להסביר לה בלי שתיעלב.
"לא! אנחנו לומדים שם קסמים אמיתיים ולכל אחד יש שרביט." אמרה,
"גם יש לי ינשוף..." הוסיפה אחרי רגע.
"אני יודע שאין לך ינשוף, אמא שלך לא מרשה להכניס חיות
הביתה..."
"כן יש לי!" היא צעקה.
"די, אין לך! מספיק עם זה! אין דבר כזה קסמים וזהו!"
התעצבנתי.
היא התחילה לבכות. בחיי, אי אפשר איתה. זו פעם אחרונה שאני
נשאר לשמור על ילדה בת שבע!