ואתה, ירדת על ברכיך וקבעת שאין מופלא מזה, הנוף העילאי שרואים
רק משפל המדרגה לא מגיע לקרסולי השהייה בשחקים. ואני, החמאתי
לעצמי ותפסתי בסנטרך בחוזקה, מרימה אותך לגובה העיניים, רק
בכדי שאוכל להסתכל. ומה נהיית? היית כמו פרפר שגזרו לו את
הכנפיים, היית נכה.
השמיים בכו איתך והצ'לניות של אלוהים הפשילו שרווליהן והחלו
לנגן יצירה בארוקית רועמת, אני נשארת נמוכה אך עומדת ואתה,
ברכיך המדממות משתפשפות ברצפות הקרות. איזה רגע טהור של בדידות
בשניים, כל אחד בקבר שחפר הוא עצמו, באפיסת כוחות פנטסטית,
בוהים בשקיפות אישונינו אל מבעד לפנים הנבוכות...
ושכל העולם יעמוד דום למראה זוג דמויות כהות שכמותנו. נכנסנו
לטראנס האין-סופי של המוות הרוחני הזה. |
