אני זוכר את מריה, את ריח הקרם גוף שלה, ואת החזייה היפה שלה,
שהייתה שמה לכבודי, ואת הסקס, קתולית עד שהיא מתרצה, וחוטאת
במבטא הונגרי מפכה
אחר כך.

אני זוכר את ש', הברמנית מרמות מנשה ואיך שביקשה
ממי שעבד אתה לשמור עליי, שלא אברח, ומה שהיה אחר כך,
אצלי בחדר ההוא, חדר החלימה,
בקיבוץ.

אני זוכר את דבי, את אלף ההודעות מאיטליה ואת המיילים
מגרמניה,
שעדיין אני שומר אצלי, נימוחה ואבודה בזרועותיי בשש וחצי בבוקר
של יום שבת
שאחרי משמרת לילה, בגיהינום ההוא:

את ריח מצעי היוקרה המכובסים אני זוכר מט', ואת לאונרד כהן שר
על חייו הסודיים,
ואיך ששמחה ללכת לישון אתי, וכמה בית היה לנו ביחד, ואת הפתקים
שכתבתי לה,
שהיא בטח עדיין שומרת, היטב אני זוכר

את צ', את העיניים הכחולות הגדולות הגדולות, ברכות התום שלה,
את איך שהתעוררתי בוער אליה באמצע הלילה ומצאתי אותה מחכה, ואת
הגוף שלה מחכה, ואת שאריות המבטא המתוק שלה, ואת איך שהדגימה
לי עם הידיים, כמו שמכוונים רכב לנסוע ישר, איך אני נראה טמבל
מנקודת המבט שלה.

ואני זוכר את א', את הפעם הראשונה שנכנסתי אליה אל חדר השינה,
בדרכי אל השירותים, במסיבה שכוחת האל ההיא, ואיך שידעתי להגיד
לעצמי להסתכל סביב היטב
כי אני הולך לבלות שם עוד הרבה
את המוזיקה שלה - אלוהים, המוזיקה שלה, וספרות הגולאג, ומאחורי
מסך הברזל,
ואת החתולה, כמה חכמה וכמה שרטנית -  

ואני זוכר את ג', את הפעם הראשונה שירדה מהרכב שנהג אחיה
הצעיר,
נידפת ונרגשת, ובכל זאת, גוערת על שנישקתי את לחיה כמו דוד,
ואותה, לילות רבים אחר כך, חוזרת אחריי, בקול שחציו אהבה בוערת
וחציו שיברון לב
"יופי גיבור", בקול ההוא, שרציתי להיסגר אתו בתא מעלית לנצח -


אני זוכר את הכול, אני זוכר יותר מדי, אני זוכר עד שכואב לי
ואני לא יודע למה כואב לי - האם על מה שהיה ונגמר ואיננו עוד
או על מה שאיננו עכשיו,
או על מה שיהיה ואחר כך ייגמר וכבר לא יהיה עוד,
או על זה שכבר לא יהיה משהו שהתחיל אי שם
ושוב לא ייגמר.

כמה פעמים עוד
לב שביר שמתעקש לחשוב שהוא בלתי
יתעקם עוד כמו שלדי מתכת של תאונות,
רגעים ארוכים כמו לילות נדודי-נום בשרעפים קדורניים
אם הייתי יכול להתחיל הכול מהתחלה
לא הייתי יודע מה בדיוק לעשות -
כמו עכשיו.

בקצה המדמם של כל השירים הטרגיים
של גברים שוטים שמרשים לעצמם,
ממעמקים,
לחלום,
ישנה אישה.  
אני לא מאמין בזה (יותר)
אבל מסורת היא מסורת ואני רואה אותך

כמו רוח רעה
נאספת מהזוהמה של מפרץ חיפה
ומהטינופת של תל אביב ומהמבטים המיואשים לשמים
של אפריקה
שבתוך הלב שלי
ואני רואה אותך שוטפת
את הרפש בנהרות של לבה שבוקעים
מקצות האצבעות שלך
ודמעות של חומצה זולגות מקצות שערך וחורכות
את העוונות והזדון והשכחה מהבשר - הבשר הנפלא, הו,
הבשר הארור
ורמצים מעולמות שבאו אל קצם במפצים קטנים ודוויי-פיכחון,
שבים על עקבותם
ורוקדים על קצות האצבעות,
בעולם החיים,
בחדרים ריקים של בית שאני מכיר כל קמט וחריץ במרצפותיו
אף על פי שמעולם לא הלכתי שמה    

ואפילו שאני רואה אותך כמו היית מעבר לכתפי
את אינך, ואפילו אינך עד ייתם הירח ותכלה השמש -
את כאן, בת אדם, אני אומר לך, את כאן.