במכתבי התשובות שלי, אני מזכיר למיכלי נשכחות. עדיין כותב
ברכות רבה. לאט לאט זה עולה לי על העצבים. מנסה לרדת לעומקו של
התהליך שהיא עוברת עם אודי, אבל עדיין כואב ומיוסר נורא ממכת
הפרידה המאולצת ממנה.

נזכר איך ישבנו שנינו בשטח האדמה שלה ודימיינו יחדיו איך נבנה
לה בית. שאלתי בפשטות: "רוצה איתי ילד, שנוליד יחד תינוקת?"
והיא אמרה "כן", ומייד שיטחה בפני בקשות רבות. "להיות שנה
בחופשה, או אולי שנתיים, אולי תהיינה לנו תאומות". וגם שאלה
אותי על גובה משכורתי ועוד... ואני לא התחייבתי. אמרתי שאני
יכול להביא מאה אלף דולר ומשכורת. אבל לא התחייבתי. היתה לי
החוכמה הרגעית לא להתחייב לדבר. לא התחייבתי.
מיכל היתה המומה. גם מהנדיבות, גם מהזהירות שנהגתי בה, לא
להתחייב עד שאדע מה ילד יום: "אני לא מבטיח אבל מקיים, לעומת
כאלה שמבטיחים ולעולם לא מקיימים". האם אני עושה זאת כנגד אודי
? לא, באותו רגע לא ידעתי מי זה אודי ולמה הוא מסוגל ? הוא
הוצג בפני כמי שלא למד אלא עד כיתה ד' או ה' ועזב את בית הספר.
כמי שחי כרועה צאן או שמאן בהרים ובגבעות של הגליל, כמי שמחובר
לטבע ולבעלי החיים. כמי שעסק במיראה ובסוסים, בפרות לשחיטה,
כמי ששולט בשטחי מיראה ושדות. כמי שסבל בנישואיו והתגרש.

מי יודע, אולי הוא באמת מתאים למיכל ויביא לה את האושר המגיע
לה ? אולי באמת הוא ישתנה ויתחתן איתה ויקח על עצמו את כל העול
המשפחתי המשותף לשניהם. והאם היא תסכים ? היא בשניות
הפרדוקסאלית שלה ובניגודים הפנימיים שלה, והגאווה הנשית
שבתוכה...

חדוה היא בת כ 70 שנים, חברה משותפת של מיכל ושלי, הכרנו אותה
בהרדוף. אישה חכמה עם המון ניסיון בזכות סיפור אהבה מדהים
שחוותה בבריסל, בלגיה. היא אומרת שהיתה מגרשת את אודי מייד,
אילו ראתה שהוא מתיחס ככה לילדיה. מתעלם מהם.

מיכל הרי חייתה כבר עם אודי 4 שנים במושב בגליל. היו יחד,
כעסו, נפרדו, נעלבו. לא ממש גרו ביחד. היא נעלבה מהיחס שלו
לילדיה ומהבגידות שלו. הוא נעלב מהכעסים של מיכל, מההעלבויות
שלה. מהקנאות שלה, שלא השתלבה עם ילדיו. בגללה, בגללם. מי
יודע. קשה לה להיפרד ממנו. קשה לה לשוב אליו. לכן לקחה לה
אותי. מישהו פחות או יותר בגילו של אודי, מבוגר ממנה ב 16
שנים, כדי לעורר את קנאתו. לבדוק אם ישוב אליה. אם אודי יראה
שאני אוהב אותה. הוא יעשה מעשה שישיב אותה אליו. או אז היא אכן
תלך איתו. יש בזה אולי רמז קטנטן לאונס מגיל 16 אני מניח...
ייתכן שהיא באמת כועסת עליו ואין סיכוי שזה יקרה. כי מה
שמעניין אותה זו האהבה לעצמה. אנוכית.
זה לא נכון, מיכלי אוהבת את כולם. היא אוניברסאלית באהבתה.
אשרי המאמין !