יומני היקר!  עברו 452 יום בשבי וכל יום ארוך יותר מקודמו, אני
עדיין לא יודע מה קורה מחוץ לקירות האלה ואין לי שום פרטים על
מה שקורה במלחמה.
הרבה אני לא זוכר ולכן אני מנהל את היומן הזה, יש לנו סיכום
בין החברה שלא משנה מה יקרה תמיד אחד מאיתנו ימשיך לכתוב את
היומן הזה כדי שאתם תדעו מה עבר עלינו ואיך התמודדנו.
לפניי היה בחור בשם אריק אבל הוא בקומה עכשיו, היה לו עסק ביש
עם כדורים לא נכונים שנתנו לו ואנחנו מחכים כולם שהוא יתעורר.
שאול הפרסי, חבר שלנו נלקח שוב לחקירה לפני שעתיים, בפעם
השישית מזה שבוע, ואני ממש לא יודע כמה זמן הוא עוד יוכל לעמוד
בחקירות הללו, אומרים שטייסים הם חזקים ואני כל הזמן מנסה
לעודד אותו.
עמי הנחלאי שלנו יושב פה איתי ואנחנו ביחד מעלים השערות לגבי
גורל המדינה והמשפחה שהשארנו מאחור.
קוראים לי יוני ואני מ"פ בחטיבת הצנחנים, אני זוכר בבירור את
אותו לילה שבו קראו לי לחמ"ל לתדרוך הגורלי שבו היינו אמורים
לבצע פשיטה מטורפת בעומק האויב, כמו כל מפקד שמשמש דוגמא
לחייליו, רצתי בראש הכוח וצעקתי "אחריי" אבל הדבר היחיד שאני
זוכר אחר כך הוא שהתעוררתי כאן.
אנחנו במתקן חקירות די מרשים של מדינה שאני לא מכיר ושפה שאני
לא מבין, כולנו כאן מעלים ספקולציות לגבי הפרצוף שעומד מאחורי
המכונה המשומנת הזאת.
בחלומות הפרועים שלי ובסיוטים הכי דמיוניים שלי לא חשבתי שיש
מתקני חקירות מתוחכמים כאלו, פעמיים ביום מגיע חוקר ממשלתי
בחלוק לבן ונתן לנו כדורי שכנוע.
אני יכול לומר בלב שלם ואני רוצה שכולם ידעו שהחברה כאן חזקים
ולמרות שהמינון של הכדורים כל הזמן עולה הם ממשיכים להחזיק
מעמד והם לא בוגדים במדינה.
יש לנו תכנית בריחה אבל אנחנו מחכים לשעת הכושר שבה כל הגורמים
יפעלו ביחד, זה לא שלא ניסינו לברוח בעבר אבל נתפסנו כל פעם,
גם מסרים ניסינו להבריח החוצה אבל עד עכשיו כל הניסיונות שלנו
עלו בתוהו.
רמת האבטחה כאן ממש גבוהה ותשתית המודיעין היא מהגבוהות שראינו
בשירותינו הצבאי, את היומן הקטן הזה אני בקושי מצליח לכתוב
וכדי שלא ייפול לידיים הלא נכונות אני מחביא אותו בתחת... כן,
שם.
אריאל מסמן לי שסוהר מגיע ואני מחביא אותך לרגע, הסוהרים פה
ממש חכמים ושולטים בעברית ברמה של שפת אם.
הסוהר שואל אותי "מה נשמע?" ביום טוב הייתי גומר אותו וזורק את
הגופה לשיחים... איך הם יודעים עברית?
מעניין אם גם אצלנו במתקני החקירות יש חבר'ה ששולטים ככה
בערבית ומדברים עם האסירים בערבית,
הסוהר הזה מנסה למכור לנו כבר זמן מה סיפור שהמלחמה נגמרה
ושאנחנו בבית, אבל באיזה בית יש סורגים ומכניסים לך מכות עם
אלה בלילה?
מה שמצחיק במקום הזה הוא שכולם עם חלוקים לבנים, עמיר קורא לי
לבוא לחלון ואנחנו רואים את עמי מתחבק עם קבוצה של כמה אנשים
ושני ילדים קטנים... מן עמי קטנים כאלה!
הסוהר שוב מגיע ולוקח לאריאל את השש-בש ואריאל מתעצבן וקם
וצועק עליו "יא בן זונה - אפס", הסוהר קורא לחבר שלו ואומר
"שנגמר המועדון, עופו לחדר!" מה זה, השבי הזה? אם כבר יש תנאים
אז תשאירו משהו.
אהוד שם לי מרפק ואומר: "יאללה, משחק חדש נמאס לי לשחק שבוי",
אהוד האח אומר שכדאי שנתחיל לשחק בלחזור למציאות ואני אומר לו
שהוא "בן זונה והמקום הזה כלא", הוא צוחק לי בפרצוף ומחייך...
בטח למה לא? הוא מקבל כסף על להיות כאן ולי נשארו עוד שנתיים
להסתכלות וחוות דעת פסיכיאטרית... לא תשתגעו!