למשל סיפור התאהבותי הקצר
http://stage.co.il/Stories/537285484
שפורסם ראשון בסדרה של הפרסומים האחרונים ב  2008,
ואני כולי הודיה על כך לבמה חדשה,
אין בו שם אחד שאיננו בדוי, פרט למקומות שבהם זה לא התרחש כמו
הרדוף למשל... הרי אילו זה היה מתרחש בהרדוף, הייתי כותב
אמירים, במקום...
כן, יש אצלי איזו אובססיה לאמת, ואם אני יכול, מרגיש שזה
אמיתי, והכי אותנטי, אני כותב שם של בן-אדם בדרך כלל בהסכמה עם
האדם, אלא אם יש סיבה נוספת...
הכל אצלי אוטוביוגרפיה, ואני לא מנסה להסתיר. יש לי אמונה בדרך
הזו.
אם תשאל עוד, אסביר.
גם אני מכיר את סביבתי. אינני מחפש את הסיפוק העצמי. אולי בזה
אנחנו שונים מאוד.
בעיקרון אם אני משנה מקומות ושמות זה לא יכול לפגוע כי איש לא
מזהה.
שמתי לב למשל שיעל, ששמה כאן מופיע, מאוד לא התרגשה מזה, וגם
סלחה לי מאוד מהר על אירוע שהתרחש בקיבוץ בשנות ה-60. אני
סחבתי את האשמה על גבי שנים רבות מאוד והיא בכמה שניות שיחררה
אותי לגמרי.
זה סגנון אחר. זו סוגה ספרותית אחרת. שיש בה פגיעות אבל
הפגיעות היא חלק מהמשחק, שלי ושל האחרים. אני לא מרגיש את עצמי
לגמרי חופשי. אני מאוד נזהר, ויחד עם זאת מנסה לעמוד בחוקי
האוטוביוגרפיה. יודע שלא תסכים.
אולי זה עניין של הבדלי גישה לאמנות ?

תל-יצחק מאוד מתוסבכת, לא רק מהמשואה שבתוכה אלא גם בהחלט מבית
גדי והפסל הכל כך לא אמנותי הכל כך לא יפה, הכל כך חסר
גבריות... כאמור.
אבל לאחרונה קרה נס בקיבוץ, והתחילו לחלק דיבדנדות, כן-כן,
דינקה שהיתה מטפלת שלי, משפחת שטרסברג אשתו של סלק, כבר עוד
מעט בת 90 וסיפרה לי שהיא קיבלה דיבדנדה בסך 50000 שקל !
היית מאמין ?
כל-כך שמחתי לשמוע, הייתי ממש מאושר, הבכי הפנימי שלי הפך
לדמעות בעיני, דמעות שמחה שהקיבוץ שלי סוף-סוף עלה על דרך המלך
הכלכלית !
תודה לאל !

2008