"רעמים וברקים בליל חורף קר לא נשמעים תמיד אותו הדבר." האוטו
מתנדנד בחוזקה ונופר דופקת מבט רצחני ביריב, שמגניב מבט חזרה
אליה מאחורי ההגה ומושך בכתפיים.
ואני בשלי ממשכה לשיר בלי שום קשר ישיר או אפילו עקיף לרדיו
שמתנגן ברקע. עד ששני מכריזה: "דני, את צריכה חבר לחורף."
נופר צוחקת ראשונה, אנחנו מצטרפים.
כשאנחנו מוצאים את עצמנו בתוך רכב שמחליק על הכביש הרטוב ברעש
מחריש אוזניים, הראש מתנגש בתקרה והרכב בעץ וזה כבר פחות
מצחיק.

אני שומעת את הלב שלי דופק במהירות ונבהלת, מנסה לנשום אבל גם
זה קצת קשה לי. פתאום משתחררת צעקה חזקה מלווה בבכי ולרגע אני
חושבת שזו אני אבל אז מצליחה לקחת שאיפה ארוכה ולפתוח עיניים
כדי לראות את יריב יוצא מהרכב וטורק את הדלת אחריו תוך סינון
קללות. נופר ממשיכה לבכות ושני מסתכלת עליי בחוסר אונים.
תאונות זה לא משהו כנראה כשאין לך אח כבר שנתיים בגלל תאונת
אופנוע.

"נופר," אני שומעת קול ברור ויציב יוצא מתוכי ומרגיש קצת זר
בכל התחושה הכללית. "חשבת פעם שעד גיל 21 תגיעי לירח?"
היא משתתקת ומסתכלת עליי בעיניים הכחולות הגדולות שלה, "את
דפוקה בראש דניאלה." היא אומרת בחיוך מאופק ויוצאת מהרכב לצעוק
על הגבר האישי שלה שמדבר בפלאפון תוך כדי תנועות ידיים
מופרזות.
עשן אופף את הכל והגשם בוער לי באוזניים
פק פק פק פק
לא נראה שלזוג העומד בחוץ זה מפריע, מבעד לחלון אני רואה אותה
מתחילה לבכות שוב ואותו מתקרב ומחבק אותה, נושק לה על המצח,
"אני מצטער", הוא אומר לה.
שני לידי מסתכלת ואומרת לי, "זה כבר לא משנה", זו נופר, היא
וויתרה עכשיו.
"את באמת חושבת שרגעים כאלה גומרים על קשר?"
ואני באמת שלא יודעת מה לענות לה, תוהה אם אהבה יכולה להישבר
כמו ביצה, רוצה לפתוח את החלון ולצעוק לנופר ויריב שיזהרו לא
לדרוך, הם נשפכים.
חושבת לעצמי אם חיבוק חם ונשיקות קטנות מרפאות את המכה
כשג`יפ שחור גדול נעצר מול הרכב ששבק חיים ומסנוור אותי
לחלוטין עם אורות גבוהים. מתוכו יוצא בחור שאני משערת בן 24,
די גבוה ואולי קצת רזה מידי לקריטריונים האישיים שלי, השיער
השחור שלו קצת ארוך ונופל על המצח ועיניים כהות ושלוות.
"תפסיקי להזיל ריר דני," שני קוטעת לי את רצף הדירוג של הבחור,
"זה האח הגדול של יריב."
הבחור עובר את אחיו, כך מסתבר ומתקרב אל הרכב, דופק על החלון
שלי, אני פותחת והוא בחיוך מתגרה שואל: "אתן בסדר בנות, אח שלי
לא עשה נזק קבוע כלשהו?"
אני מתבלבלת לרגע ושני עונה לו: "צחוקים."
והוא מצידו באמת צוחק וניגש אל יריב, "אז מה, הלך?"
"הלך הלך." יריב עונה בייאוש.
"אבא תולה אותך על הבוקר, אתה מוכן לזה?"
"יש לי ברירות?"
הוא פותח את מכסה המנוע, מזיז כל מיני דברים, אחרי כמה שניות
הוא טורק אותו, מחייך שוב את יריב ושוב ניגש לחלון ואומר:
"יאללה בנות, בואו."
וכולנו עוברים אל הג`יפ, כשהרכב של יריב נשאר נעול וחבול בצידי
הכביש הרטוב.

"אני נדב, אגב." האח של אומר ומתניע את הרכב.
אחרי זה, הנסיעה דוממת. השקט הזה שמתפזר ברחבי הרכב הגדול מעיק
עליי, רק רעש הגשם על המתכת דופק לי בתוך הראש, כאילו מנסה לתת
קצב הגיוני למחשבות ההפוכות שלי.
שני יורדת ראשונה, אחריה נופר שאומרת ביי קטן כשהיא יורדת
ואפילו לא מעיפה מבט ביריב ואז אני מסבירה לנדב איך מגיעים
אליי, הוא מנסה לפתח שיחה ויריב מסנן לו שזה לא הזמן, הוא
מחייך ומעיף בי מבט דרך המראה, אני מסתכלת בחזרה ושותקת. כשאני
יורדת מהרכב אני אומרת תודה, הם עונים ביחד שאין על מה ואני
מרגישה את המבט של נדב עוקב אחרי עד שאני נכנסת בדלת הבניין,
אבל לא מעיזה להסתובב לאחור.
בלילה, התקרה מסתובבת, צללים גדולים מטיילים עליה ואני מדמיינת
חלומות אבל לא מצליחה להירדם, נזכרת בהלוויה של אח של נופר,
ביום שהיא הכירה את יריב לפני כמעט שנה, במבט שלה אחרי התאונה,
מנסה לחשוב איך היא בטח הרגישה, מה היא מרגישה עכשיו, מה היא
תעשה עם הקשר... אבל המחשבות שלי כל הזמן בורחות לחיוך הגדול
של נדב, לעיניים הצוחקות שלו, לקלילות הזו, אני מנסה למחוק את
הפרצוף שלו מהתקרה שלי ולנסות להתרכז באיך אני גורמת לנופר
להחזיק את הקשר שכמו שאני מכירה אותה, תזרוק דיי בקלות. עוצמת
עיניים ומתאמצת.
כלום.
אור חלש מאיר בחלון כשאני נרדמת בתוך המבט הבוחן של אח של חבר
של החברה הכי טובה שלי, אני אמורה להרגיש אשמה אבל במקום זה
משהו מרגיש דיי נעים.


אני מתעוררת לדפיקות על דלת החדר, פוקחת עיניים ומושיטה יד
לשעון על השידה, 11:20 בבוקר שבת. "מישהו כנראה שונא אותי."
אני אומרת כשאני מתרוממת מהמיטה ופותחת את הדלת. לרגע עומדת
מופתעת לחלוטין ואז צועדת צעד אחורה נותנת לו להיכנס, מעבירה
יד בלי לשים לב אפילו בשיער ההפוך שמעטר את ראשי. "מה???" אני
מצליחה לשחרר, כשהוא מצידו כבר יושב על כסא המחשב בפינת החדר.
"אז את מאלה שמדברות לעצמן," הוא אומר, "מעניין."
"אני לא מדברת לעצמי." אני עונה ומתיישבת על המיטה, מחמיצה
פנים.
הוא צוחק שוב ואני מתחילה להתרגל לצחוק שלו, חושבת כמה הוא
נעים לאוזן.
"את חמודה כשאת עושה פרצופים." הוא אומר ומסתובב קצת לצדדים
בכיסא.
פתאום עוברת בי מחשבה על איך הוא מנשק ואני מנערת את הראש
ומציעה לו משהו לשתות, הוא מבקש שניים סוכר ואני חוזרת עם שני
ספלי קפה חמים.
אחרי שיחה ריקה לחלוטין הוא מסביר לי שהוא בעצם חייב לעוף כי
יש לו מלא סידורים שמסתבר שמתבצעים בשבת ושהוא בא עד אליי כדי
להודיע לי שבעשר וחצי בערב הנוכחי הוא יאסוף אותי כי מסתבר
שאני יוצאת איתו. אני לא מתווכחת.


"אבל מה עם יריב ונופר?" אני שואלת אותו כשאני נכנסת לתוך רכב
קטן ונזכרת שהג`יפ בכלל של אבא שלהם.
"מה אכפת לי מה איתם, שהם יפתרו את הטראומות של חברה שלך לבד."
הוא עונה כמעט בקור.
אני קצת מופתעת ושותקת כשהרכב נוסע.
"אוקיי," הוא אומר לבסוף, "זה לא ככה, פשוט, נראה לי קצת מפגר
שעל הבוקר אח שלי מדבר עם חברה שלך על הקו ומנסה להסביר לה כמה
הוא לא אשם וכמה הכביש היה חלק וכמה הוא מבין שממש קשה לה והיא
לא מבינה את זה שזו לא אשמתו."
"היא יודעת שזו לא אשמתו, אבל זו גם לא הייתה אשמת אחיה והיא
בכל זאת נשארה בת יחידה." אני אומרת בשקט והוא מושיט יד ומניח
אותה על שלי שמונחת על המושב.
"את צודקת, אני מצטער, אבל אין לי תלונות כרגע." הוא מחזיר את
היד אל ההגה ומעיף בי מבט.

אנחנו מתיישבים בבית קפה קטן במרכז העיר, חמים ומוזיקה נעימה
ולא רועשת מידי מתנגנת ברקע, השיחה זורמת ואני מוצאת המון
במשותף עם הבחור הזה שפגשתי רק אתמול ואני לא מצליחה לנער
מהראש.
"למה התעקשת?" אני מעיזה ושואלת פתאום.
הוא אפילו לא מופתע ועונה: "היה משהו שעניין אותי בעיניים
הירוקות האלה שלך דניאל."
אני מרגישה את הלחיים של מאדימות ורואה אותו מולי מחייך
מרוצה.
אנחנו ממשיכים בשיחה על שאיפות ולימודים ושירות צבאי ומוזיקה.
ובית הקפה מתרוקן לאיטו עד שמלצרית מותשת ניגשת אלינו במבט
מתנצל ואומרת שהם סוגרים.
הוא לא מנסה לנשק אותי כשאנחנו עוצרים ליד הבית שלי אבל יורד
מהרכב ונותן לי חיבוק גדול. ואני נשארת עם טעם מבולבל, טיפה
מאוכזבת.
מעניין איך הוא מנשק.


בשני בבוקר אני ונופר לוקחות את שני לשדה התעופה, כל הסופ"ש לא
עצרתי לחשוב על זה שהיא עוזבת לכמעט שנה של עבודה ודרום
אמריקה, רק בראשון בערב כשלקחנו אותה כמה חברים להיפרד באיזה
פאב הבנתי שהשלם של שלושתנו נשבר ואנחנו נשארות שני שליש פה
בארץ. בדמעות גדולות וחיבוקים ונשיקות אנחנו נפרדות ממנה
בשדה.
"את תהיי בסדר גמור." נופר אומרת לה ונותנת לה אלבום קטן עם
תמונות של שלושתינו מעשר השנים האחרונות בערך... ומכתבים
ששתינו כתבנו לה.
"תשמרי עליה." שני לוחשת לי באוזן כשאני מחבקת אותה פעם
אחרונה.
"אל תדאגי בייב... ותכתבי מלא ואני אוהבת אותך ים."
כשהיא מתרחקת בתוך הטרמינל, אני ונופר מתיישבות על ספסל ואני
חושבת על חלומות.
"מצחיק שפעם רצית להיות אסטרונאוטית." אני אומרת לה.
"מצחיק שהיה לה אומץ לטוס ככה כמו שהיא תמיד רצתה ודווקא השישי
האחרון נדפק לנו." נופר נאנחת.
"אל תכעסי עליו נופר."
"אל תצאי עם אח שלו דניאלה."
אני מעכלת לרגע את המשפט וקצת נעלבת, "מה הבעיה?" אני לא
מבינה.
"האמת, הוא בחור מדהים, הוא עקשן והוא משקיע והוא חכם ומצחיק
ברמות, אבל אני לא יודעת איך אני אשאר עכשיו עם יריב, אני לא
רוצה שזה יראה ככה."
"הוא לא אשם."
"זה לא קשור, את לא מבינה כמה דברים רצו לי בראש באותו לילה,
הייתי בטוחה שאני שוב מאבדת את אחד האנשים שאני הכי אוהבת
בעולם ושוב הלוויות ושוב הכל ואולי... אולי עדיף שאני אהיה
לבד."
"אז זה בכלל לא קשור ליריב."
"זה בכלל לא קשור ליריב." היא מסכימה איתי בעיניים נוצצות ואני
מחבקת אותה.
"נופרי, אני באמת רוצה אבל."
"טוב דני," היא אומרת לי, "רק רחוק ממני."


אני חוזרת הביתה לתוך צבע אפור מלוכלך, משהו נגמר ועוד משהו
ועוד אחד ואני פותחת חלון ומוציאה סיגרית חרום כשהטלפון מצלצל
וקוטע את המחשבות השליליות שלי. הוא שומע בקול שלי שמשהו לא
בסדר, כשהוא מודיע שהוא בא ולבסוף דופק בדלת ואני אומרת שפתוח,
אני כבר בסיגריה השלישית.
"אמרת שאת לא מעשנת." הוא אומר כשהוא מתיישב במבט טיפה מודאג
על המיטה לידי.
"ואחינועם ניני אמרה שהחיים יפים."
אני מחכה לצחוק שלו אבל במקום זה אני מקבלת עוד מבט בוחן.
משהו בעיניים החומות שלו בולע את כולי וצורם לי פתאום, המון
זמן שלא התאהבתי ככה במבט של מישהו, בליטוף הזה על העור
כשהמבטים מתנגשים.
"מה כל-כך רע לך?" הוא שואל.
"אי אפשר לשים על זה אצבע." אני עונה לו.
והוא שותק, הוא שותק והשקט עולה ומציף את החדר ואני שוחה בתוך
אמבטיית המחשבות הצלולה שלי שלאט לאט מציפה את העין ואני אומרת
בשקט: "דברים משתנים." ובולעת את הכל חזרה, כי אני כבר לא ילדה
קטנה שבוכה מבלונים שעפים רחוק מידי עד התקרה של הקניון שאי
אפשר להגיע אליהם אלא רק עם מנוף. רק שאני עומדת בשדה ענק פתוח
וכבר לא רואים את הבלון ואיפה לעזאזל התקרה פה? איפה השומר?
אני צריכה משקפיים.
"קיבעון זה דבר דיי משעמם, את לא חושבת?" הוא מהסס, "דווקא לא
חשבתי שאת פרווה."
"מה אתה רוצה שאני אעשה?" אני שואלת אותו.
"תחליטי מה לא טוב לך ותשחררי. לא טוב לך בלימודי משפטים,
תעברי לפסיכולוגיה, לא טוב לך בבית של אמא, תעברי לתל אביב. לא
טוב לך בארץ, תטיילי בחו"ל. יש לך כסף בבנק, יש לך המון אנשים
שאוהבים אותך, מהמעט שהספקתי להכיר את גם בחורה דיי
אינטליגנטית, את פשוט עוצרת את עצמך מהכל."
"הכל מסביב בינוני."
"את חזקה בציטוט שירים."
אני נשכבת לאחור והוא מסיר נעליים ונשכב על הצד לכיווני, מלטף
לי את השיער.
"אני רוצה." הוא אומר ואני מרגישה תחושה חמימה מתפשטת לי בכל
הגוף, שמלווה באימה מהמהירות של הרגעים הקטנים האלה.
אני מסתובבת לכיוונו, מעבירה יד על תווי הפנים שלו, לומדת את
צורת האף, את העצמות הגבוהות והברורות של הלחיים, את הזיפים
הארוכים שכל-כך נעימים למגע.
הוא לא מסיט ממני מבט ואני מתערבבת בתוך העיניים שלו כשהוא
מתקרב ומנשק אותי ומחבק חזק. הלשון שלו מלטפת את שלי ואני
חושבת על רגעים שיותר מתוקים מתותים. על קיצ` של בתי קולנוע.
דקות ארוכות אני לא מצליחה להשתחרר ממגע השפתיים הרכות שלו
ולבסוף מתנתקת ומניחה ראש על הכרית לידו, הוא מחבק אותי ואומר
לבסוף, "יהיה לנו טוב."
ואני מאמינה לו.

הגשם דופק על החלון והחדר קר ומשהו בוער בתוכי
לפעמים הכל רק נשיקות וחיבוקים
שוב,
חורף.



3.11.07