השמיים התקדרו מעל בית הקברות, וזעקת שבר גאתה כסערה ועלתה כמו
מבטן האדמה אל השמיים. אישה נאה בשנות הארבעים לחייה נפלה על
ברכיה, מתבוססת בשלוליות הקטנטנות, המקניטות. זרזיפי גשם החלו
נוחתים בריקוד חולמני על גבי המצבות.
"אמא, קומי." אמרה מיכל שפירא, והניחה ידיים רועדות על כתפיה
של אמה.
האם הביטה בבתה מאשימה, קרה, מלאת צער. "אמא", חזרה מיכל ונגעה
קלות בזרועה של האם. ליבה של הצעירה התכווץ בקרבה, היא חשה יתד
קרח נתקעת כטריז בארון ליבה. "תום..." מלמלה האם,  "תום שלי,
ילד שלי... מר גורלי, נשארתי לבדי בעולם!" מיכל השפילה את
עיניה ולחשה מבלי כוונה להישמע, "את לא לבד, אמא. אני עוד כאן,
אני עוד חיה." האם לא הגיבה, אולי לא שמעה, אולי לא יכולה
הייתה לתפוס בחושיה את משמעות הדברים שנאמרו. רעם התגלגל וברק
הבריק, כמו רודפים את שתי הנשים בצערן.
הכל השחיר.

מיכל שפירא התעוררה לקול צלצול הטלפון. מחשבתה נצטללה, והתגבשה
לכדי הבנה, ששוב שחזרה בחלומה את שעת הצהריים האיומה ההיא,
בראשית נובמבר של השנה החולפת. זו הייתה הפעם האחרונה בה
החליפה מילים כלשהן עם אמה, ולא היו אלה מילים ראויות להינצר.
אחיה הבוגר, משוש חייה של אמה, נער הזהב שמסלול חייו חישב עצמו
וניווט אותו לכדי הצלחות עצומות, נטל את חייו שלו ביום אפלולי
אחד, בדירת חדר מעופשת בדרום ת"א. מאותו רגע נבנתה חומה
אינסופית, עשויה אבני בהט, נוצצת באור החמה, בינה לבין אמה.
מעולם לא היו היחסים ביניהם שפירים, אך אותו יום ארור הבטיח כי
השתיים לעולם לא יתקשרו ביניהן.
"הלו?" השתעלה מיכל לתוך האפרכסת.
"מיכלי," נשמע קולה של בת-לי, "הערתי אותך?"
"למען האמת, כן... אבל אני צריכה לקום בכל מקרה." השיבה מיכל.
"את רוצה שאתקשר אחר-כך?" התנצל קולה של חברתה הטובה, ומיכל
גלגלה את עיניה, מפני שניהלה את השיחה הנזכרת לעיל עשרות פעמים
בשנים בהן הכירה את בת-לי.
"לא, בת-לי, כבר קמתי, אין טעם שתנתקי ותתקשרי שוב אחר-כך."
אמרה לבסוף.
"רק רציתי לדעת מה קורה, אם התכנית תצא לפועל הערב או שהחלטת
לוותר." התנגן הקול מעברה השני של האפרכסת.
מיכל נאנחה, "כן, אני מניחה שזה ייצא לפועל. אם לא אעשה זאת
עכשיו זה כבר לא יקרה, וצפויים לי חיים שלמים של אומללות."
"אוקיי," אמרה בת-לי, "אם את בטוחה. אבוא לקחת אותך בעשר."
הטלפון הוחזר לעריסתו בתנועה דמוית בעיטה.
מיכל שפשפה את עיניה וגלשה ממיטתה אל תוך נעלי הבית המרופטות.
היא נשמה נשימה עמוקה, כמנהגה בכל פעם שניעורה משנתה, כדי
להזכיר לעצמה שעודנה חיה והעולם שסביבה אמיתי הוא, על זיהום
האוויר וריח המאפיה הבוקע מקומתו הראשונה של הבניין בו גרה.
לאחר מכן פנתה למטבח, להכין לעצמה קפה.
השעה הייתה חמש אחר הצהריים, היא ישנה לאורך רוב רובו של היום
לאחר שעבדה במשמרת הלילה במרכז השירות ללקוחות חברת טלפוניה
עלומה, שמשום מה קיבלה שיחות מלקוחות זועמים גם בשלוש לפנות
בוקר. חייה היו הפוכים ומסורבלים דיים, ונדמה כי משמרות הלילה
מעיקות עליה כסוגר ברזל על ריאותיה האפורות, אך התשלום היה
גבוה יותר והיא נזקקה לכל כנף שטר שיכולה הייתה להשיג.
הקפה בער על לשונה, והיא התענגה על התחושה. מחשבותיה נדדו
למשימה שנטלה על עצמה, אליה תצא הערב בלוויית ידידתה פרועת
השיער ומהירת הדיבור, בת-לי רחמים.
תום שפירא נמצא תלוי בדירתו בסצינה שכמו נלקחה מסרט אימה, גופו
הלאה מתנודד לפנים ולאחור, מתואם להפליא עם שובל הוילון עטור
התחרה שאמם אילצה אותו לתלות על חלונו בכדי ש"השכנים לא יוכלו
לראות מה קורה בפנים כל הזמן". בן עשרים ושבע במותו, כמו רבים
וטובים אחרים.
איש לא ידע מדוע בחר תום לאבד עצמו לדעת. חייו נראו כרצף של
הצלחות, הוא נראה כאדם מאושר, שלם, מוכן לכל צרה שרק תבוא.
מעולם לא הביע רצונות שכאלה, מעולם לא שגה בדמיונות נעורים
מסוג זה, מעולם לא נראה כמי שעלול להימצא כפי שנמצא באותו ערב,
תלוי ללא רוח חיים בחבל שנקשר בקפידה ובאהבה. תעלומת מותו לא
הניחה לה, מידי יום ביומו נפערו הסדקים בנשמתה והיא ערגה למצוא
תשובות, לדעת אחת ולתמיד מה אירע שם, מה הביא את אחיה, איש
סודה, לשים קץ לחייו.
הרעיון עלה במוחה של בת-לי. לראשונה העלתה אותו כמעין הלצה,
הומור שחור כדרכה. "את יודעת," אמרה יום אחד בעודה נטועה בכסא
פלסטיק מלוכלך על מרפסת ביתה של מיכל ומעשנת בשרשרת, מצבה
הטבעי, "לדעתי עלייך לשחזר את עקבותיו, כלומר, לחיות את חייו
מרגע שהיה אדון לעצמו עד לרגע מותו. ללכת למקומות בהם בילה,
לשאול שאלות, לנסות להבין מה קרה שם". עיניה של מיכל נצצו
באותו רגע על המרפסת. הרעיון מצא חן בעיניה, אך היא חששה כי
בת-לי תלעג לה על שלקחה את דבריה ברצינות, ולכן הפנתה מבטה
ממנה וגיחכה לעומת הקיר. ימים עברו ומיכל לא יכולה הייתה להניח
לרעיון, הוא בער במוחה כמו סטירת לחי, צמח והיה לכדי מפלצת
מגובשת דיה בכדי שתעלה אותו שוב בפני חברתה. בת-לי הייתה
מבועתת לשמע דבריה החוזרים אליה, משומרים ומעובדים ומשוללי
משמעותם המקורית, אך רחמיה נכמרו על ידידתה האהובה, והיא
הסכימה בלית ברירה. מיכל ידעה זאת, כמובן, היא עצמה הייתה
משוכנעת כי אבדה לה שפיות דעתה, ונדמה היה לה כי היא מציבה
עצמה במרכזה של מערה אפילה שרפש מכסה את קרקעיתה והיציאה ממנה
כרוכה במחיר נפשי כבד.
אך עתה לא עלה עוד בידה להשתחרר מן הרעיון, הוא כבל אותה כמו
באזיקים. מוכנה הייתה לסכן את שלומה ואת חייה בכדי לתת מנוח
לשאלות הטורדניות, שממילא הפכו חיים אלה לבלתי נסבלים כמעט.
הן סיכמו ביניהן שיתחילו במקום מסוים, מועדון הופעות זניח
בדרום ת"א בו הופיעה להקתו של אחיה פעמים רבות בנעוריו, מקום
שורץ פאנקיסטים לבושי סחבות ושיכורים. משום מה הייתה מיכל
משוכנעת ששם יימצאו התשובות. בהיותו בן שש-עשרה בלבד עזב תום
שפירא את ביתו, בו התגורר עם אמו ואחותו הקטנה וצל-רפאים של אב
שאת שמו לא ידע מעולם, ושכר דירה בסמוך למועדון. איכשהו, באופן
בלתי הגיוני, הצליח להמשיך בלימודיו ואף להצטיין בהם, וגם
לעבוד די הצורך בכדי לממן חלק נכבד משכר הדירה, כשאת השאר
שילמה אמם, ומשום מה בעיניה לא נראה מהלך זה יוצא דופן. מיכל
בילתה ימים ולילות בדירה המזוהמת, היא עצמה בת שלוש-עשרה
בסה"כ, ולעומתו נכשלת שוב ושוב בביה"ס ובכל תחום חיים אחר,
לצורך העניין. שנים לאחר מכן, כשהיה כבר בוגר בי"ס נחשב לעיצוב
גרפי ובעל משרה נחשקת במשרד פרסום גדול, התעקש להמשיך להתגורר
באותה דירה מצחינה וסירב לעזוב. כמה אהבה את אחיה, כמה העריצה
אותו, כמה קיוותה כי תוכל ביום מן הימים להידמות לו ולהצטרף
אליו ואל חבריו מחוררי הפנים ומקועקעי הגוף, להיות מוכשרת
ואהודה כמותו.
היא הגיעה לקרקעית כוס הקפה.
היא ידעה שעליה לאכול, אך לא הצליחה להביא עצמה לידי פתיחת
המקרר, ובחילה עלתה בה מעצם המחשבה על אוכל. מאז מותו של תום
היא מתקשה לאכול, מתקשה לבצע פעולות סתמיות ויומיומיות בעוד
שאת חובותיה לשאר בני האדם היא ממלאה ללא שמץ של טרדה; הולכת
לעבודה, פוגשת חברים, מתקשרת לסבתה בכל ערב לשאול לשלומה. רק
את הדברים שעליה לבצע למען עצמה, כגון אכילה, שינה, העלאת
בלויי בגדיה על גופה הקפוא בכל בוקר, דברים פשוטים, התקשתה
לבצע.
נותרו כחמש שעות לפני שתבוא בת-לי ותיקח אותה אל מסע חייה.
איך תוכל לחכות מבלי לתלוש את שערותיה בזו אחר זו?

בעשר וחמישה נשמעה נקישה על דלת דירתה של מיכל. יד יציבה
ובטוחה נקשה ארבע נקישות בקצב מוסכם מראש, המבשר על בואה של בת
ברית. מיכל ניתקה עצמה בקושי רב מדפי ארוחה עירומה וניגשה
לפתוח. ריח מתוק ומוכר עמד במבואת הדירה, תשלובת מופלאה של עשן
סיגריות ובושם ללא שם, תלתלים אינסופיים רחוצים ומנוערים וקפה
מהביל. בת-לי עמדה במרכזו של ענן מבושם, לבושה מכנסיים צרים
שחורים וחולצה חסרת שרוולים שהייתה פעם לבנה, וכעת נתלתה בגוון
אפרפר. היא נשפה עשן לכיוון משקוף הדלת ושלחה זרועות דקות לחבק
את מיכל. במשך דקות ארוכות עמדו שם, טובעות זו בזרועותיה של
זו, עד שניתקו כמו מכוח האינרציה ופנו לחדר המדרגות, הדלת
ננעלת מאחוריהן, בלי לומר מילה, כמו לכבד את גודל המעמד.
לאחר שנסגרה אחריהן דלת הבניין המעוקמת עד כדי חוסר צורה,
נאמרו המילים הראשונות באותו ערב, באופן הגיוני, מצדה של
בת-לי: "איפה זה בעצם? ...אני לא ממש זוכרת".
מיכל נאנחה כמו פועלת זקנה, והנהנה לעבר חברתה-יקירתה הנהון
שמשמעותו 'אל תדאגי'. בת-לי הציתה סיגריה נוספת, ודלתה מנפשה
"אבל אני כן דואגת", כמו לא נועדו המילים לאוזניה של חברתה.
"מה את מנסה להשיג כאן באמת, מיכלי?" אמרה בת-לי ונטרלה את
אזעקת המכונית, "מה את חושבת שתמצאי? אף אחד כבר לא זוכר. את
מחפשת כאן דברים שאבדו בנבכי הזמן, ואולי יגרמו לך צער על צער
אם תגיעי אליהם".
מיכל  נכנסה למושב הנוסע ליד כסא הנהג, בתיאום מושלם עם חברתה.
"אני לא יודעת", אמרה, כניעה ונחישות בקולה בכפיפה אחת, "משהו
קורא לי לחזור לשם, זה נשמע מטופש, אבל אני יודעת שזו הדרך
היחידה להשתחרר".
"כבר אמרת לי את זה." אמרה בת-לי.
"אני לא יודעת מה אני מחפשת, אני רק יודעת שזה שם איפשהו."
אמרה מיכל, והרכב הוכנס להילוך ראשון וזינק בקושי רב ממקומו,
נאנק.
בת לי העבירה הילוך בתנועה עצבנית, והעיפה מבט חטוף בצעירה
היושבת לצדה. "עברה שנה, בקושי, מיכל", התרכך קולה פתאום,
"אינני מבינה מדוע את רוצה להכאיב לעצמך כך. זה יותר מידיי,
מוקדם מידיי, ולא הדבר ההגיוני ביותר לעשותו. ואני חשה אשמה,
מפני שאני העליתי את הרעיון מלכתחילה".
"זו לא אשמתך. את לא חייבת לעשות זאת איתי." אמרה מיכל, נועצת
מבטה בכביש מבעד לחלון.
ידה של בת-לי הוסרה מידית ההילוכים והונחה ברכות על ירכה של
מיכל. "אני רוצה", אמרה, כמעט ללא קול.
הגרוטאה השחורה השתחלה כמו מרצונה החופשי לרווח זעיר בין שתי
מכוניות. בת-לי הייתה אומנית חניה שאין כמותה.
שתי הצעירות יצאו מהרכב ונעמדו, בוהות נכחן, לפני המועדון
המרופש שחזותו לא השתנתה כלל מאז ראוהו לאחרונה, לפני כשבע
שנים. המדרכה הייתה שחורה-סגולה, מרובבת גוויות של מסטיקים
ובדלי סיגריות בגדלים משתנים, נמתחת הלאה ונעלמת אל תוך הרחוב
הריק מאדם, שבתיו מטים לנפול ומתפוררים תחת נטל הבושה. סביב
מערכת חסרת צורה של מוטות מתכת שנדמה ששימשה כגדר, התגודדו
חבורות של צעירים, חלקם ילדים ממש, אחרים מתקרבים לשלושים.
מהומה של שיער צבוע, סיכות בטחון נעוצות בבשר פנים לבן-אדמומי,
קרעי בגדים משובצים וקעקועים פרובוקטיביים על זרועות מאיימות.
לצד שומר הסף עצום המימדים עמדו חבורת נערות בגיל תיכון,
לבושות חצאיות זעירות וגרבי רשת צבעוניים, נזמים באפיהן
ותסרוקותיהן מתחרות אלה באלה בקיצוניותן. מיכל נאנחה ומחשבתה
נדדה לימים אחרים, בהם הייתה היא אחת מהן, מלהגת עם חבריה
בכניסה לאותו מועדון ממש. חבורת הנערות הביטה במיכל ובת-לי
בפליאה ובעניין, מפני שנראו כאחד האדם ולא ככתמי צבע מרצדים,
תובעים תשומת לב. אחת הנערות, שיערה קצוץ מאחור ומוטל בבלורית
ורודה מלפנים, צחקה לעברן בגסות וצעקה, "חברות, אתן במקום
הלא-נכון! המועדון של הנורמלים בצד השני של הרחוב!" חברותיה
הצטרפו לצחוקה הרם, ומיכל חשה בזעם המטפס במעלה חזה. כמעט שעטה
לעברן, אך ידה החמימה של בת-לי עצרה בעדה, מנחמת. נתמכת בזרועה
של בת-לי, מעדה מיכל לקראת הכניסה למועדון.
הבזק.
מיכל מצאה עצמה בת ארבע-עשרה, במכנסי ג'ינס גזורים עד חורמה,
גרבי פסים צבעוניים וחולצה מושחתת ניטים ומודפסת הלוגו של
אקספלויטד. ציפורני ידיה צבועות היו בשלל צבעי הקשת, ובקצה
הציפורן האמצעית ננעצה סיכת בטחון. היא עמדה בכניסה למועדון,
מוקפת נערים גבוהים וגדולים ממנה שהושמו אחראים עליה, כשומרי
ראש, ע"י אחיה. ידה הייתה נתונה ביד קשה וקרה, עוטפת. במעלה
היד היו פנים קפואים שהזכירו לה את פני אמה, קרחון עתיר כריזמה
שטמן בחובו אפשרויות בלתי מוגבלות. ענת.
לפתע התערפל הכל והיא מצאה עצמה במקומה, עשור מאוחר יותר,
נשענת על זרועה של בת-לי.
"את בסדר?" לחשה בת-לי והניחה ידה על פניה של מיכל. הם בערו.
"כן...", מלמלה מיכל, "רק נזכרתי בדברים שהיו ואינם".
שתי הצעירות נמתחו בדריכות ופסעו אל לוע הר הגעש, אל פנים
המועדון.

הקירות הכסופים רעדו והיטלטלו מחמת עצמתה של המוזיקה המהירה,
האלימה. גרסאות מזיעות, שיכורות ומוטרפות של הצעירים שנראו
מחוץ למועדון התערבלו כנחשולי עשן, נצמדות אלה לאלה בחלל הצר.
בת-לי הציתה סיגריה וגיחכה. "וואו", אמרה, ונותרה מחויכת במרכז
התופת.
מיכל נרעדה. כל יצור שחלף על פניה עטה לפתע את פניה של ענת. כל
שביב ריח שהגיע לאפה נדמה היה לה כי הריחה פעם בחדרה של ענת,
בבגדיה, בנשימתה.
תום שנא את ענת שנאה יוקדת. פעם אחר פעם הזהיר את מיכל מפניה,
חוזר ומסביר ומצביע על פיסות מידע ודרכי התנהלות שהוכיחו,
לטענתו, כי היא הורסת את חייה של מיכל בשיטתיות ראויה לציון.
היא סירבה להאזין, סירבה לקבל, נלחמה בעור שיניה על מקומה של
נערת הקרח בחייהם של בני שפירא. כמה כאבה לה הידיעה כי גרמה
לתום צער ודאגה מיותרת על כל רגע בו צמודה הייתה לענת כמו היו
חייה תלויים מנגד.
בהיסח הדעת מצאה עצמה מיכל מתיישבת לצד בת-לי על נדנדות מתכת
קשורות בשלשלאות, שזכורות היו לה לטובה מימיי נעוריה במקום,
שנדמה כי לא השתנה אף במעט. 'רק אנחנו השתנינו', חלפה המחשבה
בעגמומיות בראשה. בת-לי קראה זאת על פניה, והנהנה לעברה בכאב.

מתוך הצללים המואצים כפעימות ליבן של שתי הצעירות, הגיחה לפתע
דמות משונה, מועדת בהחלטיות לעברן. צעירה בשנות העשרים
המאוחרות לחייה, שיערה ארוך וצבוע אדום, עיניה שחורות, יוקדות,
עיניים של גחלים רושפות. לבושה פשוט, מכנסי ג'ינס דהויים
ומתפוררים מעט, אך הדוקים על רגליה, ופיסת בד שחורה המשמשת
כחולצה. הצעירה נעצרה, עומדת דומם מול פניה של מיכל, מביטה
בהשתאות. עיניה חדרו אל חדרי ליבה של מיכל, פערו בה חרכים
וצרבו את קצותיהם. הצעירה טלטלה את ראשה ומלמלה בקול ספוג עשן,
"...אחותו". גופה של מיכל הזדעזע. "מה?!" שאלה בצעקה, "מה
אמרת?!" הצעירה מיקדה שוב את עיני הגחלים שלה, ואמרה, הפעם
בקול ברור יותר, "את אחותו".
"אחותו? מי את? אני מכירה אותך?" ירתה מיכל, מנסה להסתיר את
הרעד שעבר בה.
הצעירה הניחה יד קרירה על זרועה של מיכל, וקולה הפך כבד
כעופרת: "את אחותו של תום. את כל כך דומה לו. כשנכנסת נדמה היה
לי שאני רואה רוח רפאים". לפתע נדמה כי העולם עצר מלכת. שאון
האנשים היה לרחש ברקע, חסר גוף וצורה. לאחר שתיקה שצבעה כצבע
ליל חורף רווי, המשיכה אדומת השיער באותו קול כבד מנשוא: "אני
נעה. אני הסיבה להתאבדותו של תום".

"אל תחמיאי לעצמך", סיננה בת-לי מתוך מערבולת עשן הסיגריות
שנשפה.
"איזו מן מחמאה זו תהיה?" נחלש קולה של נעה, "אני אהבתי
אותו".
"אם אהבת אותו, מדוע גרמת לו, לטענתך, ליטול את חייו?" השיבה
בת-לי, מחפה על מיכל שנאלמה.
"בואו איתי", אמרה נעה ונפנתה מהן. היא החלה מתקדמת לעומקו של
המועדון, כמו אל הלא-נודע.
בת-לי אחזה בזרועה של מיכל, "אנחנו לא הולכות איתה. היא
מטורפת. אין לה מושג מה היא אומרת".
מיכל השתחררה בעדינות מאחיזתה של בת-לי, ומעדה בעקבותיה של
הצעירה המסתורית. פיה של בת-לי נפער וזרועותיה צנחו לצדי גופה.
בלית ברירה, השתרכה אחריהן.
נעה הובילה אותן לחדר נסתר בירכתי במת המופעים. ספת מרוטה
ומזוהמת ניצבה במרכזו, מאחוריה קיר מכוסה שרבוטים, שמות,
חתימות, קריקטורות גסות. לבה של מיכל צנח בקרבה כשזיהתה את שמו
של אחיה, לצד שמותיהם של חברי להקתו. חתימה בת יותר מעשור. נעה
התיישבה בכבדות על הספה, מעלה ענן אבק תחתיה. בת-לי ומיכל
התיישבו לצדה, עדיין לא בוטחות במניעיה.
נעה שילבה את אצבעות ידיה אלה באלה, כמו רוצחת, פאם פאטאל מסרט
בלשים, העומדת לפתוח במונולוג סוער על רצח שביצעה מתוך תשוקה.
"ובכן", פתחה, "מה את באמת יודעת על אחיך? כמה הוא סיפר לך?"
מיכל פתחה את פיה לדבר, אך קולה התמוסס ונידף.
נעה הביטה בה בעצב, והמשיכה: "תום רצה לכבוש את העולם. היה לו
רצון ברזל, מוזן ע"י צורך בלתי נדלה באהבה, שהפך לאובססיה. בכל
אדם שנקרה בדרכו חיפש דמות אם או אב, מישהו שיגן עליו וירגיע
את נפשו הנחפזת כבר לעבר היעד הבא. בכל פעם שאדם כלשהו נענה לו
והשיב לו אהבה, היה זה מושלך מעבר לכתפו לטובת
הזוהר-המנצנץ-במרחב הבא ".
עיניה העלו ברק ישן-נושן וחיפשו תגובה בעיניה של מיכל, אך זו
נותרה קפואה על מקומה, ללא יכולת לדבר.
"הערצתי אותו. בטחתי בו. הלכתי אחריו לכל מקום. הייתי לו לעזר
ולאוזן קשבת, וחשבתי שכך יימנע גורלי המר, אך זה נחרץ כשל כל
האחרות- תום מאס בי וביקש לסלקני מפניו. הייתי ילדה, ורצונו זה
פגע עמוקות בציפור נפשי. החלטתי לנקום."
נשימה עמוקה.
"איתרתי את אמכם. הצגתי עצמי כבת זוגו, ניהלתי עמה שיחות
ארוכות על הא ודא, ונראה כי מצאתי חן בעיניה. היא התלוננה
באוזניי כי בנה אינו משתף אותה בדבר, מעולם לא סיפר לה על
חוויותיו והופעותיו, ומעולם לא ציין בפניה כי הוא מחזיק בבת
זוג קבועה. היא ראתה בו מעין ילד פלא, הייתה משוכנעת כי הוא
טהור כמים זכים. ואני, יתומה שכמותי, נמלאתי זעם נערי שאין
כמותו, בלתי ניתן לריסון ע"י ההגיון".
מיכל קפצה את אגרופיה וכמעט הלמה בהם בפניה של הצעירה המדברת.
ברגע האחרון ריסנה את עצמה וחזרה להאזין בשקט.
"הזמנתי את אמכם לאחת ההופעות".
בעיני רוחה צפתה מיכל בעצמה באותו ערב, בורחת כל עוד נפשה בה
מן המועדון מפני שהייתה משוכנעת כי ראתה את אמה באפילה.
קיתונות של לעג היו מנת חלקה בעקבות המקרה, ענת לא הניחה
לעניין במשך שנים.
"לא התכוונתי שתראה מה שראתה. בסה"כ רציתי שתראה את בנה-יקירה
מתרועע עם נערות אחרות בעוד היא משוכנעת כי אני בת זוגו. חשבתי
שתטיף לו, שתתעמר בו, שיקבל את מנת חלקו, נקמה מאת אימו שלו."
היא השפילה מבטה במהירות.
"משנכנסה, ואני עמה, לחדר בו אנחנו יושבות כעת, שרוע היה בנה
על הרצפה המטונפת, שערו הארוך מתערבל ללא חן בשלוליות קיא,
עיניו בוהות אל התקרה, דקירת מחט טרייה במרכז זרועו, בקיפול
המרפק הפנימי. לי לא היה מושג... מעולם לא ראיתיו עושה זאת,
ייתכן כי זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה, אך ייתכן גם, באותה
מידה, שעשה זאת מבלי להתגלות במשך זמן רב. האישה האומללה פלטה
זעקת שבר שנבלעה בגלי המוזיקה הרועשת. היא אחזה בזרועו ומשכה
אותו הרחק משם".
בת-לי נשפה עשן בפניה של נעה בבוז. "מכאן ועד אשמה במותו... את
שוגה בגוזמאות. בזבזת את זמננו, ופגעת בידידתי. ולשם מה?"
"לא סיימתי", אמרה נעה ותלשה קווצת חוטים פרומים ממושב הספה.
"אותו ערב החריף את מצבו של תום. הוא אמנם חזר לשוחח עימי,
אינני יודעת מדוע, אך הקיף עצמו בעוד ועוד אנשים שונים
ומתחלפים כמו היו חייו סחרחרה ביריד שעשועים. האם הייתה למטרד
של ממש. היא ביקשה להדחיק את זכרו של הערב הארור, וערמה ציפיות
אינסופיות בפניו משל היה קיסר ממלכה כלשהי. על כל צעד, על כל
מעשה, על כל מילה שנשתחררה מפיו- הייתה דמותה לפניו, מטרידה את
מנוחתו, גורמת למעשיו שיהיו קיצוניים יותר, איומים יותר, ולו
רק בכדי שתראה בו לא-יוצלח ותניח לו לנפשו. ידיו רעדו ועיניו
מצמצו ולא יכול היה עוד לנגן. ביום בהיר אחד חדל לפקוד את
המועדון וחדל לשוחח עם להקתו וידידיו, מלבדי. שוב, אינני יודעת
מדוע. אולי ראה בי קשר אחרון לעולם נמוג שאהב כל-כך, אך נגזר
עליו להשאירו מאחור".
מבעד לערפילי הזיכרון שמעה מיכל את קולו של אחיה, לילה אחד לא
שונה מאחרים, בתשובה לשאלתה מדוע אין הם פוקדים עוד את
המועדון: "אין לנו מה לחפש שם יותר. הדורות התחלפו... האנשים
שם שונים עכשיו".
שטף דיבורה של נעה התחדש בינתיים.
"השנים חלפו ודעתו נטרפה עליו. כלפי חוץ הותיר רושם חיובי,
מתקדם ומשיג וכובש את יעדיו בחיוניות עד אין קץ. בסתר ליבו, כך
סיפר לי, ביקש לעצור את המירוץ ולנוח. הוא ידע היטב כי הדבר לא
יעלה בידו לעולם. ימים כלילות בילינו בשיחות מעגליות בהן חזר
באוזניי על קשייו המתרבים, על חוסר יכולתו לחוש כחלק מן העולם.
פעמים רבות סיפר לי שחש כמי שמביט בעולם מבעד לצוהר זכוכית,
רואה ואיננו מסוגל לגעת. ואז, ביום שקדם למותו, סיפרתי לו את
שרבץ על ליבי זמן רב כל-כך. סיפרתי לו שבי האשמה, אני זו שקראה
את אימו לשם באותו ערב, לתפוס את בנה בקלקלתו".
דבריה נפסקו לפתע, והיא נראתה כנאבקת לנשום. דמעות נצצו בעיני
הגחלים שלה.
מיכל חשה דבר מה נשבר בקרבה, ומשום מה חשה קרובה אל הצעירה
המתייפחת, בוכה דמעות מי-אש מעיניים רושפות. היא הניחה את ידה
על זרועה של נעה, כפי שעשתה זו לה קודם לכן. "את כל-כך דומה
לו!" יבבה בקושי מבעד לדמעות. היא אספה אותה בזרועותיה בחיבוק
אמהי, וחשה את כל חומותיה העתיקות ביותר נמסות לכדי שלוליות
בעיניה הבוערות של הצעירה המכורבלת בזרועותיה כתינוקת.
"אני מניחה שמצאת את התשובות שלך, אם כך" לחשה בת-לי.
"נעה", לחשה מיכל ומחתה את דמעותיה של זו, "תום... הוא ידע
שהיית זו את. דיברנו על כך. הוא סיפר לי".
נעה קפאה על מקומה.
"איך זה יכול להיות?" נפלטו המילים, חנוקות, מגרונה, "מדוע, אם
כך, לא ניתק עמי כל קשר?"
"הוא חשב שבראותה אותו במצב נואש שכזה, תבין אימנו את חומרת
הקשיים שנקלע אליהם, ותסייע לו בדרך כלשהי, או לפחות תניח לו
לנפשו", השיבה מיכל.
"אם כך, מדוע התאבד?" שאלה נעה בשארית כוחותיה.
מיכל הצמידה את גופה של אדומת השיער אליה וליטפה את שיערה.
"הבנתי הכל. את הסרת את מסך השקרים, פתחת את ערוצי התקשורת,
הודית בדבר שעמד ביניכם כחוצץ מאז ומתמיד. ותום לא יכול היה
לשאת זאת, מפני שידע כי אם תהיי את שלו, מה שהתאפשר עתה מפני
שבחרת להודות בחטאך בפניו, תהיי נתונה לחסדיה כפי שהיינו אנו
כל חיינו. נראה כי לא יכול היה לשאת זאת...
נעה, הוא אהב אותך".