אן אהבה
את הבובות הקרועות בחדרה
והיא זו שקרעה
ופרמה
לחפש להן לב,
לוודא כי יש מי שאוהב
גם אותה.

אן, מחביאה
שירים מביכים במגירה,
לא שפתה
מביכה בעינייה
כי אם חייה,
היא מאשימה כל הזמן
את עצמה.

ובשירי
הזהרתי
כי זו העת לאהוב את אן,
העת לחבקה,
חיבוק המשיל מעליו יצרים
עם חיוך האומר -
כי העולם מזהה
את כל שמייחד אותה.

אן מלטפת
יד מדממת
היא מרגישה כי זקוקים לה
רק כשרע,
אך מי יזדקק לה
אם אן לא זקוקה לעצמה.

אן מתאהבת במילים
הגבוהות, איתן היא מממשת
יצר בהמי ונמוך,
"היום" - היא אומרת, "קוראים לזה אהבה"

ואיך קוראים לה?
א        (י)       ן
רק חבר דמיוני זועק בחדרה,
כי נשבר כבר גם לו.

זו העת, לאהוב את אן
לחבקה,
אך העת - הפך מאוחר
כי אן
ה
ת
ר
ס
ק
ה.