Grace is gone

קצת כואב. הרבה בעצם. זה יעבור. עד אז...

לא עשוי

את בהפסקת צהריים עכשיו
ואני לא אתקשר
תמונות של פרפרים שראינו
ואני לא אתקשר
כרטיסים למוזיאונים שביקרנו
ואני לא אתקשר
פתק שהשארתי לך בוקר אחד
ואני לא אתקשר
הודעות שמורות בטלפון
ואני לא אתקשר
בגדים שקניתי איתך
ואני לא אתקשר
דברים וריחות שמזכירים לי
ואני לא אתקשר
פתק אהבה אצלי בארנק
ואני לא אתקשר
אני כל כך רוצה לחבק אותך
ואני לא אתקשר
אני יודע שלא תחזרי
ואני לא אתקשר
אני מדהים אבל לא נכון
לא - זה לא עוזר

כמה זה כבר עוזר להיות טעות מדהימה?

יום הולדת

אחרי שהלכתי לחפש לך מתנת יום הולדת
התקשרת ואמרת שאת רוצה ללכת
לא חרזתי כבר המון זמן
וזה תופס אותי לא מוכן
בכלל לא מוכן

Handle with care

אני, הורים, 9 מטר רבוע

עם כל מה שקורה
פלא שעוד לא חזרתי לעשן

כל יום כמו א0

ביטוח לאומי
לרהט את החדר
לעלות על אוטובוסים
ללכת לסופר

מזל שיש ולו את הדברים
הכי קטנים
לעשות

אחרת כבר מזמן
הייתי מרשה לעצמי
להתמוטט

עברתי עכשיו
בדיוק בנקודה
בה שנינו ביחד
הגשנו לראשונה
את שפתותינו
זה לזו

שמי השקיעה היפים
הקרניים שפורצות
מבעד לעננים
ואני לא יודע
כמה אני עוד יכול

עטוף עשן

אין לי כלום
שיגיד לי
שאני בסדר
שאני לא חריג

ואני כל כך מתגעגע
ללכת ברחוב
ולתת לך
להחזיק לי את היד
ולתת לך
להישען לי על הזרת

נשיקה על הלחי
שלי, שלך.

חצי ליטר בירה
חצי פלאסק (סינגל מאלט)
2 כוסות מים
שותה לחייך
שותה למותי
וזה עדיין
רק אני

אני

מתוך זה לא זה
אני לא יכול לדעת
למה בחרת ללכת
מתחילות לצוץ/ף מחשבות ספקניות
אם בכלל באמת אהבת

ההיא שואלת אותי אם אני כועס
אולי זו הדרך שלי לכעוס
לשפוט אותך שלא בנוכחותך
להאשימך על לא-עוול בכפייך

היא שואלת אותי אם אני כועס
ואני חושב לעצמי
זבל זה דבר שזורקים
אז למה שלא יזרקו אותי, בעצם?

מר חשוון

חזר אליי צליל מוכר
מבעד לתריסים הפתוחים
לרגע לא האמנתי שהגיע
אבל נזכרתי בשיר ילדים ישן

הצצה זריזה ויציאה מהירה
אני אוהב את הצבע הזה
מעלי קרחת יער של עננים
בינה לבין הים השמש כתום

הקרחת מספרת לי
מטפטפת לי
שהיא שמחה למצוא אותי, כרגיל, כאן
אני מסתכל עליה ואומר
שאני לאו דווקא

ראיתי עכשיו את אחד הרגעים
היפים ביותר בחיי
לבד
ראיתי עכשיו את הרגע הזה
ולרגע ידעתי
שיהיה בסדר

זה בדיוק כמו עקירה

הייתה שם שן
התרגלת אליה
למדת להעריך ולאהוב אותה
פתאום היא בחוץ
אתה לוקח כדור חצי שעה אחרי
כדי לנסות ולמנוע את הכאב
שיגיע כשתתפוגג ההרדמה
אבל זה לא יעזור
יום למחרת זה יכאב
כל הכדורים בעולם לא יעזרו
כאבי תופת
אבל בינתיים
עם ההרדמה שעדיין פעילה
אתה מרגיש כמו חצי בן-אדם
מסתכל על השן שפעם הייתה שלך
ויודע שהיא לעולם לא תחזור
יודע שכמו שהייתם, לא תהיו יותר

כן.
זה בדיוק כמו עקירה.

פרקים מיומנו

רק אלוהים יודע
כמה אני מתגעגע אלייך

Regression

לכל אחד יש את המקום הזה
שהוא נסוג אליו בעתות משבר
מקום מוגן ומבודד
כזה שמרגישים בו בטחון
(ברגע זה ממש
אני נזכר בתדריכים צבאיים
"ליצור בטחון ותחושה של בטחון"
שני דברים כל כך שונים)

- 37 בריבוע זה 1369
-  כשמכפילים מספר דו ספרתי ב-11, התוצאה היא המספר שנוצר
"כשתוקעים" את סכום הספרות בין שתי הספרות המקוריות (למשל:
24X11 = 264)
- הגורמים הראשוניים של 126619 הם 127 ו-997

יש אלוהים - הוכחה לוגית

אלוהים הוא טוב-כל-יכול, וטוב-כל-יכול הוא אלוהים
השטן ואלוהים הם הפכים מושלמים [אלוהים = שטן(-)]

טוב ורע דרושים אחד לשני כדי להתקיים. כדי לקבל משמעות.
הם אימפוטנטים בעליל בלי שאפשר יהיה להשוות אותם אחד לשני.

הרגעים הפנויים הם מתי שאני חושב עלייך וקורס.
הם הרגעים בהם אני מתפנה להיזכר בך.
לשקוע שוב ושוב, עוד ועוד, במחשבה שאנחנו לא.
ריבונו של עולם, אנחנו לא. היא ואני לא.

מהלך לוגי פשוט מראה ש:
1. השטן נמצא ברגעים הפנויים
2. יש רגעים פנויים
3. (על פי 1,2) יש שטן
4. אם ורק אם יש טוב אז יש רע
5. השטן הוא רע-כל-יכול
6. (על פי 3,5) יש רע-כל-יכול
7. (על פי 4,6) יש טוב-כל-יכול
8. (על פי 7) יש אלוהים

אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.
אבל אני, אין לי כאלה. יש לי רק זמן פנוי. המון.
ואנחנו יודעים מי נמצא ברגעים הפנויים.
אז יש אלוהים.
אבל לי שמור בצד שטן משל עצמי.

היום חלמתי

הלכתי לישון בחדר של תומר
הוא היה מסודר הפוך
התעוררתי אחרי שעה ונכנסתי לחדר שלי
אבל זה לא היה החדר שלי
זה היה החדר של הפסיכי מניו יורק
ישבנו על הספה
ושאלת אותי מה שלומי
והסתכלתי עלייך ורציתי לומר "My dear, מאז שעזבת, הכל חרא."
אבל רק שמתי לך יד על הרגל
ונזכרתי בכל הפעמים שנגעתי בך

בחמש ושלושים אחה"צ פקחתי עיניים
הסתכלתי ימינה ולא היית שם
ולא רציתי את מה שיש לי
אלא את מה שחלמתי, שהיה לי
לא רציתי את העולם האמיתי הזה
ייחלתי למכונה של נוזיק
עדיין מייחל

קריסה יום יומית

איכפת לי המון. כל כך המון שזה כואב. כשאת כותבת לי בסמס שכואב
לך, אני מתמוטט. אני לא רוצה שייכאב לך, אבל אני לא יכול
להתקשר, כי זה ימוטט אותי. אני רק אתמול התחלתי לנסות להבין
שזה באמת לא היה זה בשבילך. לנסות לקבל את זה. זה אומר שאני
בדרך, אבל עוד לא הגעתי למקום הזה בו אני יכול להתקשר בלי שהלב
שלי ירצה להתפוצץ אלייך. אני צריך לכבות את הדבר הזה אצלי. אני
צריך ללמוד לקבל את זה שאת חברה שלי, אבל לא החברה שלי. כל יום
יש לי פרק זמן (לפעמים חמש דקות, לפעמים שעתיים) של שפל נוראי.
אני שונא כל רגע פנוי שיש לי, כי ברגעים הפנויים אני חושב
עלייך ובוכה. ואחרי זה אני נזכר כמה שהיית משתגעת ברגעים
הפנויים שלנו ביחד. איך שהיית משתגעת כשסתם נתנו לזמן לעבור
בלי לעשות כלום. זה לא אמור להיות ככה. אמורים להנות אחד
מהשנייה ברגעים השקטים. ברגעים של הכלום. ואת רק חיכית שהם
יעברו. את עכשיו שואלת אם לא איכפת לי כבר בכלל, ואני לא מבין
איך את יכולה לחשוב ככה. בסמס זה נראה שאת על סף דמעות, ואני
לא יכול להתמודד עם זה. את אומרת שכואב לך שאני לא מתקשר, ואני
רק רוצה לחבק אותך. אבל אני לא יכול. זה יהרוג אותי. כשאני
קורא הודעה כזו, אני כל כך רוצה לדעת שאת בסדר, שאת שמחה
ביומולדת שלך. איכפת לי המון. כל כך המון שזה כואב. בגלל זה
אני לא יכול להתקשר. בגלל זה אני לא יכול לשלוח לך את זה.

Past Regrets

הלילה חלמתי עליה. שאנחנו נפגשים עכשיו,
והיא אומרת שיש לה מישהו, וזה קצת הציק אבל לא כאב.
ואני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי.

סינטטי

החדר הזה ריק
בדיוק כמוני
יש כאן רק מספיק
בשביל לא להיות במקום אחר
האוויר הזה מלא בכלום
כלום לעשות
כלום לחשוב
כלום לכתוב
כלום לשתוק
כלום לצעוק
כלום לחרוז
כלום
לפני כמעט שנה
כמעט ויתרתי
נמאס לי מהכל
מהעולם וממני
ועכשיו
שידור חוזר

זה נשמע בכייני
וזה נכון
אבל באמת
שלא איכפת לי

ריבוע אחד

איך כל כך מהר
חזרתי לכתוב
כמו שאני
הכי שונא
כמו שהכי
ניסיתי להפסיק

סוף מעשה

לפעמים
צריך לחשוב
אם כדאי לעשות

כי לפעמים
למישהו
יכול להישבר הלב

ריאליזם

הלכתי ברחוב על בטן מלאה,
הסתכלתי לרגע הצידה
ועל גדר אבן של בניין
עמד חתול שחור
בדיוק המזל הרע שלי
קראתי לו לבוא
והוא בא
המזל הרע שלי
והוא התקרב אליי
ונתן לי לגעת בו
המזל הרע שלי
והוא היה נעים
הפרווה שלו הייתה רכה
"יש לך בית" אמרתי לו
למזל הרע שלי
והלכנו קצת ביחד
כל 10 מטרים הוא היסס
אם להמשיך או לא
וקראתי לו לבוא
והוא בא
המזל הרע שלי
הספקתי לתת לו שם
"נענע"
לא יודע למה
נשמע כמו שם טוב
בשביל המזל הרע שלי
אחרי 50 מטרים
הוא עצר
הסתכלתי עליו
הפניתי את הגב
אמרתי לו "לך הביתה - מחכים לך"
והשארתי אותו מאחור
את המזל הרע שלי

הלכתי ברחוב על בטן מלאה,
ושמעתי את עצמי אומר לי:
"יהיה בסדר. יהיה ממש בסדר."

כיזהרקעודיום

כל הזמן הזה
כל הכוסות האלה
ותקוע לי בראש שיר שלא היכרתי
עד ששמעתי אותו ברקע איתך
ואותך שרה איתו

אבוד

אני מוצא את עצמי
רוצה לספר לך
לענות לך
ואז
אני מוצא את עצמי
רוצה לא לרצות
את כל הדברים האלה
מתגעגע
ורוצה לא להתגעגע
אני מוצא את עצמי
רוצה מחר

אפלטון

כל הכאב הזה
מוביל אותך למסקנה
שבמצב כזה
אסור לך לתת לתשוקה
או לרצון
לשלוט בך
אתה צריך להקשיב לשכל הישר
זה שיודע מה באמת קורה
מה באמת טוב
לך

פתאום אני נזכר באפלטון
וזה הרי בדיוק מה שהוא אמר
השכל מכתיב לרצון ששולט בתשוקה
זה הצדק
כל חלק עושה בדיוק את תפקידו
ותפקיד השכל למשול בך

אהבה אפלטונית
היא אהבה מתוך ידיעה
ידיעה עצמית
של מה יש לך ומה אין לך לתת
ידיעה שכלית
רציונאליות, לא אמוציונאליות

ופתאום אני מבין
שלאפלטון
נשבר הלב.

אפלטון 2 (הפגישה)

זה ברור לי כבר מזמן.
אני לא רוצה לפגוש אותו,
כי מה אני כבר אגיד לו?
זה יהיה משהו כמו:
"וואו. קראתי את כל מה שכתבת. אתה גדול"
"תודה"
"איך קראו לה?"
"למי?"
"אתה יודע"
"אה. עזוב, זה עדיין, נו..."
"אני יודע. אצלי זה חדש יותר. יהיה בסדר לדעתך?"
"שמע, אחרי 2400 שנה זה הרבה פחות גרוע. זה עדיין חרא, אבל
הרבה יותר נסבל"
"הבנתי. טוב תרגיש טוב. ותטפל בעצמך אתה נראה כמו רוח רפאים"
"כן... יהיה בסדר, נכון?"
"אני מקווה"
"ביי"
"ביי"

חיים אמיתיים (שוב אתה)

אתה חולם על המשפחה ועל חבר של ההורים בסלון של סבא וסבתא ברמת
גן. אתה אומר לאמא משפט באנגלית, ולאבא ולחבר שלו משפט בעברית.
אח שלך, מהצד השני של החדר, מסתכל, צוחק ואומר: "ברור לך
שדיברת עכשיו ב-2 שפות שונות ל-3 שאנשים שונים שלא מקשיבים ב-3
דרכים שונות, כן?" ואתה מסתכל עליו בחזרה ומהנהן
בספק-הסכמה-ספק-ייאוש. אתה קם להביא סוכר, למרות שאתה בכלל
שותה יין אדום, אבל הכל מתבלגן. הכוס נופלת לך והכל נשפך על
החולצה הלבנה שלך ועוד קצת על השטיח. אתה אומר לאמא שלך: "את
יכולה להביא בבקשה מטלית וכוס עם סודה מהמטבח בבקשה?" והיא רק
מסתכלת עלייך ושואלת "למה?", ואתה מבין שאין עם מי לדבר שם.

פתאום הטלפון מצלצל ומעיר אותך. אתה מנסה לענות, לתפוס אותו,
אבל כמו כוס היין, הוא נופל והבטרייה עפה לקצה השני של החדר
הקטן ממילא. אתה רואה שעד 12 בצהריים יש עוד 45 דקות שלמות
וחוזר לישון. שעה וחצי אחר כך אבא שלך מתקשר ושואל אם הוא העיר
אותך אז ועכשיו, ואתה אומר לו כן וכן. מסתבר שהוא התקשר לשאול
אם אתה מכיר איזה מישהו, כי מסתבר שאבא של מישהו עובד עם אבא
שלך. אתה אומר "אה. הבנתי. יופי" וכמה שניות אחר כך אתה סוגר
את השיחה. ברור לך שזו הדרך שלו להתעניין בך ולנסות לגרום לך
להתעניין בו, אבל אתה לא בנוי למשחקים האלה. אף פעם לא היית
מוצלח מדי ברמיזות.

הפסיכולוגית שואלת אם אתה מצליח לראות שאתה נמצא שם, ואתה אומר
שלפעמים כן ולפעמים לא, שזה יותר טוב ממה שהיה פעם. היא שואלת
למה אתה לא מתעניין באבא שלך, ואתה אומר שזה כי הוא לא מעניין
אותך. אתה אומר שמישהו מעניין זה מישהו שיכול לתרום לך בצורה
כלשהי, שהיא לאו דווקא פיננסית. מישהו שיכול לתת עצה טובה,
מילה של תמיכה, מישהו שיכול להבין אותך. ואז היא שואלת אם אתה
רואה איך שאתה מתייחס לעצמך ככה גם כן: שאתה רואה את עצמך כלא
מעניין, אז אתה לא מתעניין בעצמך ואתה לא רואה את עצמך. אתה לא
אומר הרבה, רק איזה "כן" מסכן, וגם על זה אתם מדברים. על זה
שאתה מקטלג אנשים ושאלות לכן-לא-שחור-לבן. אתה אומר שזה לא
נכון, שיש שאלות מסויימות שאתה כן יכול לתת עליהן תשובה טובה.
אבל לפעמים שאלות שלה תופסות אותך לא מוכן. שאלות שהן חדשות
לך. זה מרגיש כאילו יש אחד כמוך קטן בתוך הראש שלך שמסתכל על
השאלות האלה ומגרד בראש. היא שואלת איך היא יכולה לעזור אם אתה
כל הזמן מרחיק אותה, ואת כולם, בעצם. ואתה בשיא הכנות אומר:
"אני משתדל. זה כל מה שיש לי לתת."

נראה אותך

פעם היא שאלה אם נראה לך שאוהבים אותה. אמרת לה להביט רגע
סביבה. שתראה את כל החברים והחברות האלה שהיא אספה לעצמה
במרוצת הזמן (לא אמרת מרוצת הזמן, אבל זה נקרא כל כך הרבה יותר
טוב). כל האנשים הנפלאים האלה שכל הזמן רוצים לפגוש אותה
ולהיות בקרבתה. כל האנשים הטובים האלה שכל כך דואגים לה וכל
הזמן רוצים בטובתה. ואמרת לה שאם זה לא מספיק, אז שתסתכל רגע
גם עלייך, ותבין כמה שהיא אהובה.

ובוא נראה אותך עכשיו מעיז (או מעז? בחיי שאני לא יודע) לומר
את זה לעצמך. בוא נראה אותך מפסיק להרגיש כמו סתם מישהו נינוח
שנחמד להעביר איתו את הזמן כי הוא כזה נחמד ומשעשע. בוא נראה
אותך מסתכל על כל האנשים האלה שאספת סביבך במרוצת הזמן, האנשים
הנפלאים והטובים האלה שרוצים לבלות זמן איתך ושואלים בכנות
לשלומך. כל האנשים האלה שמחייכים כשהם רואים אותך כי זה באמת
עושה להם טוב שאתה. בוא ונראה אותך מסתכל על כל זה, ואז מסתכל
על עצמך, ובלי להסתכל עליה, אומר לעצמך: אני אהוב.

אתה מוכרח (נראה אותך 2)

נראה אותך עכשיו מעז.
נראה אותך מסתכל על עצמך ואומר: אני בסדר.
נראה אותך מעז לצאת מעצמך.

צאי לי מהראש

עברתי על כל המיילים וכל הצ'אטים וכל ההודעות
שאומרות שאהבנו
ואני רק מצליח לחשוב לעצמי
שלא אהבת אותי מספיק
כדי לרצות לשמור עליי

היית כועסת עלי סתם
ככה פתאום
פורקת עלי רעלים שהצטברו לך
ומה אם לא הייתי שם
ומה אם הייתי מעיף את כל הרעלים האלה
בחזרה עלייך
מה אז, יקירתי
מה היית עושה אז

לפני הבחינות נתת לי פתק
שנראה לך שאת מתאהבת
הוא היה לי בארנק כל הזמן
ואני לא מוצא אותו עכשיו
אני לא יודע איפה שמתי אותו
אני לא יודע
אני לא יודע
אני לא יודע

אתמול בלילה, בעצם בבוקר, בעצם היום
שמעתי את עצמי לוחש לך
ובכיתי
שמעתי את עצמי לוחש לך
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך. אהבתי אותך.
אהבתי אותך.

9.10-12.11.07