את שומעת קולות.ומזמן כבר אמרו לך שאת חולה.
את שומעת קולות שזועקים לעזרה, מבקשים שתצילי אותם,
אבל איך תוכלי להציל אותם מעצמך.
הפסיכולוג שלך אומר שיש לך בעיות עם עצמך, כאילו שהיית צריכה
לשלם למישהו 200 שקל לשעה בשביל שיגיד לך את זה.
אבל הפתרונות? את זה הוא לא נתן, רק אמר שיש.
את מטיילת ברחבי העיר, סופרת כיכרות שמזמן כבר אף אחד לא יושב
בהן, מביטה בהשתקפות שלך דרך שלוליות המים של הגשם הראשון
השנה.ואת יודעת שיש לך בעיות, והן לא כאלה שאפשר לפתור עם אוזן
קשבת. את תוהה מה עשית שזה מגיע לך, ככה לסבול, ולא מוצאת
תשובה.
בכל החדר פזורות קצוות שיער שתלשת כבר מזמן וכל מה שניסית לא
עזר, אבל לטיפול התרופתי את לא תחזרי.
והחברים? הם כבר מזמן עזבו, ואלה שעוד שואלים מה שלומך לא
מקשיבים לתשובות שלך.
את מתיישבת בספרייה המאובקת שכבר מזמן לא ניקו.
כותבת מכתבים לחברים שעזבו, לחבר שאהבת יותר מכל אחד אחר על
פני האדמה.ובסוף למשפחה, לאחים, לאחיות ולהורים,שכל כך איכזבת
במשך השנים. ואז את בולעת אותם, אחד-אחד, ולאט-לאט נעלמת, אחרי
הכל, למי כבר תהי חסרה?