קיראו לי נובה. בשעה השנייה אחרי חצות של ליל חורף אחד קר מאוד
וגשום מאוד בשלהי פברואר, מצאתי והנה למרות השעה המאוחרת,
ולמרות שמנומנמת הייתי לא מעט ועפעפי כבדות היו, ובכן למרות כל
זאת בשום אופן אינני יכולה להירדם. אזי ניסיתי לספור כבשים.
הדבר פעל את פעולתו ועד שהגעתי אל הכבש העשרים ואחד במספר כבר
הייתי ערנית לגמרי כפי שהיה כל אדם, כך קיים יסוד סביר להניח,
בזמן שעדר קטן של כבשים רועה לו במשעולי ראשו, והכבשים הצמריות
הרכות מדלגות המה הנה והנה, מלחכות עשב מבין רגבי תאיו
האפורים, ופועות במקהלה, 'מהה' 'מהה' 'מהה' - כבשים איומות!
התיישבתי במיטתי נאנחת, כפות רגלי ריחרחו אחר נעלי הבית מתחת
למיטה, וכשלבסוף הצליחו להיכנס לתוכן (אם כי לא ללא מאבק) קמתי
והלכתי לאורכו של המסדרון הצר הקצר והחשוך, בשקט בשקט על קצות
האצבעות כדי לא להעיר את החתול. עד המרפסת הלכתי, ושם עדיין
עטופה בשמיכה הכבדה הנגררת אחרי כזנב שתמיד רציתי שיהיה לי,
התיישבתי על הכורסא הקטנה, רועדת ומכווצת מקור, ישבתי ובהיתי
בחשיכה.
להדליק נורה לא יכולתי משום שדירתי היתה מנותקת מזרם החשמל כבר
שבוע ומחצה, אחרי ששוב שכחתי לשלם את חשבון החשמל בזמן. ובכן,
ישבתי לי כך בקור ובחושך, ומתוך האוויר רווי השתיקה לכדו את
אוזני צלילים דקיקים, כסופים ונוגים, צלילים טופפים ונמוגים...
היו אלה הצלילים שהפיקו טיפות המיים שנטפו מן התקרה הסדוקה,
המתקלפת, בנופלם לתוך הדליים והקערות, הפזורים על רצפתו ועל
רהיטיו של חדר המגורים הצפוף. נדמה היה לי כאילו שרו הטיפות
הקטנות בטיפטופן, מעין המנון קצר נוזלי ומתגלגל, על רקע דממת
הלילה השחורה המהדהדת כליווי הרמוני לשירתן. 'טיף טיף' 'תאף'
'תאף' 'טיף טיף' 'תאף'... וכך וכך...

לפתע חוויתי התגלות. הגורל כמו בכבודו ובעצמו הקיש בידו
השדופה, החיוורת, על דלתי, ובידו איגרת. ובאיגרת כתוב אותו
התפקיד האחד שייעד לי האדון ההפכפך הזה, הקפדני, הוא הגורל,
ייעודי, מחוז חפצי הנצחי באותיות זהובות מטפטפות. כן עתה נמסרה
האיגרת והיא בידי, ואני מגלגלת אותה לפותחה ומביטה באותיות
הזהב המסתלסלות... ועולה מהן הידיעה. והידיעה נעמדת לה בקצה
הכרתי, על הגבעה הגבוהה ביותר בסמוך לחוף, והיא קופצה, ועושה
תנועות בידיה כדי שאבחין בה, כשלצידה נעוץ דגל לבן, דגל
ניצולים, שהכינה בעצמה מגופיה ישנה ומקל של מטאטא. והיא עוד כך
קופצה ומנופפת. ופניתי אליה, ואמרתי, "לשם מה כך תעמודי וכך
תנופפי? בואי, בואי הידיעה, היתמעי בי, היתמעי!" והיא עושה
כדברי אליה, ועכשיו אני יודעת, כן, יודעת!

נועדתי להיות פסנתרנית קונצרטים.

זה התפקיד שיעד לי הגורל, בלי ספק, הרגשתי זאת עמוק בכל
עצמותי.
הזיות נעימות של עתיד מבטיח המתיקו לי את שעות הלילה החולפות.
בדמדומיי ראיתי אותי על במה רחבה ומוארת, מול ים פרצופים חשוך
הסוער בתרועות ומחיאות כף, ואני לבושה במעיל ערב שחור מכונף,
מתיישבת אל מול פסנתר שחור ומכונף אף הוא, ומפליגה לי, שולחת
גלים בים הפרצופים, מפליגה סולו, בוואלסים ונוקטורנים שוטפים,
מתרוננים. והקהל באולם סוער וסוחף, מריע מריע, ולא נראה שום
חוף באופק ים הפרצופים הזה, ולא אי מבעד לסערת התשואות העולה
ומסתחררת, המערבלת בה את הכל.

אחר נכנסה בי המחשבה שעלי לנגן קונצ'רטו, ואת הזה של
שוסטקוביץ' דווקא, האחד עם החצוצרה. ושוב ראיתי אותי ואני
יושבת, מכונפת מול המכונף על הבמה, נרעדת לרגע לקול נקישות
שרביטו של המנצח המסמן לכולם להחריש ולהתכונן. שמעתי את
החצוצרה קוראת את קריאתה, ואז הם כולם, קהל מנצח ותזמורת, לי
ורק לי הם מחכים, שאפרוט את הנושא הראשי של הפרק הראשון על
הקלידים הנוצצים לאור הזרקור, ובתום הנושא מתלהמים צליליה של
תזמורת המיתרים בעקבותי כרוח הנושבת תחת כנפי, והקהל מריע
מריע.
גם ראיתי אותי בטרקלינים אנינים, מנגנת סונאטה אינטימית נוגה,
בפני קהל מצומצם אנין ומבין, והם מריעם מריעים, אך הפעם תרועות
אינטימיות, באנינות, מריעים בהבנה.
וכך הוספתי להזות את הזיותי עד שנרדמתי... אינני יודעת מתי.

למחרת באור הבוקר האפרורי המעונן, הרתחתי לי מעט מים לקפה על
גבי להבת הגז, בסיר האחד שנותר לי שלא שימש למטרות ניקוז, היה
זה סיר אפרפר קטן ועקום שאחת מידיותיו שבורה. בו בזמן שהמתנתי
למים שיעלו אד, קראתי את עמודי המודעות בעיתון המקומי. המים
רתחו ובעבעו, ואני מצאתי את שחיפשתי, בדמות מודעה אחת בצד
העמוד, הכתובה בזו הלשון:

שיעורי פסנתר מקצועיים
באווירה אקסקלוסיבית
בהנחיית קלאריסה קיגלביץ'
בוגרת הקונסרבטוריון
של סנט פטרבורג
לפרטים: 00-0066600
בלי מין!

תלשתי את הדף עליו היתה מודפסת המודעה, לבשתי את מעילי הארוך
הבהיר, המוכתם מגשם, תחבתי את הדף המקופל אל הכיס, ושתיתי את
הקפה החם בלגימות ארוכות כמה שאפשר. כל זאת עשיתי משום שבכדי
להתקשר למספר שבמודעה, מוכרחה הייתי לרדת לרחוב, לטלפון
הציבורי, שכן גם את חשבון הטלפון לא שילמתי כבר מספר חודשים,
אבל זה לא מפני ששכחתי לשלם, הו לא, דווקא זכרתי, אלא שמעולם
לא הבנתי מדוע מתלהבים כל כך הבריות ממכשיר הטלפון, והרי רוב
האנשים שמתקשרים אליך עשו זאת בטעות ורצו להגיע למישהו אחר
בכלל! כן כן, אני מודה, גם אני התלהבתי כשקיבלתי את ספר
הטלפונים הראשון שלי, כל כך הרבה מספרים... ומאחורי כל מספר
יושב מישהו שיטריח עצמו להרים שפופרת, רק מפני שאתה חייגת
במקרה את מספרו! אהבתי את הספר הזה והייתי קוראת בו בלי הפסקה,
אבל עד מהרה גיליתי שאם האנשים שאליהם אתה מחייג אינם מכירים
את שמך מאיזה מקום, הם אינם חביבים אליך כלל ועיקר. בכל אופן,
החלטתי לבסוף להפסיק את התשלומים לחברת הטלפון.


בדרכי לטלפון הציבורי התערבלו מחשבותיי בעשן המתפזר מן הסיגריה
המגולגלת שהצתתי בגפרור, העשן המתקתק כמו נספג בעננות הכבדות
האפורות התלויות בשמיים, "עוד מעט ירד שוב הגשם" חשבתי. בהילוך
קל התהלכתי לי במעלה הרחוב הארוך, דורכת בכוונה תחילה בשלוליות
המעופשות הנפלאות, וכעבור שתי סמטאות הגעתי לטלפון, שהיה פנוי.
ברכתי על מזלי הטוב ותפסתי לידי מייד את השפורפרת השחורה,
כחכחתי בגרוני, וחייגתי את המספר מהמודעה באצבעות בטוחות
וגמישות "אצבעות של פסנתרן קונצרטים" מילמלתי לי בגאווה לרקע
צליל החיוג.
לאחר שלושה עשר צילצולים ענה לי קול מן השפופרת, "שטו
קרקחוצ'ץ' בולבולוב?" אמר הקול הדק, הגבוה, הצורמני מעט.
"קלאריסה?" שאלתי, "דה", היא ענתה לי. "מדברוב עיבריתוב?"
שאלתי, "דה, כן כן", כך היא. הסברתי לה את מצבי ואת שאיפותי,
והבעתי בפניה את רצוני להיות כפופה להדרכתה בשלב זה של הקריירה
שלי. "נסיון מוסיקאלית יש?" היא שאלה, "עבדתי פעם כמוכרת
כרטיסים באולם הקונצרטים הישן של בית גריבוידוב" עניתי, "אבל
הוא נסגר לרגל שיפוצים". כנראה שזה הניח את דעתה, "דה, נו
ביסדר, תבואו היום בוקר, עשר וחצי ליתראות, דה ביסדר שלום"
אמרה היא, אחרי שהסבירה לי איך להגיע לביתה.

הצתתי עוד סיגריה בשל ההתרגשות, אחרי הכל, לא בכל יום צועד
האדם על ירח גורלו... לקחתי אוטובוס לדרום העיר. האוטובוס כולו
היה מלא בשעה מוקדמת זו, נשים זקנות עם סלים, בדרכן אל השוק.
לא עבר הרבה זמן עד שהגיע האוטובוס למעוז חפצי הדרומי, שם
ירדתי בתחנה בעלת הזגוגיות המנופצות, כפי שהנחתה אותי קלאריסה.
הלכתי כמה רחובות שמאלה, עד רחוב הכיכר האדומה, בו, בבניין
הגבוה מספר שלוש עשרה של הרחוב, התגוררה היא, בקומה העליונה,
השלוש עשרה במספר, בדירה ארבעים ותשע. הקשתי על הדלת החומה
הכהה.
"דה, דה, להיכנס נו וואקאשה" שמעתי קול קורא, סובבתי את ידית
הברונזה המבריקה, הדלת נפתחה בתנופה, וכך מצאתי את עצמי בסלון
דירתה הרחב, האפלולי, הרייחני לעייפה, המוסק בתנור החשמלי בעל
סליליי הלהט הזוהרים, של המורה לפסנתר.

קלאריסה לא נראתה בשום מקום. משנתרגלו עיני לאפלולית הבטתי
סביבי בסקרנות. בפינה אחת מולי, הפינה הימנית, עמד ארון בעל
דלתות זכוכית, ממרחק הבחנתי בכלי החרסינה הפרחוניים, מוזהבי
השוליים, המאוחסנים בו. לצידו עמדה הטלוויזיה על שולחן קטן
נמוך מאוד, בעל ארבע רגלים דקיקות, ומולה כורסא ירוקה אחת,
שדרך החורים בריפוד השעוונית שלה ביצבץ המילוי הספוגי הצהבהב
של המושב. בפינה השנייה עמד הפסנתר. נרעדתי. היה זה פסנתר
מלבני גדול וגבוה עד מאוד, צבעו היה חום אדמדם כהה, אך באפילת
הסלון הוא נראה שחור כמעט לגמרי. לפניו נחו, כחוסים בצילו, צמד
כיסאות עץ מלבניים ולצידו היתה שידה נמוכה בעלת שלוש מגרות,
עליה עמדו נרות אחדים, ועל הקיר מעל לשידה היה תלוי מין סירטוט
מוזר, שלא הבנתי מה הוא בדיוק. על הפסנתר נערמו ערימות ערימות
של חוברות תווים ישנות ומצהיבות, הערימות כה גבוהות היו, כך
שכשנחו על גב הפסנתר הגבוה ממילא, כמעט ונגעו בתקרה שמעל.
למראה זה שוב נתקפה נפשי ברעד, מין רעד שכזה מן הסוג שתוקף
ספנים צעירים למראה ספינה עמוסה ומתוחת מפרשים המתכוננת לצאת
מן הנמל למסע ארוך, רב ימים ומעללים, זה אותו הרעד העובר לאורך
עמוד שידרתו של האביר, למראה חרב האויב השלופה למולו. וכך
עמדתי, בפאתי הסלון, נרעדת ופרועת שיער, ייראה מדי מכדי להתקרב
לבדי אל הפינה בה עמד הפסנתר כאגן המיים המאררים של הכהן
הגדול. אך למרות הרעד המקפיא ידעתי היטב, שכבר גמלה בליבי
ההחלטה, אשתה את המים, רק אז אדע האם נאמנה הייתי לגורלי בבואי
הנה, אם לאו.

באותו הרגע פרצה קלאריסה כסופה, נושבת לתוך אפילת הסלון, מאיזה
דלת נסתרת או, מי יודע, אולי חלון. לבושה הייתה חולצת סאטן
שחורה מכופתרת, רקומה פרחי סאטן שחורים, ומכנסיים מאותו הבד
והרקמה בדיוק. עליהם היא לבשה חלוק מתנפנף, מבד דק, רקום פרחים
צבעוניים דהויים, בעל שולי מלמלה וורודים. כמעט התפלאתי על שלא
ענדה לצווארה חושן. שערה הבהיר הקיף כענן תפוח כרס את פניה
דקות התווים, ולרגע נדמה שהיה כה בהיר עד שהפיץ קרני אור של
ממש באפילה החמימה המוסקת. היא עפעפה מספר עפעופים מהירים
בעפעפיה המשוכים צללית תכלת בהירה.
"נו נו, וואקאשה" קראה אלי וכיוונה אותי בעדינות בידה, אל אותה
פינה עליה בהיתי, מסמנת לי שאתיישב על אחד הכיסאות המלבניים.
פסעתי קדימה והתיישבתי.
קלאריסה התיישבה לצידי ופתחה את מכסה הקלידים, מקפלת את רצועת
הלבד הארגמנית הארוכה שעליהם. היא הדליקה במצת ארוך של כיריים
את הנרות שעמדו על הכוננית לצד הפסנתר, לחשה חרש לחש כלשהו
בעיניים עצומות לרווחה, תלתה ענף קטן של דבקון על חוט שהשתלשל
מטה מן התקרה מעלינו, והביטה לרגע בסירטוט המוזר התלוי על
הקיר. מקרוב יכולתי לראות שהיתה זו מעין מפת כוכבים. "עכשיו",
היא אמרה, "נגני לי דו".

כל כמה שהבטתי בקלידים הדוממים שלמולי, שהיו כה מבריקים
וחלקלקים, קורצים בברק מושלם וממושמעים ללא דופי, לבושים
במדיהם השחורים והלבנים, כחיילי שחמט המוכנים להסתער, כל כמה
שהבטתי, והבטתי בהם ממושכות, אף על פי כן לא נראה אף אחד מהם
יותר כמו 'דו' מהאחרים.
לחצתי על אחד שחור. "לא לא לא!!!" התפרצה קלאריסה בקולה הגבוה
הדק, כמו הר הגעש הגדול ווזוב, וסטרה לי על גב ידי בכף ידה.
"זה סול דיאז, אני ביקשתי אותך דו!". זיכרונות נשכחים מימיה
האחרונים של פומפי הזדחלו ועלו בי, ולאפי התגנב בחשאי צל צילו
של אותו ניחוח גופריתי נורא. התנערתי מהזיכרונות שלפתוני
באחיזתם כנחיל נחשי חנק ענקיים ארוכי זנבות, ולחצתי על אחד
לבן. שוב 'לא לא לא', מסתבר שהיה זה 'פה' ושוב סטירה על היד.
בפעם השלישית כבר למדתי לאסוף את ידי בזריזות מייד בהישמע
הצליל וכך התחמקתי מן המכה על היד, אבל גם זה השלישי היה 'לא
לא לא' הצליל שהיא ביקשה.
לבסוף, אחרי עוד מספר נסיונות, הצלחתי לנגן דו אחד, אבל בכורח
הנסיבות היה זה דו בסטאקאטו וקלאריסה דרשה לגאטו דווקא. אחרי
כן לחצתי על אותו הקליד שנתגלה כדו לחיצה ממושכת. "פרבילנה!
פרבילנה!" צעקה קלאריסה ומחאה כפיים בהתרגשות, היא חיבקה אותי
ונתנה לי שתי נשיקות, אחת על כל לחי. "פרביל-מה?" שאלתי. "רגע,
רגע חכי..." היא השיבה תוך כדי ששלפה כרך עב כרס של מילון
רוסי-עברי מאחת המגירות שבשידה ודפדפה בו. "אה, הנה,
פרבילנה... נ... נכ... נכוווון?!... נכון! כן, זה נכון מאוט"
היא אמרה, "זה דו לגאטו, ועכשיו תנגני לי מי..."
 
כתום שעה אחת של תרגילים מעין אלו כיבתה קלאריסה בנשיפה את
הנרות. "מאה ושמונים שקלים וואקאשה, שבוע בא באותה שעה כן
דה?", אמרה, "-דה!" השבתי לה בשפת אימה והושטתי את השטרות,
מנסה לחפש בעיניה רמז לגודל הכישרון שגילתה שטמון בי. היא
הבינה זאת כנראה כי מייד אמרה, "את התקדמת מאוט, דה, אבל יש
הרבה עבודה, הרבה ללמוט כן, את מבינה? וחוץ מזה יש רק בעיה אחד
לך", היא ליוותה אותי לעבר הדלת, "בעיה שלך", היא אמרה
כשנפרדנו בחדר המדרגות מחוץ לדירה, "הבעיה שלך היא שנולדת במזל
של סופרים".
נעצתי בה עיניים פעורות. "כמה נורא!" השבתי, "אבל, אבל מה אפשר
לעשות נגד זה?", דמעות עלו בעיני כששאלתי. היא השפילה מבט,
ספקה כפיה והשיבה, "אני לא יודעת, אולי לכתוב ספר, נו, אני לא
יודעת". כך נפרדנו.

עוד באותו היום רכשתי לי בשוק הפשפשים, במחיר מציאה ממש, פסנתר
ישן במצב מצוי. פסנתר קטן הוא היה, חום, רעוע, חורק, וחמוד
להפליא! כמעט כל קלידיו היו עוד שלמים, ורק הקליד השחור האחרון
מצד ימין, הוא הסי במול מהאוקטבה הרביעית, היה חסר לגמרי. מתחת
לקן התווים שלו היה כתוב באותיות נכריות זהובות, דהויות ומעט
מתקלפות, 'הר הופמן', זה היה שמו.
מייד כשראיתיו לראשונה התמלאתי ברגש חם כלפיו, חשתי שקיים
בינינו אותו קשר מיוחד המחבר כחבל טבור של ממש, את הפסנתרן
לפסנתרו. זהו מעין קשר בל ינתק, פיזי כמעט. מספרים למשל על
סקריאבין, שהיה פורץ בצחוק חסר שליטה ומעצורים כל אימת שהיו
מדגדגים את פסנתרו, והיה מתייסר ובוכה בדמעות חמות שכואב לו,
בכל פעם שמתח מכוון הפסנתרים את מיתרי הפסנתר בכדי לכוונו, מה
גם שלאחר הכיוון נאלצו דודתו וסבתו הקשישה, שעמן התגורר, למרוח
במשחה מרגיעה אותו ואת הפסנתר המכוון.
אותו סקריאבין עצמו גם היה ישן כשתווים משל שופן תחובים מתחת
לכרית שלראשו, אבל זה כבר עניין אחר לגמרי.
לגבי הר הופמן שלי, המוכר הבטיח שהחריקות כמעט בטוח אולי יחלשו
במקרה הטוב, אחרי שיכוון אותו המכוון, ולמקרה הגרוע הציעה
למכירה זוג אטמי אוזניים משומשים, אוזן שנייה, בחצי המחיר.
קניתי גם מכונת כתיבה, מיד שלישית אומנם, אך עם זאת מדגם מתקדם
ביותר באופן יחסי, סרט דיו שחור בשביל המכונה, חבילת דפים
וקופסת נרות שעווה עבים.

"יינתן לגורל מה ששייך לגורל!" קראתי, ובימים הייתי מתאמנת עד
שהיו השכנים דופקים באתי חפירה על הקיר המשותף לדירתי ולדירתם,
וזורקים אבנים על תריסי המרפסת המוגפים.  
מעל לפסנתר תליתי תמונה של פדרבסקי המהולל, והייתי מביטה בה
מפעם לפעם, בעיקר בזמן שניגנתי תרגילי אצבעות משל צ'רני.

"ולכוכבים יינתן מה ששייך לכוכבים!" קראתי עוד, ובלילות הייתי
כותבת, יושבת אל שולחני הקטן שהפך עד מהרה למערת נטיפי שעווה
לבנבנים, תופרת במכונת הכתיבה המשקשקת, לאורם המהבהב של הנרות,
מלבושים לאותן בריות רעיון קטנטנות, אווריריות וחמקמקות, אשר
עלו זחלו עירומים מפינות מחשבתי הנידחות, אם כמה בכל פעם ואם
אחדים אחדים, מבקשים להם חרש, נרתעים מעט, איזה בגד של דיו
שחורה לכסות בו את עורם.
לאחר שקיבלו את המחלצות המליציות החדשות שתפרתי בעבורם, ומעט
מזון ומשקה להשיב בו את נפשם, נחו הם לצידי והשמינו, עד
שהתערבב קמצוץ צבע בריא בלחייהם האווריריות החיוורות, הו אז
קראתים כולם וקיבצתים יחד, בספר זה ממש שאוחזים אתם עתה בידכם.