אני עומדת, השתיקה רועמת, פשוט כך. עזבו את הביטוי, השתיקה
רועמת, מכאיבה לי באוזניים, קצת צורמת, אפשר לומר. היא עומדת
לידי, שקועה במחשבות ומשום מה אני רואה שגם לה השתיקה מכאיבה.
מה לא ניסיתי לומר. עשרות פעמים כבר שיננתי בראשי נאומים שלמים
שאני עומדת להגיד לפניה, בשביל לשבור את השתיקה וגם בשביל...
לשבור את השתיקה. כן, בשביל זה!
אבל כל פעם שפתחתי את הפה והתחלתי לדבר, המילים היו אילמות
ובאמת שניסיתי לדבר אבל מה לעשות, לא הלך. כנראה היה זה סימן
ואני מן משהיא שתמיד מקשיבה לסימנים, כמעט כל התרחשות מקרית
ביותר בחיי אני רואה בה סימן.
האמת היא  שהחיים שלי מונחים על ידי הסימנים האלה, סובבים
אותם. כן סימנים. אני מן בן אדם של אינטואיציות וסימנים, שניהם
ממש לא מנוגדים,  אפילו די מתאימים.
כל פעם שאדם שומע על אופן חיי, מתחיל להגיד עד כמה לא מתאים זה
לחיות על פי סימנים מטופשים ותחושות בטן. טוב נו, זה לא שאני
אומרת שזו הדרך המושלמת לחיות, זה לא שאין לי ספקות בנוגע לזה,
אבל אני שוכחת מהספקות האלה מהר ככל שאני יכולה! בן אדם צריך
לחיות את חייו על פי אמונתו, לא? זה מה שתמיד אומרים, וגם אם
לא, כך אני אומרת.
אז בכל אופן, היא עומדת על ידי, אפילו לא מביטה בי. היא נראית
כאילו זה עתה יצאה מתוך סרט. באמת, מן דמות ביזארית ומסתורית,
עומדת על גשר לבנים ישן ושותקת. טוב נו, זה לא שאני בן אדם
מאוד צפוי ומקובל, להיפך - אני מאותם אלא שלא רואים הרבה. אתן
לכם דוגמא: ודאי שמעתם על אוספים, אני מתכוונת לאותם אוספים
קטנים ומעצבנים שגורמים לאנשים שימחה שלא תתואר!
בולים למשל, או מטבעות, או גולות, מה אני יודעת... ובכן,
כששמעתי על כך לראשונה, אני חושבת כשהייתי בת שמונה התלהבתי
מעצם הרעיון, אך כנראה שלא הבנתי אותו נכון, כלומר הבנתי ולאחר
זמן קצר הייתי כולי עסוקה באיסוף, אך לא באיסוף רגיל משום
שהאוסף שלי היה אוסף זבל. אמנם הוא התחיל משקית חלב ריקה, אך
מהר מאוד נוספו אליו דברים מעניינים ביותר. בכל אופן, נחזור
לאותה תקרית עליה אני מספרת.
החלטתי שהדרך הנבונה ביותר לעבור מפגש מזעזע זה עם אותה בחורה
מזעזעת זו, שלפני רגעים קצרים התגלתה לי כאחותי, בשתיקה. אני
אישה השונאת שתיקות אך מה לעשות, נראה שבת לווייתי דווקא אוהבת
שתיקות שכאלו, ובכל מקרה לעולם איני פותחת בשיחה.
משום שכל פעם בה אני מתחילה באיזו שיחה היא נגמרת באסון! האמת
היא שממש לא מזמן הרסתי לגמרי את כל הסיכויים המעטים שהיו לי
עם איזה שחקן מתחיל ומסוקס, אמנם דווקא המקרה מצחיק, אבל הנושא
כאוב ועל כן לא כדאי שאפתח ואספר.
סוף-סוף אזרתי אומץ והסתכלתי אל תוך עיניה, עיניים שחורות, קצת
מפחידות, אפילו מאוד.
היא שמה לב ומסתכלת אליי.
בדרך כלל אני יודעת בדיוק מה לעשות במצבים מלחיצים שכאלה, אך
הפעם כאילו הכל השתתק, כל העולם עומד ומקשיב מה יהיה הצעד הבא.
יורדת דמעה מעינה השמאלית וכאשר היא מגיעה לפיה היא מתחילה
לחייך.
בדרך כלל הייתי מספרת איזו בדיחה גסה או מפטפטת בקול על עצמי,
אך הפעם לא הרגשתי צורך... לרצות אותה, הרי היא אחותי. "בואי",
אמרתי בשקט, חיוך מתחיל להתפשט על פניי."'נלך הביתה".