הוא והיא הכירו בבית הספר.
היא הייתה צריכה להשלים מבחן שחסר לה, לכן הצטרפה לשיעור שלו.
היא התיישבה בכיסא הריק בצד הכיתה, שהיה בדיוק לידו, והתחילה
את המבחן.
הוא ראה שהיא מתקשה. הוא הצליח לזכור את החומר, בזמנו, כשהיה
בגילה, גם הוא למד את זה.
הוא העביר לה פתק עם הנוסחה שהייתה חסרה לה בשביל להשלים את
התרגיל.
היא לא הכירה את הנוסחה הזו קודם, המורה לא לימדה, מוזר...
היא הצליחה לסיים את המבחן בעזרת הנוסחה החדשה, הגישה ויצאה
מהכיתה.

היא חיכתה לו מחוץ לכיתה, רצתה להודות לו... אך השיעור הבא שלה
עמד להתחיל והיא הייתה חייבת ללכת. כשהיא מצטערת, חזרה
לכיתתה.
היא החליטה שהיא צריכה מורה פרטי למקצוע שבו היה המבחן... היא
חיפשה טלפונים, שאלה וביררה, עשתה כמה שיעורי ניסיון, אך שום
מורה לא הצליח להעביר לה את החומר בצורה הנכונה.
היא מצאה מספר נוסף, והתקשרה. המורה נשמע צעיר ולא מקצועי, בן
22, כבר שנה וחצי לומד באוניברסיטה ואוטוטו מסיים את התואר.
היא החליטה לתת לו צ'אנס, אין לה מה להפסיד.
הוא והיא קבעו שיעור, אצלה בבית, למחרת בשעה 18:00.
נשמע צלצול בדלת. היא פתחה את הדלת, והמורה, היא זיהתה, היה
הוא. הוא שהעביר את הפתק. גם הוא זיהה אותה.

השיעור היה מעולה. היא הצליחה להבין ולהכיר נוסחאות חדשות, הוא
סיפר על עצמו, שמתלמד להיות מורה מקצועי ובא לצפות בשיעור
בכיתתה. היא הסבירה שבאה לשיעור רק כדי לעשות מבחן שהפסידה,
היא הודתה לו על העזרה ושניהם צחקו על המורה ששכחה ללמד את
כיתתה נוסחה.
הוא והיא קבעו שיעור נוסף, בעוד שבועיים מאותו יום.

שבוע מאוחר יותר, נפגשו הוא והיא בבית הספר. היא למדה עם אותה
המורה, הוא נכנס לשיעור השני הרצוף מבין השעתיים והתיישב
מאחוריה. היא הסתובבה אליו, הגניבה חיוך וחזרה למקומה.
בסוף השיעור יצאו שניהם, הוא והיא. הם צחקו עוד קצת על המורה,
הם הזכירו את השיעור בעוד שבוע וחצי ונפרדו לשלום.

וכך הוא והיא המשיכו להיפגש, הוא מלמד אותה ומספר על עצמו והיא
לומדת, מתעניינת ומספרת על עצמה. הוא משתף אותה והיא מקשיבה,
היא מתייעצת והוא חולק, הוא מספר בדיחות, היא מדברת על סרטים,
הוא מדבר והיא מדברת.
תדירות השעורים עלתה, פעם בשבוע וחצי, פעם בשבוע עד שפעמיים
בשבוע היו נפגשים.
מדי פעם הוא היה רואה אותה בבית הספר ומגניב לה שלום, מדי פעם
הייתה רואה אותו ומחייכת אליו.

הוא והיא חיבבו מאוד זה את זה. היא החלה מתקשרת אליו, שואלת
שאלות במקצוע וממשיכה לדבר אתו שעות. הוא החל מסמס לה הודעות
כדי לקבוע שיעור ומוצא עצמו מסמס לה עוד ועוד. היא החלה משקיעה
במקצוע ומצליחה ממש בזכותו, הציונים שלה היו מעולים, הוא קידם
אותה בחומר והפך אותה למצטיינת.

כך העבירו את הזמן, בין טלפון להודעה, משיעור לפרטי לפגישה
מכרית בבית הספר.
כל פגישה ניצלו להכניס איזו בדיחה או סיפור שעבר עליהם במהלך
הזמן האחרון, היא מספרת לו על החבר החדש שלה שכל כך אוהבת, הוא
מספר על מערכות יחסים קודמות שלו, הוא מתייעץ אתה, היא נעזרת
בו, שניהם מרגישים שמצאו באמת חבר אמיתי.
נוצרו להם בדיחות אישיות, היא והוא החלו להכיר אחד את השני
באמת, מתייעצים, חולקים, צוחקים ומבלים.

היא שילמה לו בכל שיעור. בדיוק כפי שסוכם בהתחלה, 100 שקל לכל
פעם שהוא מלמד אותה. היא ראתה את זה כהרגל, בטוחה שגם הוא רואה
את זה ככה. היא הודתה לו מאוד על כך שהוא עוזר לה, הוא ציין
שנהנה מכל רגע וכי הוא בעצמו לומד דברים חדשים ונעזר בה
ללימודיו.

עברו שנתיים.
היא בת 18, הוא כבר בן 24.
היא סיימה את כיתה י"ב ועברה את המגן בציון של 99, הוגשה על
מאה, והוציאה גם מאה בבגרות.
הוא סיים את התואר בהצטיינות יתרה, והתקבל לעבודה בבית ספר
שרצה לעבוד בו.
שניהם מאחלים אחד לשני המון בהצלחה ומצפים להתראות בקרוב.

אבל הוא לא מתקשר... וגם היא לא מתקשרת.
והזמן עובר, והקשר נותק. פתאומי, חשוד, לא ברור.
הדאגה זה לזה גוברת, אבל אף אחד לא מרים את הטלפון כדי לעשות
את השיחה, או כדי לשמוע את הקול של השני.

עברו חודשיים נוספים. היא עומדת להתגייס, הוא כבר התחיל
לעבוד.
הגעגוע בועט בו, הוא שולח לה הודעה ומקבל תגובה מיד. הוא והיא
מתגעגעים.
הם, הוא והיא, ממשיכים להתכתב במשך שבועות... לא מתקשרים, לא
מתראים, לא נפגשים.
מעדכנים אחד את השני באמצעות ההודעות, באמצעות הפלאפון.
אף אחד לא מעז לעשות את הצעד.

היא מחליטה שנמאס לה, הוא חסר לה. היא רוצה להיפגש, דורשת
ממנו, הוא מסכים.
היא כותבת לו מכתב ארוך שבו מודה לו על כל התקופה, היא מתנצלת
על כל הזמן שלא נפגשו, היא מאשימה את עצמה, היא מאשימה אותו,
היא כועסת על זה, היא לא מבינה למה לא התקשרו.
הוא והיא נפגשים בבית קפה, היא התגעגעה לחיוך הזה שלו, הוא
התגעגע לעיניים שלה, הוא והיא מדברים, כמעט כמו תמיד, אבל משהו
חסר. לפני שנפרדים מעבירה לו את המכתב ומציינת שיפתח רק בבית.
הוא מגיע הביתה. הוא קורא. הוא מבין.

הוא מבין שהוא מאוהב בה כמו שלא היה מאוהב בבחורה אף פעם
בחייו, הוא מבין שהוא לא יכול בלעדיה, הוא מבין שלא היה מסוגל
לחדש אתה את הקשר כי הכול הסתתר מבעד לרגש, הוא מבין למה לא
העז להתקשר אליה, הוא מבין שהפגישות המקצועיות ביניהם היו מעבר
לזה...
הוא משתף אותה.
היא מקשיבה, היא פורצת בבכי, היא מבינה.
היא מבינה שהיא מאוהבת בו כמה שלא הייתה מאוהבת בבחור אף פעם
בחייה, היא מבינה שהיא לא יכולה בלעדיו, היא מבינה שלא הייתה
מסוגלת לחדש אתו את הקשר כי הכול הסתתר מבעד לרגש, היא מבינה
למה לא העזה להתקשר אליו, היא מבינה שהפגישות המקצועיות ביניהם
היו מעבר לזה...

הוא והיא קבעו להיפגש שוב, עוד באותו השבוע.
הוא התרגש ממש והכין מעטפה בשבילה.


היא חיכתה לו כשקיבלה בדיוק טלפון.
הוא, כך נאמר לה, הוא היה בדרך אליה, אבל הוא, הוא כבר לא
יגיע, כי הוא, הוא עבר תאונת דרכים.
מיד היא התארגנה ויצאה לבית החולים, לראות אותו, כנראה בפעם
האחרונה, כך טוענים הרופאים.
לחוצה יצאה מהבית, מחכה לרגע שבו תוכל להיפרד ממנו, גם אם זה
חמש שניות, מתחננת, מבקשת...
כשהיא הגיעה כבר היה מאוחר מדי.
בעודה בוכה מסרו לה מעטפה שעליה מצוין שמה. הם טענו שהמעטפה
הייתה מונחת במושב לצדו.
היא פתחה את המעטפה. היא מצאה שם כסף, 8900 שקל, בשטרות של
מאה, והיא לא הבינה.
היא חיפשה ומצאה מכתב, הזיכרון האחרון שלה ממנו.
"לימור,
עוד משיעור הכימיה הראשון שלנו לא היה נעים לי לקחת ממך כסף,
תמיד הרגשתי שאת חברה מדי בשביל שאוכל לגבות ממך תשלום על כך,
ולמרות זאת את המשכת לשלם לי.
אני מחזיר לך כאן בדיוק 8,900 שקלים, 100 שקל על כל אחד מ-89
המפגשים שהיו לנו.
אפילו שהכסף לא בא לי בקלות, אני לא רואה את המפגשים אתך
כמפגשים מקצועיים, אפילו שהתחילו מזה, הם נגמרו בסיפור האהבה
הגדול בחיי.
אני אוהב אותך. יותר מזה, אני חושב שזו הפעם היחידה, במהלך כל
השנים שאני לומד ומלמד את המקצוע הזה, שזכיתי לגלות מהי באמת -
כימיה.
אוהב ממש, ולנצח,
ירון"