מאותו בוקר בהיר וגורלי, בראשית כיתה ח', בו למדנו לטפס על
הגדר המקיפה את בית הספר, לא זכור לנו ולו יום לימודים שלם אחד
שנכחנו בו לגמרי. עד אז היינו תלמידים טובים דווקא, אבל העולם
קרא לנו ללמוד דברים חשובים יותר ומעניינים פי כמה מאלו
הנלמדים בין כותלי דיר החינוך, ואנחנו ענינו לקריאת העולם
ברצון. מובן שהציונים שלנו הפכו מהר מאוד לנכשלים, הידידים
שלנו הפכו לדוברי רוסית, ושהתקשינו לקום בבוקר בזמן אחרי
ששוטטנו ברחבי תל אביב בלילות. העיגולים השחורים מסביב לעיניים
האדומות הסגירו את עיסוקינו הליליים.
אמא שלנו, שצפתה בנו מתדרדרים, החלה לפתח ציפיות שנתאבד, ולכן
שלחה אותנו לטיפול אצל פסיכולוג, כדי לוודא שאכן נעשה זאת
בסופו של דבר.
לדאבונה, הפסיכולוג חד העין תפס מהר מאוד עם מה יש לו עסק, שכן
אנו מוגדרים מבחינה קלינית כלוקים ב"אופטימיות כרונית" ו"נטייה
גנטית לשמוח בקלות" (מצד האב), והדוקטור נאלץ לבשר לאמנו
הכואבת שיש בנפשנו איזה גורם חולני הנוטה להיאחז בחיים עד כדי
כך, שלא רק שסיכויינו להתאבד קלושים מאוד, אלא גם שהסיכוי שלנו
לפתח התמכרות לאלכוהול, סמים, ואפילו שינה, אפסיים ממש.
אמא לקחה את זה מאוד קשה. "זה לא יכול להיות" היא אמרה לדוקטור
שהתאמץ להביט ישירות אל תוך עיניה, "הם לובשים בגדים שחורים,
הם מסתובבים בכיכר דיזינגוף בלילות, הם כותבים שירים... מכאן
הדרך למטה בוודאי קצרה מאוד!", כך אמרה אמא, ותלתה בדוקטור זוג
עיניים לחות, מתחננות, בעודה מתבוססת בתקוותה. "אני אעשה מה
שאני יכול" השיב הפסיכולוג לאמא, "אבל אני לא מבטיח שום דבר".

זכור לנו אותו בוקר יום חמישי, כעבור מספר שנים, בו ישבנו בתא
המקלחת הקטן של חדרנו בפנימייה אליה נשלחנו, כשסכין האולר
השוויצרי שלנו מבריקה לנו מול העיניים. התרגשנו מאוד. "ראו כמה
גדלנו!" אמרנו לעצמנו, "נדמה כאילו רק אתמול התחלנו לעשן, והנה
אנחנו כבר עומדים על סף ניסיון ההתאבדות הראשון שלנו!".
מתוך תא המקלחת יכולנו לשמוע את החברים שלנו מרעישים ברחבי
המעונות. השמש שלחה קרניים חמות מבעד לחלון האוורור הגבוה
הקטן, נשמנו עמוק את ריח השמפו המתקתק, שנדף מהבקבוק הצבעוני
שעמד לצד הכיור. חייכנו. החיים מעולם לא היו יפים יותר.
רק אז הבנו כמה הטיפול נכשל.