פוגה בשלושה קולות                                      
   

"היום הוא היום, היום הוא היום הומממממממ..."
כך, על מצע תלתנים עבשים, מרוטי זנבות ומרובעי עלים, תלתנים
יבשי גבעול, אך עודו מצעם נינוח, מצאתי אותה יושבת ומחכה. בין
נרות ובדים מפוספסים ואורות מהבהבים הצובעים את פניה בגוונים
על טבעיים. והיא, נביאה שכוחה נגזל, תהילתה מסרבת ללכת לפניה,
בעיקר משום שהיא יושבת שלובת רגלים במקומה, וגם מפני ששתי
עיניה עצומות לרווחה ואף השלישית עוטה ערפילו של העולם הזה.
ימים יגידו שלא היתה נביאה כלל... והשומעים יקנחו אפם בעצלתיים
ויהנהנו קלות, קלות כמו מסכימים.
אך בצחנת הנרות המבושמים, בכוכה שקירותיו נושאים סמלים ארוכים
מן הימים ההם, בהם היו נביאי אמת, ובצלילי פעמוני הרוח המקללים
סחור סחור על גבי משב רוח מלאכותי הנשלח אליהם מן המאוורר, שם
נדמתה לי היא כמעיין, ומשפטיה הסתומים - מים חיים. ולגמתי לי
מהם לרוויה כילד צמא הלוגם משלולית רחוב מעופשת - ורווח לו, כי
לא ידע על הכלבים ועל הראשנים ואמא היכן היא?
היא צרבה עורי בשעווה וחיפשה נמשים, והקיזה טיפת דם מאצבעי
הנרתעת למשקה עלים מהביל, והביטה היא בו, בדמי התמים, כשהוא צף
ומתערבל ומתפזר עד שלא היה עוד, ואז אמרה בקול צרוד, מיסטי
נבואי, ספק דיברה אל הסמלים הלטושים שעל הקירות, ספק אלי פעורת
העיניים, "מחר הוא היום, מחר הוא היום ילדתי, מחר תימצאי
אהבה!".
והציתה סיגריה מקופסא, ונופפה בידה, "לכי עכשיו".
הלילה בורא שדים ומפלצות ביד מתבדחת, רועה תרדמות ומובילן
דומה, נמשך על הכרך כמו הבדידות על נשמתי, ומלטף את ברואיו כמו
אב גאה. מסרב לתום, מסרב ללכת, ומהדהד בהיכלי נפשי צחוקו
המלעג, כמו לא יבוא עוד יום, כמו לא אכפת לו כלל, כי אם אכן
יבוא - יבוא וגם ילך. והלילה תמיד נמצא, תמיד כבד, תמיד שחור.
אך אז, בסופו של שביל שאין לו סוף, נמלטה שלהבת קורנת ממלכות
שמיים. והנה היא ננעצת ברקיעים כפגיון וממלטת מתוכם אלים,
וצובעת את הכל בזהב ואור, ובאחת עלה השחר כאילו מעולם היה
כאן.

חמישה ברווזים באגם צולחים והשעות גם הן נוקפות בקווינטט אילם,
ויהי בוקר.

רובהו טעון צמד קליעים ליריה אחת בלבד, על גבו צידה קלה
כרגליו, יצא אלכס עם הנץ החמה, משחר לטרף, אל שדה קרב מוכרע
מראש - כך חשב.
עיניו בורקות, פיו קפוץ ורוחו מתהדרת שמלות גבורה וטובה עליו.
"אה, היום הוא היום, היום הוא היום!", ניקרה המחשבה בראשו,
בוראת יש מאיין קרן יער בורקת, המחצצרת כאות לפתיחת הקרב.
"היום אצוד את היצור המופלא, החמקמק הזה, את הציפור הזהובה
היקרה הזו, ואזכה בתהילת עולם! מי ייתן", חשב בקול, "מי ייתן
וירשם זהו היום, כיום בו אני - הגדול, שאין שווה לי, לכדתי את
הפיניקס! האם לא אני הוא שהתרתי את החבל עם קשרו הבלתי ניתן
להתרה של גורדי? כן היה זה אני! ואיך עשיתי זאת? בחרב! איזו
דרך עוד ישנה לעשות דברים? ואיך הם חטפו הלם הזקנים ההם,
ופיותיהם נותרו פתוחים, והנערים צחקו- שיצחקו, תנו להם לצחוק,
אולי ילמדו דבר מה".
הפיניקס יצור קסמים הוא, נוצות לו עשויות זהב טהור ומתנוצצות
בכל גווני הקשת, כנפיו ארוכות כשל נשר ועיניו תכולות, תכולות
כמו כמו.... הו, וכיצד הן נוצצות, הו...

בילדותו היה אלכס ילד ולא ידע עוד על הפיניקס המופלא, אך יום
אחד בהיר וריחני הוציאה אימו, המלכה אולימפיס, פאי תפוחים חם
שיתקרר על עדן החלון התכולה, בינות לעציצי הריחן והנענע. וקרה
שדווקא באותו יום בדיוק היה הפיניקס רעב מאוד, כי דבר לא בא אל
פיו כבר שלושים, ויותר, אולי שלושים ושלוש שנים, אזי יצא לו,
לחפש במה להשביע רעבונו, אל הכרך המתחמם באור היום הריחני.
ובעוד הפיניקס מתהלך לו אנה ואנה, מקפץ בין גגות הבתים
והחצרות, הגיע בעקבות ניחוח הפאי אל חצר הארמון, ושם לכדה את
הפיניקס עינו של אלכס הקטן, שגם הוא היה מזנב בפאי. מאותו הרגע
לא עניינו עוד את אלכם, לא הפאי וגם לא הפי, ולמעשה לא עניין
אותו דבר מלבד היצור המכונף, שמורהו, אריסטו, כינה אותו
'פיניקס', והוא נשבע ללכוד את הפיניקס הזה ויהי מה, אף אם יאלץ
להפוך את כל העולם על ראשו, הקרח מכאן ומכאן, לשם כך!

ליום הולדתו קיבל כבקשתו רובה צייד. הרבה הרבה התאמן אלכס
ברובה, עד שיכל לפגוע בכל מטרה ביריה אחת, ותמיד היה מדמה
לעצמו שהיא הוא העוף הנוצץ, הצבעוני, המוזהב. כה בטוח לבסוף
היה במיומנותו, עד שכשיצא עתה למסעו טען רק צמד כדורים ברובהו,
בן ליוויתו היחידי.
כשהיה צעיר יותר, משהפך סוף סוף למלך, והוא בן עשרים בלבד, החל
מחפש את הציפור. שמועות הגיעו לאוזנו שראו אותה מספר אנשים,
מקננת בפרס, ועל כן שלח איגרת למלך הפרסי וביקש לבוא לארצו
לחפשה שם. מלך פרס סירב לתת לאלכס רשות לעשות כן בתואנה
שציפורים בשטחה של פרס, ועל אחת כמה וכמה מין ציפורים כאלו
שנוצותיהם עשויות מזהב, שייכות לו מתוקף מלכותו. אלכס לא
וויתר, ולמרות דברי המלך, נסע שמה עם גדודי צבאה של מקדוניה.
מאחר והרבה ארצות שעבר בדרכו סירבו לתת לו לעבור בגבולותיהן,
כי היו משועבדות לשליט הפרסי, הוא כבש את כולן.
לבסוף משהכיר המלך הפרסי בכוחו של אלכס הוא הציע לו להינשא
לבתו היפה, אך אלכס לא הסכים להסתפק בדבר מלבד הציפור הזהובה
וסירב להצעתו של המלך. אך אויה, משכבש את הפרס, נוכח שהציפור
כלל לא היתה שם למעשה.
הוא אירגן משלחת חיפוש לאורך הנילוס, כי שמע שהפיניקס חי בלב
ארץ ערב, אך גם שם לא שיחק לו מזלו והוא לא מצא אותו. לבסוף
הציע פרס, את חצי המלכות, למי שיגלה לו היכן נמצאת הציפור,
ובליל אמש הגיע לארמונו איש מסתורי אחד, לבוש גלימות שחורות,
ברדס מכסה על פניו עד סנטרו, וזקנו הארוך, הדק והמדובלל, מציץ
מטה מן הבד השחור. הוא נתן לאלכס מפה המוליכה אל גבעה בפאתי
הכרך, במרכזה היה אמור לעמוד העץ שעליו בנה הפיניקס את קנו,
העשוי מור וקטורת. אלכס קרא לברוטוס, שר האוצר, בכדי להעניק
לאיש את הפרס שהבטיח, אך האיש סירב לקחת דבר כתשלום והזהיר את
אלכס כי יש למהר - למחרת יהיה הפיניקס בן אלף ויוולד מחדש, ואז
לא יוכל איש ללוכדו עד שיחלפו עוד אלף שנים, והפיניקס יהיה שוב
זקן מאוד ולכן פגיע.
אלכס פילח במקורו את קליפתה הפריכה של ביצת זיכרונות העבר,
הנסדקת בשברים מזוותים, ובקע ממנה כאפרוח עירני. שתלי
הזיכרונות הרכים נעלבו, נדמה היה להם שמצאו בו אדמה פוריה, ואף
החלו נוטעים שורשים סנטימנטליים של פאי תפוחים באפו, אך הוא
עקר אותם ללא רחם אף מבלי להניד עפעף ופנה להביט במפה הפתוחה
שבידו, משורר תוך כך מזמורי תהילה לשמו. הוא למד את הדרך אל
העץ, עץ השקד שעל ענפיו בנה הפיניקס את קנו, ושינן, "היום הוא
היום, היום הוא היום".

"היום הוא היום, היום הוא היום",זימרתי לעצמי ואת שימלתי היפה,
שימלת חג לבשתי, גדילים לה תחרה ומשי, ואת מחלפותיי קלעתי שזור
וקלע, לפקעת ריחנית- יסמין ויקינטון. וריסיי משכתי צבע, ועורי
הרך בבושם, ועפעפתי מתמשכות, ואת שפתי קפצתי, אדוקות משתרבבות,
בידי ורד יחידי, נעמדתי לי בפינת רחוב מוארת, מחכה לאהבה.

האולם נדמה כה ריק לפיוטר איליץ', אפילו שהיו שם הנגנים כולם,
וכלי המתכת הזהובים, וכלי העץ במהגוני, קרצו אליו תחת ידם
האמונה. הכל התנהל כשורה לכאורה אך הוא, פיוטר, הביט סביב לו
כמחפש, ראשו מאיים ליפול מעל צווארו, מחפש?. הריקנות אחזה בו
כמלקחיים, האולם לא היה ריק, לא היתה זה ריקנות- כי אם נישול,
כמו מנושל היה, מנושל מתפארתו.
פיוטר עצם את עיניו ופקחן מייד, מוכה אימה, הוא שמע את הברגים
במפרקתו מתרופפים. קהל לא היה שם, אך גם לא היה אמור להיות,
והרי היתה זו רק החזרה הגנרלית. היום הוא היום בו תערך השמעת
הבכורה החגיגית של הסימפוניה החדשה, "זו היצירה המעולה ביותר
שכתבתי מעודי", כך חשב, "היום הוא היום, היום הוא היום בו אזכה
סוף כל סוף להכרה לה אני ראוי!". הקונצרט יתקיים אחרי הצהריים
והכרטיסים נמכרו כולם. אוזנו צדה את הצלילים המרחפים, כלי
המיתר מתכווננים, מישהו מותח מי וכולם חורקים אחריו, כמה צ'לו
מאלתרים בכוח הרגע, והמזייפים מותחים ומרפים מיתרים עד שנחה
עליהם אוזנם. הוא עצם את עיניו בשנית, הפעם תומך את ראשו
בידיו, מנסה לצייר ברוחו את מחיאות הכפיים להן יזכה הערב ואת
הלמות ליבו שיפעם. מחיאה ועוד מחיאה, אך פתאום, בוז עבה,
מתרונן, אה?!, עיניו נפקחות, הוא מתנשף, אה, לא היתה זו אלה
הטובה שקראה בקולה העבה.
למישהו נקרע מיתר, פיוטר מחליט להשאיר את עיניו פקוחות לעת
עתה, המנצח מקיש קלות בשרביטו על הדוכן, פיוטר מתיישב בשורה
הראשונה ובאולם נפרשת דממת ציפייה. המנצח מקיש רבעים לאדאג'יו
ומניף את שרביטו, פיוטר עוצם את עיניו בכל זאת, והסימפוניה
מתגלגלת בראשו, אשר לשם שינוי נשאר במקום.

חמש כבשים בשדה רועות והשעות גם הן נוקפות בקווינטט אילם, והנה
בצהרי היום.

עוף אחד ושמו חול, אלף שנה הוא חי, ובסוף יוצאה אש מקינו
ושורפתו, ומשתייר בו כביצה, וחוזר ומגדל איברים וחי. הפיניקס
ישב מכורבל בקנו שעל ענף עץ השקד העירום, הנטוע במעלה הכרך,
בראש מדרון גבעה תלול. הוא כבר היה זקן מאוד ועייף מאוד, ורק
רצה שהיום הזה כבר יגמר, שהשמש תרד אל הארץ, תצית את הקן, ואז
יוכל לבעור עם הלהבות ולעלות חדש מתוך ההפכה. מתכופף אלכס,
מציק כגוף זר על הגבעה הירוקה, רכון בריכוז מאחורי איזה שיח,
כולו דרוך, ומכוון את רובהו בדיוק לאחוריה של הציפור המנמנמת,
וקורבנו רוטן בקינו ואיננו חושד אפילו שנשקפת לו סכנה כלשהיא.
אלכס יכול היה כבר לדמיין את תהלוכות הניצחון החגיגיות שיערכו
לכבודו באלכסנדריה, את הזקיפים, מקישים בחניתותיהם במדרכות
לכבודו ואת מגיניהם של חיילי המשמר מתנוצצים בשמש, בדיוק כמו
אז במקדוניה, ואת כל העם מריעים מריעים...
ואוי, בעודו שוגה בהזיות, מעד לרגע, וכקפיץ דרוך הסוטה במעט
ממקומו ומנתר, התרומם אלכס ופלט אנקה. חול, הציפור העייף,
התנועע בקינו והביט סביב, והנה הבחינה עינו התכולה כמו כמו...
באלכס האוחז רובה צייד. "לעזאזל!" מסנן אלכס, ובו ברגע מסתרבל
ברצועות הארוכות של סנדל העור שלו שנפרמו איכשהו, הוא מועד
לאחור ומתגלגל לו מטה מן הגבעה.
פיניקס היה כבר זקן מאוד, ונוצותיו הזהובות, הצבעוניות,
מרוטות, צבעיהן כבר לא כה עליזים, ועצמותיו חלשות. הוא כבר לא
יכל לעוף - רק לנתר כה וכה, רגליו עוד נשאו אותו לאן שהיה מבקש
להגיע.  כבר הרבה מאוד שנים שאיש לא שם ליבו אליו, אך הוא עוד
זכר את הימים בהם רבים היו המבקשים לעטר את כתריהם בנוצות
זהובות, "זה ודאי מה שרוצה האיש המסורבל ההוא", הוא ידע שהוא
חייב לברוח. הוא ניתר למטה מן הקן והחל מדדה במהירות על רגליו
בכיוון העיר, אם רק יוכל לשרוד עד הערב ולחזור אל הקן כשתיגע
בו השמש, להישרף בלהבות הטובות, כן הלהבות, החום המכלה, כמה
טוב יהיה זה, "כמה טוב יהיה להיות שוב צעיר", הוא מילמל
במנוסתו.
אלכס קשר את סנדלו, שינס מותניו ורץ חזרה במעלה הגבעה אחרי הזה
המופלא, הזהוב, ואז במורדה, "אוי הזה הזה רץ מהר! ולא בקו ישר,
איך אפשר לצלוף בו כך?". כך הם רצים במעלה הגבעה הבאה ובמורדה
והם נכנסים לשולי העיר ומרדפם מתהלך בסמטאות. הוא לא ייתן לו
להימלט, הוא חושב, לא, זה בלתי אפשרי, לא היום, והרי היום הוא
היום!

האם הקיר הכה בכתפי, או שמא?! כן! עלם חמודות היה זה וכולו
אומר אהבה! ואני רצה בעקבותיו משננת את מילות הנביאה, "היום
הוא היום! היום הוא היום! והוא, שאליו ליבי, רודף אחרי איזה
יצור מרוט המדדה מזרחה, ליבי יוצא אל המזרח ורגלי נושאות אותי
אל המקום אשר שם ליבי. והיצור פונה מערבה וליבי עימו. והעלם
עושה איזה קיצור מן הדרום ופוגש את היצור במערב וכולנו רצים
צפונה, ואני עייפה כל כך אך מפצירה ברגליי הדואבות, "המשיכו,
המשיכו", ורצה עדיין, ועדיין שמחה, כי לא אתלונן על מחיר
האהבה, גם אם את שריריי תתיש ואת נשימתי תמרוט ואת שערי תפרע
ושימלתי היפה כולה קרעים, אך את הורד לא אשמוט, כי הוא הסוד
והוא הכוח! ואתן אותו, לא בהתרסה על גורל אכזר, אלא כשללו של
מי שאת ליבי יכבוש, זה ששמו... שמו... "היי איך קוראים לך?"
אני צועקת לעבר העלם. "אלכס קוראים לי, אישה, מה את רודפ...
אוי איפה ה...", "הו אלכס, זה ששמו הוא אלכס".

"אחת שתים שלוש ארבע, אחת שתים שלוש ארבע, אחת שתיים שלו...",
"לא! לא! לא! רגע! זה שם רבע מנוקד שמינית!", "איפה?", שואל
המנצח, "כאן!", מורה פיוטר איליץ' באצבעו הרועדת בזעם, על התו
המדובר בדף הפרטיטורה. "זה בדיוק מה שניגנו!", מתגונן המנצח,
"בסדר כולם, עוד הפעם מן התיבה הארבעים", הוא קורא. "אחת שתים
שלוש ארבע, אחת שתיים שלו...", "לא!", מרעים פיוטר, "זה לא
ככה! הם לא מנגנים נכון, זה צריך להיות כך...", הוא מקיש ברגלו
את המקצב הנכון, "זה זה, זה רבע מנוקד שמינית!". המנצח מתבונן
בפרטיטורה בזווית העין, "המממ... לדעתי זה הולך ככה..", תאאם
תאם, הוא מקיש בשרביטו. "לא! לא! לא!" חוטף פיוטר את השרביט
מידו, "זה כך", הוא מקיש, תאם תם. "סברני שאתה טועה, אדון
קומפוזיטור", מלעג לו המנצח וממולל את שפמו, "זה כך", הוא מקיש
שוב הפעם ברגלו. "לא ולא!", זועם פיוטר, "אתה עושה שם השלמה של
שלושים ושתיים או מה? תקשיב, זה ככה...", תאם תם. תאאם תם?,
"לא", תאם תם! - לא זה לא! - כן זה כן! - לא זה לא! - לא זה
כן!!! וכך התפתח לו ויכוח מוסיקלי קולני.

עד מהרה לא יכלה להתאפק עוד התזמורת, וכל נגן התנדב לתת את
דעתו המלומדת בשצף של צלילים דיסהרמוניים ביותר. נגרר אחריו
ויכוח משנה באגף המיתרים, שנסב על השאלה האם יש או אין, זיוף
קל שבקלים בכיוונו של המיתר השני בצ'לו השלישי מימין. הבסונים
והקלרינט יצאו ללגום קפה ולפטפט בהפסקה המשמחת שנקרתה להם
במפתיע, אך יתר הנגנים מתלהמים היו כפקקי שעם בפתיחה חגיגית,
או אולי, כמצלתיים בריקוד חרבות. כך או כך התגולל הויכוח, שהיה
תמים בתחילה, נפתח ונפרש למגילת עלבונות הדדיים הניטחים בין
פיוטר למנצח ובין התזמורת לעצמה. בעיקר נשמעה באולם השאלה
"מה?" שקיבלה תשובות שונות ומגוונות. - יא אקורד מוגדל חסר
תועלת, -מה? - מי אמר את זה? - המנצח? - מה? - מה הוא ענה? -
חמשה עקומה! -טרצה טרחנית. - מי טרצה טרחנית? - הקומפוזיטור?
-אה! -משוואת משולש מדושנת עונג וחסרת תכלית! -מה?, שתיקה.
מבטים קורעים את החלל והתרעומת מתחדשת. - מפתח דו נייד שכמותך!
- סולם פנטטוני מסריח!, מחזיר פיוטר איליץ' כתשובה, המנצח לא
נשאר חייב, מקיש ברגלו שוב את המקצב וקורא "תקשיב טוב יא
אבוב!". - מה אמרת על אמא שלי? שואל מישהו מהתזמורת, - הוא אמר
שהיא עדיין מנגנת בצ'מבלו, עונה אחד הכנרים בשם החצוצרן. מישהו
מטיח ויולה בראשו של מישהו שמתעלף, וכך וויכוח פילוסופי נינוח
ננטש לטובת אלימות פיזית לא מתונה כלל.
בינתיים בקדמת הבמה עדיין מקישים פיוטר והמנצח את המקצב כל אחד
בתורו כאחוזי דיבוק, תאם תם, תאאם תאם, תם תאאם, תאאם... - כן
זה כן! - לא זה לא!
"האאא! טוב בסדר!" קורא פיוטר איליץ' בקול גדול, שמצליח להשתיק
לרגע אפילו את התזמורת המתקוטטת, "אתה יודע מה", הוא מוסיף
בהחלטיות מאיימת, "אם אתה רוצה, נביא מטרונום ונבדוק!!!". "טוב
מאוד!", מסכים המנצח, ונשלחת משלחת מיוחדת של חלילנים להביא את
המטרונום הנכסף. המתח באולם הרקיע עד שאפשר היה לפרוט עליו
בפטיש, דקות נדמו כשעות, השעונים התעקשו להעצר, אך לבסוף הגיעו
החלילנים כשהמטרונום המובטח בידם. הנה כמעט נדמה שהילה קורנת
ממנו כשהוא מובל ומונח לבסוף על דוכן הראיות. המנצח מתח את
הקפיץ, נדנד את המשקולת ו... היא היתה עקומה! המטרונום בעצמו
מזייף לגמרי!. עצביו מרוטים כקשת בלויה, אוחז המנצח במטרונום
הבוגדני והוא מושלך דרך החלון, המהומה מתחדשת. -כן זה כן! -לא
זה... כלים מתחילים לעשות את דרכם באוויר ודרך החלון בעקבות
המטרונום, כאילו היה בעל המחט העקומה מושיעם וגואלם. -כן זה
כ... פיוטר והמנצח משתתקים המומים לנוכח מטר הכלים הכבד.
חצוצרות, כינורות, קונטרה בסים, צ'לואים, ויולות, טימפני,
וטובה, נערמים שבורים מן הנפילה על המדרכה שמתחת לחלון האולם
הפעור לרווחה, הבולע אותם בתיאבון.

חמש יונים על כבל החשמל והשעות גם הן נוקפות בקווינטט אילם,
והנה ערב.

אלכס רץ, בראשו מקלל ומגדף, שלא כן בפיו שיבש משכבר, "הא, עוף
צלוי, הו ציפור מדדה, אני אתפוס אותך! הא... הא...", וכך נמשך
המרדף עד שהגיע למין מבוי סתום, ערימה גדולה, ערב רב של כלי
נגינה מרוסקים, נחה באמצע דרכם, בין קיר לחומה, ולכדה את
הפיניקס בינה ובין אלכס.
והוא, אלכס, עומד בפינת הסמטה, מביט בפיניקס הלכוד מטרים
ספורים ממנו, ומתרונן במחשבתו, "הנה מטרה נייחת אבודה שלי, הו,
לוח קלע חמודה שלי", הוא מוריד את הרובה מעל לכתפו, "ירייה
נקייה שלי", הוא לוחש, משחיל עינו אל הכוונת, שריריו רעננים
דיים בכדי לשוות לתנועתו קלות מיומנת. אצבעו נלחצת, וההדק מעיר
בהתרגשותו את הקנה שכבר מכוון אל זנבו המנוצה של העוף ששמו
חול, המודד בעיניו התכולות כמו... את הערימה שלמולו. הוא לא
יספיק לטפס! הוא חושב לעצמו. עיניו התכולות כמו כמו... נעצמות,
והוא מצפה לבום... ומצפה...
"די עם זה!" קורא פיוטר איליץ', ראשו כמעט נופל בפעם המי יודע
כמה, הוא מחליט לשים קץ לעניין, נכנע. הוא שובר את שרביטו של
המנצח על ברכו, וכהבעת בוז אחרונה, משליכו מן החלון יחד עם
איזה פסנתר כנף. "בסדר!, ננגן את זה רבע מנוקד פעמיים!", הוא
מטיח, ומשתרע שדוד במושבו. המנצח מהנהן, שולף שרביט חדש מכיס
מקטורנו, וכעבור שני רבעים, או שמא רבע מנוקד... אה, לא משנה!
התזמורת מוכנה והחזרה ממשיכה.
הבום מגיע מכיוון לא צפוי, פתאום, כמו מן השמיים, מתעופף לו
פסנתר בכנפו האחת, ונופל כחוצץ בין זנבו המנוצה של חול המופתע,
פעור העיניים התכולות, ובין קנה הרובה. והפיניקס, אסיר תודה
לבוראו, טיפס על נפשו הנוצתית הזהובה, על הערימה, ונמלט. ואלכס
מגדף בפה מלא, הקליעים השתחררו לריק, הוא הוסט לאחור כשקרה מה
שקרה, והם נורו אל השמים, לצידו נחתה יונה מתה ומן ההדף הוא
נדחף הצידה, כושל על רגליו, הסתבך בשרוך הסנדל שנפרם בשנית,
ונפל אל תוך ביב ממנו יצא מתנשף ומגדף, מכוסה בבוץ וברפש, ראשו
מעוטר בקישוטי זוהמה, הם לו ככתר עלי הזית, ורוחו צוחנת
מניחוחות רקב. עקבותיו של הפיניקס אבדו לו כבר.  

ואני, שרצתי בעקבות האהבה, לפתע נעלם מעיני אלכס. - אייה הוא?
ואני קוראת, - אלכס, הו אלכס, היכן אתה? ואין קול עונה. ידעתי
שלא עצרתי כל עוד נפרשה למולי דרך, והדרך סתומה היא לפני עתה.
לו רק היתה ממני והלאה, כי אז הייתי רצה! - הראה לי אלכס את
הדרך! קראתי, נופלת, מקללת, מכה באגרופי את עצמי המרוטה, וידי
נפצעה בקוץ הורד, שנשמט ממנה כה בקלות, ובקלות אחזה בי הידיעה,
שהאהבה היא זו שנשמטה מבין ידיי, הו לי, ידיי! אני בוכה.

הסיום עליו עבד חודשים ארוכים ינוגן הערב לראשונה. נדמה לו,
לפיוטר, כמו חייו מרוכזים היו במסע לעבר רגע אחד, הרגע הזה.
עפעפיו נמתחו מטה. - אחת שתים שלוש... המנצח מניף את שרביטו.
נעים היה לשמוע את מה ששמע תחילה באזני רוחו בלבד קורם צלילים
של ממש על בימת הקונצרטים, היה בזה כמעט דבר מה משכר.
אך פתאום - צעקות מן הקהל! מצחו של פיוטר התכווץ ונחרשו בו
תלמים. קריאות בוז בקעו, בודדות בתחילה, אך מהרה הן התגבשו
לכלל נביחה מתגלגלת, נהמה צורמת ומפלחת, ומתגברת, מתגברת
ונשלחת, ומתנקזת אל תוך אזניו הרגישות. - ביזיון! - לא יוצלח!
- אפס! שוצפות המילים ומהדהדות, ומאיימות להטביעו, והוא אינו
יכול לנשום.
שוב הברגים במפרקתו מתרופפים וראשו כמעט נדמה כנופל מעל
צווארו, הפעם מתנודד יותר מתמיד. עגבנייה נשלחת לעברו, פוגעת
בקודקודו, וראשו מקיים את שהבטיח, ונופל מתגלגל לצידו יחד עם
העגבנייה המעוכה. ופיוטר, כרדוף שד, אוחז את ראשו בידו האחת,
ואת הפרטיטורה בידו השנייה, ופורץ ממקום מושבו, החוצה מן האולם
כמשערי גיהינום, פולט צווחת פלצות, ונושב כרוח, הלאה, החוצה מן
ההיכל. רגליו כושלות לאחר כמה צעדים וראשו נשמט מידיו, אך זה
לא מפריע לו, כלומר לגופו חסר הראש, לכרוע על בירכיו בסמטה
האפרורית הקרירה, להדליק גפרור אחר גפרור ולהצית בעזרתם את
הפרטיטורה, עמוד אחר עמוד. והוא מביט בה מתלקחת, נשען על קיר
החומה שמאחוריו, כפות ידיו כה מתוחות עד שכשהוא קופץ אותן
לאגרופים הן מגרדות בדרכן טחב שחור ירקרק מן הקיר בציפורניו
החורקות, והשפתיים היבשות, האדומות מקדחת, אשר נפערות בראש הנח
על המדרכה מספר צעדים לשמאלו, ממלמלות כל העת "פטאתית...
פטאתית... איזו סימפוניה פטאתית!... הוא זולג ומתפתל על
הרצפות, מתפלש בעפר, מרים את ראשו, מתקין אותו במקומו, ונאסף
מקופל אל תוך עצמו, מביט אל האש העולה נשלחת מכתביו. לו רק
יכל, הוא חושב, להבעיר את כולם, את כל מה שאי פעם כתב, עד
האחרון, לשלחם לאבדון, שם לא ישמעם עוד איש לעולם...
ושוב הוא ממלמל, דמעותיו כמו מלבות את האש המאכלת, האש הרעבה,
האדומה והשורפת, אש רודפת נשמתו הארורה, מאכלת חמשה ועוד חמשה,
ולא חסה על המפתחות המסולסלים, ועל ליבו שהיא זוללת ואת דמו
שותה, ולוקקת טיפות זיעתו מן הנייר, ובמבטו היא מקנחת את
סעודתה - ומתמוגגת לעשן.

ועל אותו העשן נישאות התרועות מן האולם. הסימפוניה נוגנה
במלואה והקהל אהב כל רגע, הנה הוא מריע בכפיו לנגנים הקדים
ומנופפים את ידיהם המיוזעות כמלכים בפני ההמון, מריעים גם הם
לכבוד הקומפוזיטור, השוכב מותש בסמטה ואינו שומע את תרועות
הכבוד. קריאות הבוז היו, ועודן, רק בראשו הבוגדני, המתנודד.  
 

השלהבת פרימה היא ואין לה סקונדה ולא טרצה, את אורה בירכה
בכרך, אך עתה מדמדמת היא בפיהוק ומשיבה נפשה לרקיעים.

ושם, בקינו הבוער, המפיץ ומעלה ניחוחות מור וקטורת, בדימדומי
שלהבת הכרך, על גבי ענף עץ השקד העירום שעל מדרון הגבעה התלול
במעלה העיר, עמד הפיניקס הזקן ועלה בלהבות. כנפיו פרושות
לצדדיו כמו היה דואה על גבי לשונות האש, ועיניו התכולות
נוצצות, מביטות מטה בצוררו הכסיל, ובנערה בוכייה, ובתלולית אפר
מעשנת מנגינות נכלות.
כיצד לא נחרכו ענפי העץ? איש אינו יודע, אך כששכחה האש נותרה
רק ביצה עומדת על הענף, וממנה בקע חול, בכל עדנת נעוריו,
נוצותיו הזהובות צפופות ומבריקות בכל גווני הקשת. אחר, שלח
מבטו מעלה, נאחז ברקיעים, והיה מטפס עליהם בשולי העננות,
ובדרכו מדליק כוכבים, צובע את השמים בשחור, ומוריד במכחולו אט
-חשיכה מבורכת.






היה זה באותו הלילה, תשע תשעים ותשע מאות, וחמש אלפי שנים
וארבע ושישים ושלוש מאות ימים, מאז שפגש בזר, בו התיישב
העפרוני על אדן חלוני, והוא יושב ומביט...