"הארי! חזור הנה," צעקה גברת מק'גיל, אובדת עצות כנגד זאטוט בן
שלוש וחצי שמתרוצץ הלוך ושוב בביתה, רכוב על אוטו בינבה. שובר
מיני אגרטלים שנחו על מדפי הסלון הנמוכים בדרכו. "רוצה גלידה?"
היא שאלה בחוסר אונים. הילדון עשה את דרכו חזרה אל הזקנה
הטורדנית. "גלידה!" הוא צעק בהתלהבות. מק'גיל חייכה חיוך
מזויף, מעט פוחד, וניגשה להוציא מעט גלידה מהפריזר. "איזה טעם
תרצה, האריסון?" "תות!" ענה הארי בחיוך. מק'גיל הייתה סבתו של
הארי, שזה תפקידה לשמור על היצור הקטנטן מאז התייתם. היא פתחה
את החלון במטבח, שייכנס אור, ובהתה בנוף המוכר בשעמום. 'הילד
של השכנים שוב שבר את הגדר של משפחת רוד,' חשבה לעצמה, והחלה
ממלאת גביע בגלידת תות. הארי עשה סיבוב אחרון בסלון ואז חזר
לאסוף את גביע הגלידה שלו. הסבתא הגישה לו את הגביע, הוא חטף
אותו והחל מלקק את הגלידה בנמרצות, דואג שלא להשאיר פיסת עור
אחת לא מוכתמת. "יפה. עכשיו צא לשחק בחוץ." הזאטוט זרק את
הגלידה על הרצפה, ירד מהבינבה ורץ לשחק ברחוב עם כמה חברים. כל
הילדים בשכונת ג'ורג'יו אוהבים אחד את השני.

דונה, ילדה בת שלוש שאוהבת משחקים יותר מכול. המשחק המועדף
עליה הוא בעיטה בצבים. הצבים הקטנים הירוקים שהיא הייתה מוצאת
מטיילים בחצר. היא אהבה לבעוט בהם. זה מאוד הצחיק אותה איך שהם
מתקפלים בפחד ונכנסים לשיריון, בתקווה, מוטעית אמנם, שזה יגן
עליהם. לא, במחשבה שנייה המשחק הכי אהוב עליה הוא ניפוץ כוסות.
והיא כבר לא מרביצה יותר לחתולים כי ג'ימי אמר שזה מביא מזל
רע. הפעם היא שיחקה עם הארווי רוד, הילד של השכנים שלה. הם
מאוד אהבו אחד את השני. הם היו עושים הכול ביחד, זורקים ביצים
על הבתים של השכנים ביחד, שוברים את נורות הגינה של משפחת מילר
ביחד ושאר דברים שילדים בני שלוש אוהבים לעשות. היא והארווי
שיחקו מסירות עם הכביסה המלוכלכת של משפחת מילר, על רקע נביחות
הכלבים הקשורים שלהם מהחצר האחורית. זה זמן מצוין כשכל משפחת
מילר בחופשה בקאריביים. הם תמיד משאירים את הכביסה במרפסת
החיצונית.

"תזרוק חזק, ואל תפספס כמו שהיה קודם," הכין טים פטרסון את
הארי לפני זריקה שגרתית של ביצים על בית משפחת מק'דוריסון. היה
גשם וערפל, והיה די קל לפספס את החלון הפתוח של החדר של ביל,
הבן הצעיר במשפחה. טים והארי היו רטובים עד העצם, אבל זה לא
הפריע. זה אפילו מאוד מצחיק להירטב ככה ולהצטנן. ואז לוקחים
סוכריות לגרון, וזה נורא טעים. ואפשר להגיד לילדים שאתה חולה
ושלא ירביצו לך. טים היה בן ארבע וחצי, והוא הבטיח להארי שאם
יפספס את החלון הוא ירביץ לו חזק איפה שהכי כואב. "אני הכי חזק
זורק אבל," אמר הארי בעיניים פעורות לרווחה. "זה מה שרציתי,"
אישר טים. הארי זרק את הביצה. הוא פספס בערך בעשרה סנטימטרים
את החלון. הארי צחק. לא לקח הרבה זמן עד שהוא הרגיש את הכאב
עוטף אותו. הוא שמח. הוא שמח שזה היה טים שהרביץ לו היום ולא
ג'ימי.

"גשם עכשיו וטוב לצאת לשחק," אמרה גברת מק'דוריסון בפחד לבנה
המאומץ ביל, אחרי שעולל לה ניפוץ סדרתי של הכוסות מאיטליה
ווידוא הריגה של האוגר טוני. ביל כיוון אליה מבט חולני ורץ
לדלת. הוא קיווה לפגוש את ג'ימי. שניהם היו בני ארבע והם תכננו
ללכת לשחק עם דונה בצבים. ביל יצא מהדלת הראשית של ביתו. הוא
שמח לגלות שמזג האוויר היה אפור וקודר. הוא היה הגבוה בילדי
שכונת ג'ורג'יו. הוא תמיד היה מפחיד את כולם, ביחד עם ג'ימי,
וכל שאר הילדים היו מחזירים לו אחר כך. הוא לבש חולצה קצרה
ירוקה בהירה מוכתמת בקטשופ ומכנסי ג'ינס קטנטנות. הוא היה יחף.
הוא מצא את ג'ימי בועט בחתול שחור שהזדמן לסמטה. "מה אתה
עושה!" הוא צרח עליו, "אמרתי לך לא לגעת בחתולים! זה מביא מזל
רע הרבה!" ג'ימי קפא במקומו. החתול השחור היה שכוב על רצפת
האספלט. גולגלתו שבורה, וכן צלעותיו. דם זלג במורד גופו
השברירי, מהדקירות של ג'ימי עם סכין הקצבים של אבא שלו. בשארית
כוחותיו החתול ברח צולע ופצוע אנוש. ג'ימי צחק. "טוב. דונה לא
בבית היום. משעמם לי, אין צבים בכלל." ביל התקרב אליו, לפת את
ידו, והחל לגרור אותו לביתו של הארי. מק'גיל עוד לא חטפה היום.