[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
סוף הזמנים 2.0

התעוררות
השמש הייתה דם בים. מתוך סיוט הוא הרים את ראשו. כולם הולכים,
כולם הולכים, לאן הוא הולך גם? הוא תפס בראשו. טייפון התחולל
בתוך מוחו. שקט, הוא לחש. שקט. קולו היה מרגיע, קולו היה משיי.
הכאב המדובלל התלכד בתוך מוחו, ואז הלך שד כחול, פוסע בין חדרי
מוחו, שד עירום, שד חלקלק מגיר מנקבוביות גופו הפרשות שומניות
- והוא הגיע איפה שהיה הכי כאב, ופרנקי ידע שעכשיו זה יבוא.
הוא תפס חתיכת שמיכה ותקע בין שיניו, נושך. ואז השד צרח.
חלקי הפאזל של מוחו נפרדו והתערבלו עם הרוח הקרה והצרחה שרטה
אותם, שילחה ביניהם ברקי חשמל. לרגע הוא שכח את שמו, והוא שמע
את קולו שלו שלוחש בתוך מוחו את הכמיהה לסימפוניה התשיעית של
בטהובן. ואז כל חלקי הפאזל שלו התחברו להם - העולם קיבל צורה.
הצרחה של השד הלכה ונמוגה. הוא שאף אוויר, עכשיו הכל בסדר.
עשן סיגריה נשאב לגרונו היבש.
הימים יקטפו אותו בידיים רועדות, אבל הוא יעמוד איתן מול כל
הררי הכאב שעוד צפויים לו. הוא יהיה צוקי בזלת כנגד גלי הכאב
שיתנפצו לתוכו. הוא יכול לחוש במליחותם, הוא יכול לחוש בתחושת
הקבס המחליאה של המלח בתוך בטנו - מי-מלח שמנוניים סרוגים בטל,
נקשרים בהפרשת חלזונות. הוא יספוג את הכל. אלוהים בעצמו לא
יכניע אותו. הוא האלוהים הקטן של עולמו, אמן.
הוא עישן. בעוד הסיגריה תקועה בפיו הוא הלך להכין לעצמו קפה
בוץ. מישהו דפק בדלת.
"מי שם?" הוא פלט עשן.
"היי, אדוני, זה שמעון חמוטל!"
הוא פתח לה. "את משחקת משחקים איתי על הבוקר."
"בוקר בשבילך, תולעת."
היא נכנסה וישבה על הספה, חולצת נעליים וגרביים.
"תכין גם לי קפה."

הוא הציץ בחלון. ערפל כבד כיסה את האדמה. הוא ראה אבוקות
בעיניו, אבוקות בנפשו. והיא איתו עכשיו. ל-בן זונה מנומס למופת
כמוהו יש סיבה לחיות.

המים רתחו. הוא חזר עם שתי כוסות קפה. היה קשה לו מדי להסיר את
עיניו מכפות רגליה.
"על מה אתה מסתכל?"
היא הסתכלה בו מעל לספל. בספל שלו היו מערבולות. הקפאין עשה שם
חגיגות ונספג בתוך דמו. הוא חשב שהחיים האלה לא יגמרו לעולם.
הוא רצח את הסיגריה שלו בתוך המאפרה.

טוב, ניסיתי להתעלם מהמשך הסיפור כפי שהוא סופר לי, אבל מה
לעשות ש-מי שכתב אותו הוא קצת ילדותי, הרבה מחורפן, וסובל
מתיסכול (כמעט שכחתי את המילה המחורבנת הזו, המוח שלי לא
במקום.) מיני. אבל אני מחזיק ממנו, בכל זאת, כי ממנו צמח הגבר
שאני עכשיו. אז אני שפעם, כתב שהיא אומרת לו-

"בוא תלקק לי את כפות הרגליים, כלב."
(והוא בסרטים...)
בת זונה. בת זונה מזדיינת. היא חייבת לתפוס את קרס חולשתו
ולעשות איתה רונדלים. הימים שכך קצרים. היופי שלה שהוא כמו אור
עז לנפש דואבת. הוא לא אוהב אותה. גבר אמיתי אף-פעם לא מתאהב.
אבל מעריץ, מעריץ אותה יותר מאת אלוהים... בלה, בלה, בלה...
העולם נוטה על צידו ומתמוטט, מתמוטט לרסיסים כשהוא רואה את
כפות רגליה, ואז הוא מאמין באלוהים ובתחיית המתים ובכל
הגלגולים והשדים והאלים כולם. והוא מכיר את החיים במערומיהם,
עומדים עם ערווה שלוחה ובלתי מרוסנת. ימים של כיליון. ימים של
אבדון.
יעזור לו האל מפני היופי הזה.
הוא מניח את כוס הקפה, קרב מולה, רוכן, נושק בשפתיו את כפות
רגליה, שולח לשון ללקק, חש את חמיצות הזיעה, והזין שלו מזדקף
מוכה יסורים ואשמה. מלקק את עור כף-רגלה, נשרף, נשרף, מוצץ את
בוהן כף הרגל, הזין כמו טיל שקט פועם, בתוך מכנסיו, בתוך
תחתוניו, והוא רוצה להרים את ראשו, גבר שבגברים, ולהגיד לה אני
שלך. אבל הוא לא פוצה פה. רק לוקח את כף-רגלה שנתנה לו ולוקח
את הכל.
שיישרף העולם, העיקר היא קיימת.
"מספיק, מספיק." אמרה לו. "אתה ממלא את הרגליים שלי בריר."
הוא מרים את ראשו. "הייתי שורף את העולם בשבילך, ואז הורג אותך
ומשתין על הקבר שלך. את בת השטן."
"כן," היא מחייכת, "הבת היחידה. אז אל תרגיז את אבא שלי,
תולעת."
היא באה מכוכב התשוקות והפחדים שלו. היא באה לבקר והיא חורכת
את האדמה שלו.
"בא לך להזדיין, שרמוטה?"
"עכשיו אני מעדיפה לעשות ביד לכלב, יא מזדיין בתחת."
הוא שם מטאל במערכת והרים את השמיים.

מרלנדה
היא שמעה את המוסיקה שלו והדליקה סיגריה. היא ידעה, העולם סובב
סביב המין. בתחפושת של שליטה. בתחפושת של אהבה. (פוי.) בתחפושת
של חיים. המין מכיל את כל בני-האדם. המין מוצץ עולמות. כשהייתה
זונה של סאדו-מאזו ראתה גברים סוגדים אליה כמו לאלה קדמונית
ורעה שהם אוהבים. הם ליקלקו לה בעודה מצליפה בהם בשוט מפוצל
בעל חרוזי מתכת. הם שתו את השתן שלה, הם התחננו שתסובב להם את
שק האשכים 360 מעלות. והם קראו לה "אלה," כפי שהיא תרשה. תנפחי
לי את הפנים באגרופים, אלה גדולה. תעקרי לי את הציפורניים, אלה
יפיפייה. תתקעי לי מקל של מטאטא בתחת עד שאני אבכה, אלה אדירה.
תהרגי אותי בכאב... תהפכי אותי לשלך ושלך בלבד. פליז תני לי
ללקק את כפות רגלייך... בבקשה, בבקשה, בבקשה! אני מבטיח שאהיה
ילד טוב.
היא ראתה את כולם מאבדים צלם אנוש. והיא נהנתה להשפיל אותם,
להכאיב להם, לגרום להם להתחנן. היא הייתה חותרת לאותה נקודה של
אימה ותשוקה מוחלטת כלפיה שבה הייתה כל עולמם, שבה הייתה אומרת
"תחתוך לעצמך ת'זין חסר הערך שלך," והם היו חותכים.
כל הגברים הם זבל, אבל פרנקי הוא הזבל הכי פחות מסריח.
פרנקי כיבה את המערכת, "רוצה לצאת לבר?"
"לא."
"מה תעשי?"
אזדיין עם השכן. מה אכפת לך?"
"טוב, הלכתי."

מפלצות התהילה
טעמתי את רוקה, נשקתי לכף-רגלה, רגל של אלה, עכשיו לקפוץ לבר
וטעמתי את לשונה. החיים יכולים להיות כל-כך יפים לפעמים...
פאק.
מספיק שטויות.
ערפל כבד על האספלט, לא רואים ממטר. הוא ראה צעד צעד עד לבר.
העולם היה קפוא. האנשים הרגילים הלכו לישון. הם ראו טלוויזיה,
מחשיך המוחות הזה. הם נחנקו במיטה במין מתוך כורח. הם התפשטו
מול המראה, בדקו את הכרס, את המשקל, ויתרו על העוגה ולקחו
גלולת שינה. צחצחו שיניים עדכנו את הבלוג ובדקו כמה נכנסו
לבמה... הוא לא צחצח שיניים מגיל 16. אין לו מושג מה משדרים
היום בטלוויזיה, הוא הפסיק לראות טלוויזיה כשעלה סטארסקי והאץ
למסך בפעם הראשונה. סטיב אוסטיין, קולומבו, קוז'אק, ועוד מיני
זבל בסגנון. לעזאזל עם הטלוויזיה, הוא לא צריך סיפורים של
אחרים. יש לו חיים מ-של עצמו, כי הוא חי, חחיי-
הוא הגיע לבר מפלצות התהילה ע"ש דיסק של משינה. כל החבר'יה היו
שם. חלומות נוזלים שתה בדלפק כוסית ערק, אגמי המאדים שיחק
קלפים והפליץ נאדים, שדה של חמורים סבל משלשולים והבריז כל
שנייה לשירותים, היום אני מחר אתה המשוגע ישב בצד וכתב שירים,
שושנת רוחות שר בקריוקי בזיוף ואף-אחד לא האזין, וקדחת קרחות
החזיק בידו קלפים ולא הפסיק לגהק.
שלומית בונה סוכה מיד מזגה לו כוס בירה חצי ליטר. היום אני מחר
אתה התחיל פתאום לצרוח שהייתה לו הארה. "אני יודע איך כל-כך
הרבה אנשים טוענים שהיו בגלגול הקודם אותו איש! כי הנשמות
מתחלקות ונפרדות! יש להן צפיפות! יש להן מסה! כל העולם נושם
נשימה גדולה של אלוהים שמחולקת לנשמות קטנות מיקרופרוססוריות
של בני-אדם! אנחנו לעולם לא נמות. הנשמה תחיה לנצח. לא בעסה?"
קדחת קרחות גיהק. פרנקי הביט על האור שניתז מזגוגיות משקפיו של
המתבעס, והדליק סיגריה.

זמן
מה אתו? אין לאן לרוץ. נתלה את הזמן בגליוטינה ונכרות לו את
הראש. פעם היום אני מחר אתה צרח שהזמן בעצם לא קיים, שכולנו
חיים בשבריר שנייה קפוא. אבל הזמן קיים, חשב פרנקי, והוא מזיין
לנו את הצורה. ימים קצרים קרבים למוות, הולכים על חבל דק. פעם
לחשה לו היא -מה אתה מחפש?- והוא אמר בלצון -לתקוע לך.- אבל מה
באמת הוא מחפש? מה כולנו מחפשים?

קוביות מזל
הדלת נפתחה וקוביות מזל נכנס עם שומרי הראש הגורילות שלו. הוא
לקח משקה משלומית בונה סוכה וישב על אחד הכיסאות מול שולחן
עגול.
"מי הפראייר שרוצה להפסיד לי בפוקר?" הוא קרא. איש לא קם. היום
אני מחר אתה היה עסוק בכתיבה, וכל האחרים צפו במשחק כדורגל.
קוביות מזל ראה ש-רק פרנקי לא נראה עסוק.
"היי, פרנקי, חביבי, רוצה משחק?"
פרנקי הביט בו רגע, "למה לא?"

היום אני מחר אתה
היום אני מחר אתה היה רכון על הדף. והימים, חשב, כולם חוברים.
אלוהים הוא שליט עריץ, הוא לוקח את הכל. והנה הוא כותב שיר
ישן, טיפשי, אבל יפה. מילים כמו חרוזים.

אנשים זקנים, עייפים
מביטים עלינו מעננים
"תלמדו אותנו, זקנים."
"אתם צעירים וטיפשים,
סוגדים לפזיזות הנעורים
את העולם אתם תחריבו,
ועל קיברנו תסללו כבישים
אנחנו לא סנילים,
אנחנו חכמים
אבל לכם יש יהירות נעורים,
אתם טיפשים."

"מצידנו תחריבו את העולם,
אנחנו עוד מעט פורשים."

שיר על זקנים, מה עוד יעשה? הרעב הזה לחקור את גבולות היקום,
לנפץ את סודות האלוהים. מה אלוהים יודע? מה הוא שומר אצלו?
והוא הולך ומתמוטט. מסה של היסטוריה ודומינו כל רגע, סיבה
ותוצאה, מקריות שמולידה אסונות עולמיות. הכל קורה עכשיו. כל
המתים נהרגים עכשיו. כל המלחמות מתרחשות עכשיו. ישו נצלב
עכשיו. הר-סיני, עכשיו. שמשון צורח תמות נפשי עם פלישתים,
עכשיו. עכשיו. כל הזמנים הם רגע אחד של שבריר שנייה. החיים
גדולים ונוראיים מדי מכדי שנחזיק בהם מעמד. איך כולם חיים? הם
משטחים. איך הם לא רואים איך היקום והמימדים ושבריר הזמן
הקפוא, והנשמות שמתחלקות ומתחברות כמו כספית, איך הם לא רואים
שזה לא קל לכתפיים צנומות עם ראש חכם וחריף בכוכבים של היום
אני מחר אתה שנושא את כל היקום על כתפיו. עוד מעט הוא יידע הכל
על החיים והיקום וישתגע, ואז שום דבר לא יהיה חשוב, שום דבר
בכלל. כל החיים יהיו טיפת מים של טל ביום חורף קיצי, ידיי בוץ
צחות, מים יבשים, מוסיקה עם משקל... הכל יהיה מוקף בהילה צחה
של טינופת, ואלוהים יגיד לו - עכשיו אתה מת ונולד מחדש, שוכח
הכל, ומתחיל מחדש.- אלוהים לא ייתן לו את מגדל בבל. לעולם לא,
אפילו לא בביליוני שנים.

המשחק נגמר
לאחר משחק מפרך הם הניחו את הקלפים.
"נראה שאתה מפסיד, ביג טיים." אמר קוביות מזל. "זה אלף עשרים
דולר. מתי אתה מתכוון להביא לי אותם? אני משער שאין לך אותם
כאן."
פרנקי ניסה לחייך את החיוך הכי רגוע שלו. "אני אביא לך את זה
מחר."
קוביות מזל הביט עליו בכובד ראש. "תזכור שאמרת את זה."
"בטח."
הם לחצו ידיים. פרנקי חייך לשני שומרי הראש של קוביות מזל ויצא
מהבר בלי מושג כיצד יביא לו את הכסף. או במילים יותר
מציאותיות: הוא בכלל לא התכוון.

קבלת פנים
ברגע שהוא פתח את הדלת היא נתנה לו אגרוף לארובת העין השמאלית.
"אני רוצה סקס, זבל."
הוא ניער את ראשו. "ולי היה הרושם שאת מעדיפה לעשות ביד
לכלב."
"זמנים משתנים, תולעת משי שלי. אני רוצה סקס. סגור ת'דלת לפני
שגם השכנים ירצו קצת."
הכאב היה צורב. "יכולת להוריד לי את העין, זונה."
"זונה תקרא לאימא שלך. תתפשט. תתפשט כבר, יא חתיכת חרא!"
הוא נעמד מול המראה ובחן את ארובת העין. זה התחיל להתנפח
ולהאדים.
"תן לראות..."
הוא הסתובב והיא בעטה בו בביצים. הכאב עף מבין רגליו אל מוחו.
הוא צרח. היא צחקה.
"אמרתי לך להתפשט, לא? אז מה אתה עומד מול המראה כמו סניוריטה.
אני רוצה לזיין, ועכשיו."

ת'כלס
הוא התפשט ונשכב עירום על המיטה. היא עמדה על בטנו. מספיק שהיא
תקעה את כף-רגלה לפיו וכבר עמד לו. היא דחפה את כף-רגלה עמוק
לתוך פיו, ואז שלחה עקב יחף ולחצה אותו על הביצים שלו. הוא
השמיע נהמת כאב. היא עמדה ברגל אחת על הביצים שלו ורגל אחת
בתוך פיו, והתפשטה, מרימה את הרגליים רק כדי להוריד את המכנס
והתחתונים. כשהייתה עירומה לגמרי ישבה עליו, אחזה באיבר מינו
מול נרתיקה, וירדה עליו. היא מצצה בפה התחתון שלה את הארטיק
המתוק הזה של איבר מין פועם. היא נגעה בגופו השרירי מאוד. ירדה
ועלתה עליו. כל פעם שהשמיע אנקה של הנאה הורידה עליו סטירה.
"אם תגמור אני אוריד לך את הביצים ואדחוף אותם לגרון שלך."

כשהיא גמרה היא רצתה לצאת לפני ש-ישים לב ויגמור לה בפנים, אבל
היא איחרה קצת והוא גמר בעודה מחלצת את הפות שלה ממנו. הוא גמר
על שפתי הפות שלה והשפריץ על גופו, הסדינים, ועל הירך שלה.
"בן-זונה... כמה אתה בן-זונה... גמרת עליי, איחס!"
הוא חייך.

שירת האלים
מול הריק הכבד הוא ישב. היא ישבה לידו. עירומים ורגועים.
המוסיקה הביאה לו פרשים מארצות השדים. הוא כל הזמן הרגיש שמשהו
קטן מטריד אותו, כאילו שכח איזה פרט. כאילו משהו נעלם ממנו
בחייו. שם הרחק בנות-הים רוחצות בגלים והוא מגרד את מוחו, מה
זה?
הא, האלוהים ייקח אותו ביום מן הימים. הנה, זהו. הוא נזכר.

שירת הציפורים
לפנות בוקר. אור ראשון. אולי החיים יהיו לו כמרבדי מלמלה
טובעניים. אור חזק ניצת באופק, מסנוור לכל עיניים. הרגליים
פתאום מחליקות חותרות במקום בשלג סמיך. צעד... ומחליק. צעד...
ומחליק. הסיפור פורש ומצמיח שורשים ענפים עלים ופירות. האדמה
הופכת פורייה ועדיין נחנקת מהוד העץ. הדברים מתהפכים,
מתנדנדים, ועומדים על צדם. זה בכלל לא דומה לסרטים מצויירים.
טוב שכך, גם אם זה מעייף כל-כך. סימנים סימנים אלוהים מסמן
בקצה זרת אחד אחד, אחת אחת. והדבש מתפיח את הלחיים, וכפות
הרגליים מתמלאות אבק שחור. הריאות נאבקות בזפת על עוד נשימה,
העיניים מאדימות, הכבד מחורר והלב מפרפר.
כמו שיר אפל מוזר ומעכיר שלווה, שיר התופס בלשונו את
הבלתי-נתפס ומגלגל אותו כמו סוכריה.
יבואו ימים טובים, חושב פרנקי. לא לעד נישאר טיפשים.
ונרדם.

התעוררות
ערב. השמש היא דם בים. הוא חוטף סיגריה מהקופסה, הסיגריות
עומדות להיגמר. מרתיח מים לקפה עם סיגריה בפה. תכין גם לי, היא
מבקשת. הם שותים וכמעט גומרים את הסיגריות. הוא נותן לה לשחק
לו בביצים ומתלבש לקנות סיגריות.

קיוסק
הוא הגיע לקיוסק וניסה לקנות 5 צ'סטרפילד כשהם הגיעו. הגורילות
של קוביות מזל פנו אליו והוא חייך. "מה קורה, חבר'ה?"
"קוביות מזל רוצה אלף עשרים."
"אין לי אותם. מחר."
הם הביטו עליו בדאגה.
"קרה משהו?"
"אנחנו צריכים לעשות טלפון קטן."
הם דיברו קצר והגישו לו את הטלפון הנייד.
"כן?"
"זה קוביות מזל. מה קורה עם הכסף?"
"אין עליי. בהזדמנות, תאמין לי, רק עלייך אני חושב."
"אתה יכול למסור לאנשים שלי שיהרגו אותך?"
"אין בעיה, אנחנו חברים!"

אוקטובר 2007.
סוף המילניום.

"מפלצות התהילה," משינה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמא שלי מורה
ללשון ואפילו
היא אומרת
לפעמים
"ביצות הפתעה
קינדר."


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/2/08 8:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה