רוברט ג'ונס גר בדירת סטודיו מרווחת בעלת חלונות ונציאנים
גבוהים, רצפת פרקט כהה, גרם מדרגות לולייני וגלריה, בראש בניין
דירות בן שבע קומות בחלק המערבי של העיר. על רצפת הפרקט נפרשו
פה ושם שטיחים בגודל בינוני, ארוגים דוגמאות מזרחיות בצבעים
מרהיבי גוון. לחלקם היו גדילים בקצותיהם ועל חלק, בעיקר על
המעוגלים שבניהם, היו רקומות דמויות קטנות מרובות גפיים
וצבעוניות, שצוירו עומדות או יושבות בתנוחות משונות, וסיפרו
בתמונות, מעשיות חכמים ישנות מכתבי קודש עתיקים, לאורך הרקמה.
בין הדמויות והדוגמאות נרקמו פסוקים מן האופנישדות באותיות
מצויצות.
במרכז חדר המגורים עמדה ספה גדולה, בהירה ורכה מאוד, בדיוק כמו
שרוברט אהבו, וסביבה עמדו מספר כורסאות מדגמים שונים, פונות אל
שולחן עץ קטן ועגול, בעל רגל אחת שהתפצלה לשלוש כפות אריה
בתחתיתה. על החלונות הגבוהים נתלו וילונות פרחוניים מבד עדין
ומשתפל. בגלריה למעלה הוצגו ציורי השמן של רוברט. כני ציור,
בדים מתוחים, סמרטוטים, ומכחולים בגדלים שונים, מפוזרים היו על
רצפתה בערבוביה. בצידה הימני של הגלריה, מאחורי וילון ארוך
ופרחוני שנגע ברצפה, הייתה דלת זכוכית שדרכה היה אפשר לצאת אל
מרפסת חיצונית קטנה הפונה לרחוב, ובצד השני השמאלי, מסדרון קטן
שהוביל לחדר אמבטיה.

למעשה יהיה נכון יותר לאמר שרוברט "גרו" - כי רוברט סבל מפיצול
אישיות. ואולי 'סבל' איננה המילה המתאימה... האמת היא שמצבו
הקשה הפריע לו רק לעיתים נדירות מאוד, רוב הזמן הוא פשוט שמח
על כך שלא היה לבד. בהתקף חמור של מחלתו הוא היה יכול להיות
חמש עשרה או שמונה עשרה רוברטים בו זמנית והדירה הפכה להיות
מעט צפופה, אבל המסיבות תמיד היו הומות אדם ומעניינות, מה שגם
מבחינה כלכלית המצב היה נוח, כי לפחות לשלושה רוברטים היתה
עבודה יומית קבועה.
פעם בשבוע היו הולכים רוברט לפגוש את דוקטור שולץ,
הפסיכואנליטיקן הנודע, לטיפול קבוצתי. דוקטור שולץ סידר בשביל
רוברט חדר טיפולים מיוחד במרפאתו, חדר מלא בספות, וכשהיו רוברט
שכובים כולם על הספות בנוחות הדוקטור היה נשען אחורנית בכורסת
העור החומה והחורקת, מלטף את זקנקן התייש האפור שלו, מוצץ את
הסיגר במתינות, כמהרהר, ואומר לאיטו "ובכן רוברט, אני מקשיב"
ורוברט בתורם היו מדברים את עצמם עד לאי-היות. כן, הטיפול
הצליח. בכל פעם שהיה אחד מן הרוברטים מבין את שורש הסיבה
להתהוותו הוא היה נעלם לפתע, מתפוגג באותו הרגע והספה נותרת
ריקה. אולי משום כך פיתח אחד הרוברטים חרדה קיצונית מפני
הדוקטור שולץ ולא הסכים בשום אופן לבוא לפגישה השבועית עם כל
היתר. היה זה רוברט עם הזקן האדמדם, אבל בעצם לא בטוח שדווקא
זו היתה הסיבה לחרדתו...

כאמור, הטיפול הצליח עד מעבר למשוער, ולעת עתה נותרו רק שישה
רוברטים שונים. היה הרוברט שעבד בבורסה, הרוברט הצייר שציוריו
היו תלויים בגלריה, הרוברט השחקן, הרוברט הדוור, והרוברט החביב
שטיפל בעבודות הבית. הוא, הרוברט החביב, גיהץ את החליפות בשביל
רוברט שעבד בבורסה, ניקה את המיכחולים של רוברט הצייר, הקריא
דיאלוגים עם רוברט השחקן ועמד ליד הדלת בכל בוקר להגיש את תיק
האוכל לרוברט הדוור כשהלה יצא לעבודה. כולם אהבו את הרוברט
הזה, ובאמת, כאמור, הוא היה חביב, תמיד חייכני, סובב בדירה על
קצות האצבעות לבוש בסינרו הפרחוני, משקה את העציצים ומאבק את
הרהיטים במברשת הנוצות שלו. והיה גם כמובן רוברט עם הזקן
האדמדם, שכבר דובר בו, הוא הרוברט שלא הסכים להיפגש עם דוקטור
שולץ. רוברט זה הופיע בדירה פעם באחת המסיבות, בימים בהם רוברט
היה עוד הרבה יותר מעצמו, ומאז נשאר. רוברט עם הזקן היה רוברט
מוזר מאוד. הוא היה מוזר בעיקר מפני שהוא היה נמוך ושמנמן
ורוברט בדרך כלל היה גבוה ורזה וגם בגלל שמץ מבטא משונה שהתגנב
לדיבורו מפעם לפעם. כולם חשדו שרוברט עם הזקן למעשה לא היה
רוברט כלל, אבל אף אחד לא יכל להוכיח את זה. אפילו רוברט לבוש
הסינר הפרחוני היה חשדני כלפיו.

בערב חורפי אחד קר באופן מיוחד, הערב הקר ביותר שהיה זכור
לקאטו הזקן בהרבה מאוד זמן, בדיוק ברגע בו סיים רוברט החביב
לבוש הסינר להבריק את כלי הכסף שעברו בירושה מאיזו דודה רחוקה,
נפתחה הדלת ודרכה נכנס רוברט שעבד בבורסה. רוברט חייך אליו
בחמימות מכיוון המטבח והציע לו כוס תה חם. רוברט מן הבורסה
הביט בו בחזרה במבט רציני ומוטרד, "תודה רוברט", הוא אמר "כולם
בבית?", "נדמה לי שכן" השיב לו רוברט "למה אתה שואל?". "שמע",
אמר רוברט שעבד בבורסה, "קרא להם כולם לכאן, אני רוצה לספר
לכולכם משהו, זה... זה די חשוב". הוא הניח את תיק המסמכים
השחור מידו והתיישב באחת הכורסאות. רוברט לבוש הסינר הנהן
ומיהר לעלות לגלריה לקרוא לרוברט הצייר, בדרך אסף מן המרפסת את
רוברט הדוור וביקש ממנו שיעזור לו להביא לאסיפה שאירגן רוברט
שעבד בבורסה את רוברט השחקן, שהיה באותו זמן שרוע בדמדומים,
הוזה וחצי מעולף בחדר האמבטיה, כשמזרק נתלה מזרועו השמאלית.

רוברט עזר לרוברט לסחוב את רוברט מחדר האמבטיה ובמורד המדרגות
הלולייניות ויחד הם הניחו אותו בעדינות על הספה הגדולה."הו לא,
לא שוב!" קרא רוברט שעבד בבורסה כשראה את רוברט המסטול. רוברט
עם הזקן התקרב מכיוון המטבח כשבידו צלחת קטנה לבנה עליה ההבילה
פיסת שטרודל וינאי חם, והתיישב על כורסא לצד יתר הרוברטים.
רוברט מזג לכולם תה ורוברט קם ממקומו והחל מהלך אנה ואנה
כשידיו שלובות מאחורי גבו. לאחר מספר שניות נעצר רוברט ופתח
בדברים. "קראתי לכם, רוברט, בכדי שאוכל לספר לכם משהו שקרה לי
היום ונדמה שהוא ובכן... בעל דחיפות".
הוא השתתק כי באותו הרגע רוברט השחקן החל משמיע אנחות קטועות
שהתחלפו מייד בנהמות עמוקות ותוך כדי כך התפתל במקומו, נשען
לכיוון הרצפה, הקיא מעט, פתח את עיניו לרווחה ומיד סגר אותן כי
האור החזק שלא היה מורגל בו הכאיב להן. אז הצמיד את כפות ידיו
אל רקותיו ופקח שוב את עיניו לאט לאט. רוברט לבוש הסינר הצליח
למשוך את קצה השטיח מתחתיו רק ברגע האחרון ממש, כדי שזה לא
יתלכלך לגמרי מהקיא. "האאאאא" נאנח רוברט השחקן, מתאמץ
להתרומם, "אמממ... אפשר בבקשה, בבקשה רוברט, תביא לי כוס
חלב..." הוא גנח ושמט שוב את ראשו הכבד לאחור. רוברט אץ למטבח
וחזר כשבידו קרטון חלב וכוס זכוכית שקופה ארוכה, הוא מזג את
החלב אל הכוס, בעזרתו של רוברט הצייר הניח כרית גבוהה מתחת
לכתפיו וראשו של רוברט והחזיק את כוס החלב קרוב לשפתיו. רוברט
לגם ממנה לאיטו. "איך אתה מרגיש חמודי?" שאל רוברט לבוש הסינר,
"כמו חרה בובי" השיב לו רוברט.

"טוב לראות שחזרת אלינו רוברט" אמר רוברט העובד בבורסה שעמד
נשען במרפקיו על משענת הכורסה עליה ישב קודם לכן, "כך תוכל גם
אתה לשמוע את מה שניסיתי לספר לנו קודם, כשלא היית לגמרי
איתנו". רוברט התרומם מעט, נשען על הכרית ולקח לידיו את כוס
החלב ואז המשיך רוברט בסיפורו. "היום אחר הצהריים" אמר במבט
מהורהר כאילו שב ושיווה את האירועים לנגד רוחו, "ישבתי ליד
הבורסה בבית קפה קטן בשם 'חבצלת הפורצלן'. זהו בית הקפה האהוב
עלי ואני מבלה בו את רוב שעות אחר הצהריים שלי, שותה קפה
ומעיין בתדפיסים של ערך המניות, וכך עשיתי גם היום כהרגלי.
לאחר שסיימתי את הקפה שילמתי את החשבון, הכנסתי את המסמכים
בחזרה אל תוך התיק, ובדיוק ברגע שקמתי ללכת הופיע למולי כמו
משום מקום, איש קטן בעל זקן ארוך מאוד ולבן מאוד ורמז לי
באצבעו ללכת אחריו. התבוננתי מסביב כדי לראות שאין הוא מתכוון
לסמן למישהו אחר, אף שהרגשתי בברור שאכן הוא התכוון אלי ולפתע
הבחנתי שהשולחנות סביבי היו כולם ריקים לגמרי. זה מוזר, חשבתי,
בית הקפה הזה מלא בדרך כלל לגמרי ובמיוחד בשעות אחר הצהריים!
האיש הקטן עדיין עמד ונעץ בי את עיניו ממש כאילו יכול היה
לראות דרכי, ושוב סימן לי באצבע שאלך אחריו".

"ומה עשית רוברט?" שאל רוברט הצייר, "קמתי והלכתי אחריו" המשיך
רוברט לדבר. "האיש הקטן הוביל אותי אל מאחורי המטבח של חבצלת
הפורצלן דרך מסדרון צר, בסוף המסדרון ירדנו שבעה מדרגות
ונכנסנו לחדר אחורי קטן, מרוצף כולו בכרים וכסתות בכל מיני
צורות וצבעים. במרכז הרצפה עמד שרפרף עץ נמוך ועליו כדור
בדולח. אור קלוש ביותר חדר מבעד לוילון הכבד שנסרך על החלון
הקבוע מול דלת הכניסה והתערבב באור הצהוב הדל של הנורה העגולה
התלויה עירומה מן התקרה, מתערבל בעשן הקטורת ובניחוח הלוונדר
המתקתק אשר לה, ובעוד ריח אחד, מין ריח חריף, לא נעים, ריח כמו
זה שהיה בארון של הדודה, אתה זוכר רוברט את הריח ההוא?". רוברט
הניד בראשו לאות הן.

"האיש הקטן התיישב על הרצפה למולי בשיכול רגליים וסימן לי אף
לנהוג כך בעצמי, וכשהתיישבתי עצם האיש את עיניו והחל לדבר בקול
מוזר, שנדמה עבה מדי מכדי שיבקע מדמות כה קטנה. הוא דיבר לאט
מאוד ובמבטא משונה. 'ידעתי שתבוא היום, כי היום הוא היום
האחרון ואחריו לא יהיו עוד ימים, כי אם על-ימים' הוא אמר.
'ידעתי שתבוא אתה ולא אחר כי אתה הוא העל-אתה'... כאן עצר האיש
הקטן וכחכך בגרונו ולאחר דיבר כמו ביתר חשיבות וברגש... 'המחוג
הרביעי מורה כי הגיע השעה, עברו ששת אלפי השנים והעפרוני הקטן
עומד לעזוב את העולם הזה לתמיד. אתה שהוא העל-אתה נבחרת לבשר
את העל-בשורה, כה אמר זרתוסטרא!'.
את המילים האחרונות הוא אמר כמעט בצעקה ואז פקח את עיניו
והוסיף, רק שהפעם בקול רגיל לגמרי, 'הנה, קח את המעטפה הזו'.
האיש הקטן הוציא מכיס הדבר דמוי הגלימה שלבש, מעטפה קטנה לבנה,
ולמרות שהבנתי מעט מאוד ממה שאמר, גם בגלל שדיבר רוב הזמן
בצורה כה נמלצת וסתומה, וגם בגלל המבטא המוזר שבו הגה את
המילים הלא ברורות, לקחתי מידיו את המעטפה. קמנו והמזוקן בירך
אותי במלמול מהיר כשידו על ראשי הכפוף, הכה בי כמה פעמים
בשלושה ענפי ערבות, הסתובב סביבי שבע פעמים והזליף נוזל מוזר
על מצחי, לבסוף נפרד ממני בחיוך וסגר אחרי את הדלת בטריקה".

כל הרוברטים הביטו משתאים ברוברט שעבד בבורסה. "והיכן המעטפה
עכשיו?" שאל רוברט הצייר. רוברט פתח את התיק השחור והוציא ממנו
את המעטפה הקטנה הלבנה. "לכבוד הקפיטן ונדרדקן על סיפון
ההולנדי המעופף, הנמל הדרומי, רציף מספר שמונה" הוא הקריא את
הכתובת שעל המעטפה בקול רם. "מה... מה חשבת לעשות עם זה
רוברט?" שאל רוברט לבוש הסינר, "כמובן שצריך למסור אותה!"
התערב רוברט הדוור שחש מחויבות מסוימת לשליחות התמוהה, כי אחרי
הכל הוא היה דוור... "אני לא יודע" השיב רוברט שעבד בבורסה,
"כלומר, אולי יש בזה משהו, אולי באמת כדאי לעשות כמצוותו של
האיש הקטן". "אולי נחכה למחר ונראה..." גימגם רוברט לבוש
הסינר, "ברור שהאיש הקטן התכוון שנמסור אותה עוד הלילה" הכריז
רוברט הדוור, "לפני שלא יהיו עוד ימים כי אם על-ימים וכל זה!".
"אבל, אבל זה מסוכן ללכת לנמל בלילה רוברט!" המשיך רוברט לבוש
הסינר, "יש שם אנשי נמל כאלה, זה הכל מאוד לא נקי שם, אתה
יודע, מאוד- אהה, כמו נמל שם!!!", קולו של רוברט רעד קצת
במילים האחרונות והוא משמש והחליק באצבעותיו את ריפוד הספה תוך
כדי שדיבר. "בדיוק בגלל זה לא רציתי ללכת לבדי", השיב רוברט
שעבד בבורסה והניח את כפות ידיו על כתפי רוברט הנסערים, "חשבתי
שנוכל ללכת כולנו יחד. נו, רוברט, מה אתם אומרים?". רוברט
הביטו זה בזה ואחר הביטו חזרה ברוברט. "נבוא", הם השיבו פה
אחד. "אם כן יש למהר!" קבע רוברט.

רוברט התפזרו ברחבי הדירה עוטים על עצמם את מעיליהם את הצעיפים
ואת הכובעים, רוברט לבוש הסינר ארז תיק קטן לדרך ובו מעט
כריכים, עוגת פירות ובקבוק חלב, ותחב לתוכו גם את מברשת האבק
הנוצתית שלו, שתמיד לקח איתו לכל מקום. רוברט יצאו את הדירה
ורוברט הצייר תמך ברוברט השחקן כשירדו במדרגות, בחוץ כבר התכהו
השמיים חושפים שלושה כוכבים משוננים כניבים, אך הירח עוד לא
עלה. מוזר, למרות שהיתה זו שעת ערב מוקדמת ולמרות שהאזור הזה
של העיר היה מלא באנשים בדרך כלל, הרחוב כולו היה ריק מאדם,
ומלבד צמד חתולי רחוב שחורים שישבו בתחתית גרם מדרגות החירום,
לא נראתה כל נפש חיה. המכונית הקטנה של רוברט חנתה במעלה
הכביש. "ובכן מי מאתנו יודע לנהוג?" שאל רוברט הצייר. "רוברט
שהיה שומר בגן החיות ידע לנהוג", השיב לו רוברט לבוש הסינר,
מעלה זכרונות במבט מזוגג, בסתר ליבו הוא הצטער למען האמת,
להיפרד מכל רוברט שנעלם בטיפול הפסיכולוגי. "אבל הרוברט ההוא
לא כאן רוברט!" השיב רוברט הצייר. "אני יודע לנהוג", אמר רוברט
השחקן, "כרגע אתה בקושי יודע לעמוד" השיב רוברט הצייר שעוד תמך
בו. "אני אנהג", אמר רוברט הדוור. הם נכנסו למכונית בדוחק, היא
היתה קטנה מדי בשביל שישה נוסעים. רוברט לבוש הסינר ישב על
ברכיו של רוברט שעבד בבורסה והניח את תיקו על רוברט הצייר
והשאר הצטופפו. לבסוף הצליחו לסגור את הדלתות והחלו נוסעים.

בדרך זמזמו לעצמו רוברט פזמון מוכר, הכבישים היו פנויים אך הם
נאלצו לעצור פעמיים בגלל שלרוברט השחקן היתה בחילה. כעבור שעה
קלה הגיעו לנמל. רוברט הילכו בשורה לאורך הרציפים הלחים, הנמל
היה אפלולי וערפל דק אפף את חרטומי הספינות, האוויר היה מלוח.
רוברט שעבד בבורסה הלך בראש וקרא בקול את מספרי הרציפים ואת
שמות הספינות העוגנות בהם, רוברט לבוש הסינר הלך אחריו מחבק
בחוזקה את התיק שהביא איתו, ומקפיד מאוד להרים את שולי סינרו
כך שלא יגררו על הרצפה הרטובה, רוברט השחקן כבר חש מעט יותר
טוב והיה מסוגל ללכת בכוחות עצמו, ורוברט הנותרים הילכו אחריהם
בשתיקה. עד מהרה עברו את כל הרציפים, אבל לדאבונם ולאכזבתם
הגדולה, היו רק שבעה רציפים בכל הנמל. על המעטפה היה כתוב
במפורש 'רציף מספר שמונה'. מלבד זאת, שום ספינה בשם 'ההולנדי
המעופף' לא עגנה באף אחד מהרציפים. אובדי עצות הם הבחינו שבקצה
הנמל עומד מבנה קטן שחלונותיו מוארים והחלו ללכת לעברו. מקרוב
יותר התברר שהיה זה פונדק, בחלונותיו נראו צלליות יושבות,
עומדות, או מרקדות, ונשמע קול שירת מלחים גסה. מעל דלת הכניסה
נקבע שלט עץ בלתי מהוקצע, מואר במנורת נפט התלויה לצידו
והכיתוב "פונדק החתול השחור" היה חרוט בו באותיות מסולסלות,
צבועות ארגמן. רוברט החליט להיכנס, אולי יוכל לשאול כאן מישהו
אודות הרציף השמיני, או על ההולנדי המעופף.

בפנים היה הפונדק מלא עד אפס מקום. על כל כסא, על כל שולחן
ואפילו על הבר, ישבו מלחים, שותים, אוכלים דגים, שרים, צוחקים
ורוקדים ריקודי מלחים. ניחוח רום התערבב בריחות הדגים, הזיעה,
ועשן המקטרות. הריחות היו ארוגים אחד בשני כצעיף צמר מרוט
ומעופש שכיסה את הכל, וחוט דק, קורטוב ריח בושם זול, עבר באותו
הצעיף כחוט שני. מלח אחד צעק לטבח בקול צרוד "היי, תביא לי עוד
דגים, זרוק אותם לכאן" ופקעת של זנבות וראשי דגים נחתה בקול
רעש גדול על צלחתו.  

מאחורי הבר עמד המוזג, שתום עיין ושחור זקן, ובקבוק של רום
בידו. הוא סקר את החדר כולו בעינו האחת החודרת, רוברט נדחק בין
המלחים השיכורים לכיוון הבר, ועמד לפניו. כאן התווסף לפתע ריח
נוסף לבליל הריחות, ריח חריף, שגרם לחוטמו של רוברט להתעקם
לרגע אף מבלי שהיה מודע לכך, זיכרונות מביתה של הדודה עלו בו
פתאום לאותו שבריר השניה. "שתי אגורות לכוסית" קרא אליו המוזג,
"סליחה, הממ, לא, לא תודה, אני לא שותה, אבל אולי תוכל לעזור
לי". המוזג הביט ברוברט בחשדנות, "לא שותה?". "אולי כוסית אחת
בעצם", התרכך רוברט והוציא מכיסו מטבע, "שמור את העודף" אמר
למוזג שהחליק לעברו כוסית רום לרוחב הבר, רוברט גמע אותה
בלגימה אחת ונדמה שבכך קנה את אמונו של המוזג. "אתה יודע
אולי", הוא שאל לאחר שניגב את פיו בשרוול, "היכן נמצא רציף
מספר שמונה?". המוזג צחק בפה מלא וכמוהו המלחים סביב, "היי
בחור, מישהו שיחק עליך תרגיל, רואים שאתה לא שייך לכאן" הוא
חירחר בלצון, "אין דבר כזה רציף מספר שמונה!".
"העניין הוא", המשיך רוברט בקול רם יותר, "העניין הוא שאני
צריך למסור משהו לאחד, הקפיטן ונדרדקן, על סיפון ההולנדי
המעופף, שעוגנת ברציף הזה, מספר שמונה". כשדיבר הרים את קולו
כך שהפך יותר ויותר לצעקה, בכדי שיוכל המוזג לשמוע את דבריו
מבעד לצחוק הרועם שבקע מכל עבר, אבל הוא לא היה צריך להתאמץ כל
כך בעצם, כי בו ברגע שהגה את צמד המילים 'ההולנדי המעופף'
נאלמו דום כל המלחים שצחקקו סביבו, מתאמצים להתרחק ממנו כמה
שיותר כאילו היה מצורע ומנסים להתעסק בעניינים שלהם, או לפחות
למצוא אי אלו עניינים להתעסק בהם.

המוזג הרצין גם הוא, התקרב אל רוברט וסינן מתחת לזקנו השחור
הטובל בשלוליות הרום המקציפות על הבר, "אם כן ילד, אתה באמת
מחפש את הרציף השמיני, חי בכחוס בעל הקרניים!!! נערי, רציף
שמיני זה... איננו רציף רגיל, וההולנדי המעופף, ילד, היא איננה
ספינה רגילה... היא ספינת רפאים!" הוא אמר את כל זה כמעט
בלחישה. "אפשר לראותה רק באור ירח מלא, הירח איחר לעלות הלילה,
לך עמוד בקצה הרציף השביעי עד שיעלה לגמרי ואז התפלל שלא יהיו
עננים. אם זה מה שאתה באמת רוצה ילד, וחשוב טוב אם אכן זה כך,
תפגוש ודאי בקפיטן - אך שמע!", הוסיף כשהוא מקרב את פניו אל
פניו של רוברט כך שחוטמו השמנוני נגע והתחכך בזה הנרתע שממולו,
"אם יציע לך הקפיטן דבר מה לאכול או לשתות על הסיפון, סרב לו
בכל מקרה! בידוע הוא כי זה האוכל או שותה על ספינת רפאים,
יישאר לשרת בה לנצח! זכור שהזהרתי אותך".
במילים אחרונות אלו נרתע המוזג אחורנית קמעה, חייך אל רוברט
חיוך מלא, תחב את המטבע לכיס חולצתו וקרץ. שיני הזהב שלו קרצו
בהתאמה לאורן המרצד של מנורות הנפט התלויות. "תודה" אמר רוברט,
מהסס, מתח את שולי מעילו, ויצא את הפונדק.
       
רוברט חזרו ועמדו על קצה הרציף השביעי. "אתה באמת מאמין
בסיפורי הרוחות הללו?" שאל רוברט הצייר. "אני לא יודע כבר למה
להאמין, אבל אם הגענו עד כאן אני חושב שמוטב שנחכה עוד קצת".
רוברט השחקן נשען על מעקה הרציף והביט דרך האפלה הקרה והסמיכה
במי הים השחורים. רחשי הגלים כמו ליטפו את אוזניו והרוח
המקפיאה שהחלה מנשבת ציננה את פניו החמות. "ואני חושב שמוטב
היה אם לא היינו באים לכאן כלל!" רטן לעצמו רוברט לבוש הסינר
בקול רם, שיניו נוקשות מן הקור. "אל תדאג בובי", אמר לו רוברט
השחקן "תקשיב לגלים, זה כל כך מרגיע". הם חיכו כך עוד כמחצית
השעה וכלום לא קרה. רוברט כבר חשב ללכת משם ופנה לאחור, אבל
אז, דקה אחת בדיוק לאחר שצלצל השעון שבמגדל שלושה עשר פעמים
לחצות, הבחין רוברט שהשמיים החלו מתבהרים. הירח שימיו מלאו,
כמו העפיל בכבדות אל מעל לעיר הנמה, ולמטה לצידו של רוברט,
בקצה הנמל לאור הירח, הגיחו מן האיין בחריקות חרישיות שהתמזגו
ברוח, קורות עץ דהויות, הולכות ומתהוות ומתמצקות לנגד עיניו של
רוברט הנדהם. וככל שהאיר יותר הירח, נעשו הקרשים ממשיים יותר
ויותר עד שבנו רציף נוסף, ארוך ולח כמו אחיו הרציפים. לא היה
באותו הרגע גם לא ענן אחד בשמיים, וכשהרים רוברט את עיניו
מהרציף, נחה מולו לפתע, שלמה ומוצקה, מפרשיה הבלואים, תלואים
ותופחים ברוח, והיא מתנודדת על כרסה השמנה מצד אל צד - ספינה
ענקית, אדירה ממש, ועל גחונה כתובת מבהיקה באור הירח 'ההולנדי
המעופף'. הוא הבחין בדמות קטנה על גבי הספינה שנדמתה לצל המדלג
בין התרנים והמפלסים. "אהוי מלח!" קראה הדמות בקולה הצרוד,
הנורא, כשעמדה לבסוף לצד תורן החזית ורגלה האחת נשענת מורמת על
ערמת החבלים שבבסיסו. "חיכיתי לך!" קראה הדמות והד לקולה נישא
על גבי הרוח, 'לך לך לך...'
"בוא עלה".

רוברט הביט ברציף שהופיע מן האיין רק רגע לפני כן למולו.
בזהירות הוא שלח רגל אחת קדימה ונשען בחצי כובדו על הקרשים, הם
נשאו אותו בלי כל קושי. אז צעד רוברט ראשון קדימה ואחריו
הצטרפו בשורה רוברט האחרים, הם היו כה נפעמים מכל מה שהתרחש עד
כה, שלא שמו ליבם כלל לכך שרוברט עם הזקן לא הלך איתם.
רוברט טיפסו במעלה סולם החבלים שהושלך לעברם על צד הספינה.
כשהביטו מעלה בעוד הם מטפסים, לא יכלו לראות דבר מלבד את השלב
הבא בסולם המתמצק מתוך הערפל ואחריו חשכה גמורה, אך לבסוף עמדו
כולם על סיפונה הרחב של ההולנדי המעופף.
"ברוכים הבאים", נשמע אותו קול צרוד וצורמני למולם. כשהביטו
לעבר הקול הופיעה ועמדה לפניהם, כאילו כל הזמן היתה שם מחכה,
דמותו הקטנה של הקפיטן ונדרדקן. הוא היה נמוך מאוד, אבל מרשים
בנוכחותו. עיניו היו עמוקות כמו מצולות האוקיאנוס עצמו, וכמו
עוטות מעין דוק ערפילי מתערבל, אפו החד הזדקר מעל לשפמו,
וזקנקן שחור נתלה מסנטרו החד גם הוא. בידו אחז מקל עץ מחוספס
ועל ראשו חבש הקפיטן כובע רב חובלים שחור, רחב שוליים בעל
קצוות מוזהבות. הוא היה עטוי מעיל צמר שחור ועבה, שהיה כבד
וארוך הרבה מכפי מידותיו והשתרך עוד אחריו על הרצפה כמו זנב של
דינוזאור, שבו כפתורי מתכת דהויים ועיטוריי כתפיים מרופטים
שובצו כלוחות קרניים. על אחת מכתפיו ישב תוכי ירוק גדול בעל
מקור מעוקל שבגינו נדמה שחייך לעצמו כל העת, ואולי באמת חייך
לעצמו, מי יודע...

"כן, חיכיתי לך" אמר הקפיטן בלסת קפוצה, כמעט מבלי להניע את
שפתיו, "נדמה לי שיש לך דבר מה לתת לי... מכתב אולי?". "הנה
זה", אמר רוברט והושיט את המעטפה לקפיטן. הקפיטן חטף אותה
מידו, "תודה" צווח בקולו הנורא ותחב אותה לכיס המעיל אף מבלי
להביט בה, "תודה... תודה..." חזר אחריו התוכי הירוק.
הקפיטן שלח הרף מבט סביבו ואז צעד כמה צעדים בכיוון הדלת של תא
ההגאים, הוא פגע קלות עם מקלו בדלת הכבדה וזו נפתחה מייד
לרווחה בחריקה, כאילו היתה תלויה על בלימה כל העת. "אתה מוזמן,
רוברט, מוזמן להיכנס", הקפיטן חייך. "מוזמן... מוזמן..." חזר
התוכי כמו תוכי על מה שנאמר.
רוברט קפא על מקומו והתבונן אל תוך התא. שולחן ארוך ורחב עמד
לכל אורכו, ועל השולחן, על גבי מפה לבנה ללא רבב, היתה ארוכה
סעודה עצומה, מתאימה למלכים, ובה מכל טוב שרק היה יכול רוברט
לדמיין.
עופות צלויים השחימו תחת אור הנרות המהבהב מפמוטי הכסף הכבדים,
פירות אקזוטיים הגירו דבשה על צלחות הפורצלן הלבנות, בשר הכבש
בושל עם לימונית ורוזמרין שדגדגו באפו, ומאפים ממולאים ברוטב
פטריות יער שלחו אד מלטף שלחלח את זוויות פיו. מטבלים בכל צבעי
הקשת, טוגנים, גלידה בכל הטעמים היתה שם ועוד מיני מאכלים
ממינים שונים. "הכנתי את כל זה בשבילך, רוברט" חייך הקפיטן,
"בשבילך... בשבילך..." חזר אחריו התוכי.

"הו, ראה רוברט!" אמר רוברט לבוש הסינר, "יש לו שם דובדבנים
מסוכרים, שנים שלא נגעתי בדובדבנים מסוכרים!" וכמעט שעבר בדלת,
אבל רוברט שעבד בבורסה נזכר באזהרתו של המוזג שחור הזקן ברגע
האחרון והדף את רוברט אחורנית, על אף מחאותיו הנרגנות של זה.
"לא תודה אדוני, אני באמת מוכרח ללכת עכשיו" הוא אמר וכל
הרוברטים נאספו מצטופפים מאחורי גבו. פניו של הקפיטן נפלו
באחת, "הוזהרת..." קרא בחצי יבבה צורמנית, "אבל לא תוכל להאשים
אותי על שניסיתי... אתה מבין רוברט, כל השנים האלו.... אני
מאוד בודד". "בודד.... בודד..." חזר אחריו התוכי. "הו שתוק
כבר- ספחת!!" צעק עליו הקפיטן. התוכי השתתק באי רצון, אולם
המשיך לחייך.

"הנה, הנה אני נותן לך ללכת", פנה הקפיטן בחזרה אל רוברט, "רק
עשה לי טובה אחרונה, קח את זה" הוא התקרב לעברו ושם בידו משכית
זהב קשורה בשרשרת. "תן לה אותו בשמי רוברט, היא מבקשת אותו בכל
מכתב, הזקנה, הן לא תסרב לבקשתו האחרונה של רוח, הא רוברט?".
"מדוע האחרונה? שאל רוברט. ונדרדקן חייך, "אחרונה במובנים
מסוימים..." הוא אמר. "לא סיפר לך הנביא, שתמו כל הימים
ומעכשיו יהיו רק על-ימים וכל החרא הזה? הו, הוא אוהב לסבך את
כל מה שפשוט! בפשטות, כשיעלה השחר על יום המחר, לא יהיה עוד
דבר כפי שהיה ובמובן הזה זוהי בקשתי האחרונה, הבנת?". רוברט
היה נפחד מכדי להגיד לקפיטן שדבריו לא היו יותר הגיוניים
בעיניו מאלו של הנביא, ולכן רק הנהן והחל עושה את דרכו אחורנית
בצעדים גדלים והולכים, ואז מטה, מטה מן הספינה. הוא עוד יכול
היה לשמוע את התוכי מקרקר מן הסיפון כשכבר נגעו סוליות נעליו
ברציף, ואז רץ ויצא דרך כל שאר הרציפים, החוצה מן הנמל.
     
כשישבו שוב כולם צפופים במכונית הקטנה, כירסמו את הכריכים
שהביא איתו רוברט, והעבירו את בקבוק החלב ביניהם. רוברט משך
והוציא את משכית הזהב מכיסו, עדה יחידה לכך שכל מה שעבר עליו
זה עתה לא היה רק חלום ותו לא. "איזה טיפוס בלתי נעים, ונדרדקן
זה - למרות שאני חייב לציין שהוא אכן ערך שולחן למופת", העיר
רוברט לבוש הסינר בעודו מנקה במברשת הנוצות שלו פירורי כריך
מחולצתו של רוברט הצייר. "אני לא שמתי לב לשום דבר יוצא דופן
בו" אמר רוברט עם הזקן והביט החוצה דרך חלון המכונית לעבר
השמיים. ענן נוצה קטן, קל ואוורירי, שט בהם לאיטו, ונעלם
מאחורי גורדי השחקים של העיר. רוברט הצייר ליכסן את עיניו לעבר
רוברט עם הזקן בחשדנות, "ואני לא שמתי לב שבכלל היית איתנו שם
על הספינה" עברה המחשבה בראשו, אך מייד נעלמה.
"איזו כתובת מוזרה", אמר רוברט שעבד בבורסה כשהוא מחזיק בכיוון
האור את פיסת הנייר שהייתה קשורה אל המשכית. "תן לי רגע לראות"
אמר רוברט הדוור, רוברט הושיט לו את הנייר ורוברט הדוור קרא את
הכתובת בקול, "לכבוד הגברת הזקנה, בצריף העלוב, לצד הכיכר
העגולה שעל הגבעה היי אמא". "האם באמת ישנה גבעה הנקראת 'היי
אמא' רוברט?" שאל רוברט לבוש הסינר, "נדמה לי שהכוונה איננה
לשם הגבעה, אלא לזקנה, היא כנראה אמא שלו, והמשכית והפתק
ממוענים אליה" אמר רוברט הדוור, "ישנה רק כיכר אחת עגולה
שנמצאת על גבעה בכל העיר, אבל כל המכתבים שמגיעים לשם בדרך כלל
ממוענים 'לכבוד השוטה', לא ידעתי שגרה שם גם גברת זקנה". רוברט
לחץ שוב על דוושת הדלק והם החלו מעפילים צפונה, אל ראש הגבעה
שבשולי העיר. כשהיו כבר קרובים מאוד הם עצרו לרגע כי רוברט היה
מוכרח להשתין. מסיבה מוזרה שאיש מהם לא הצליח להבין לגמרי,
כשחזרו אחר כך למכונית היה נדמה שהיא קצת פחות צפופה.

המכונית הקטנה העפילה אל ראש הגבעה. רוברט חנו לצד הכיכר
העגולה ויצאו מן המכונית. על הגבעה היה הלילה קר עוד יותר,
צלול ובהיר לאור הירח. לא היה זכר לערפיליות הנמל או לאפלה
ששררה בו. משמאלם השתרעה הכיכר ומימינם ניצבו מספר צריפי עץ
עלובים מאוד למראה, כה עלובים היו עד שנדמו כרדופים. מאחוריהם
נמתח שביל קצר שהוביל אל תחנת הרוח. רוברט הדוור הוביל בשביל
לכיוון התחנה, "כאן גר השוטה", הוא הסביר, "נוכל לשאול אותו
באיזה אחד מן הצריפים גרה הזקנה שאנחנו מחפשים". רוברט הלכו
אחריו בשתיקה. דלת העץ הרחבה של התחנה לא היתה נעולה, ורוברט
נכנסו פנימה.

בית נר בעל דפנות זכוכית מפויחות תלוי היה על הקיר ובתוכו
ריצדה הלהבה. ערימות החציר, ערומות אחת על גבי חברתה כיסו את
הרצפה והחזירו בבוהק צהבהב את אור הירח הלבן שנכנס עם רוברט
דרך הדלת הפתוחה. על הערמה הטמירה ביותר, מביט החוצה דרך החלון
הגבוהה של תחנת הרוח, ישב השוטה. שערו וזקנו היו כהים רק במעט
מצבעו של החציר המפוזר סביבו, והיו שזורים בגבעוליו הדקיקים עד
ללא תקנה. גבעול אחד היה תחוב בין שפתיו. עיניו הבהירות, נדמו
שקופות לגמרי באור הירח, שזרח רק על מחצית פניו, המחצית השנייה
נמסה בחשיכה כאחד הצללים. "שלום רוברט" אמר השוטה בקול עדין
ורך, הוציא את גבעול החציר מפיו והביט מטה אל רוברט הדוור.
"מישהו שלח לי מכתב?". "לא, ידידי", השיב רוברט, "לא הפעם. אני
צריך את עזרתך, אני מחפש אישה אחת שגרה כאן, יש לי דבר מה
למסור לה". "כבר הרבה מאוד זמן שלא גר כאן איש מלבדי ומלבד
גברת זקנה אחת, אך ודאי אינך מחפש אותה, אין לה מי שישלח לה
דבר, היא אלמנה ובנה היחיד אבד בים".
"הו, יש לי הרגשה שדווקא אותה אני מחפש", אמר רוברט. "אם כן
היא גרה בצריף הראשון, הקרוב ביותר לכיכר, אבל לא תמצא אותה שם
עכשיו, כי בלילות היא יורדת לנהר". השוטה לחש בקול כסוף אך חד
ובהיר כמו הירח. "היא יורדת לנהר כדי להשליך בו בקבוקים חתומים
ומגילות בתוכם, מכתבים לבנה שהלך אל הים לפני הרבה הרבה שנים.
בלילה, היא אומרת, הנהר מדבר בשפת הזקנים, והיא מפצירה בו שישא
את הבקבוקים אל בנה. אם רק היתה לה תמונה, היא תמיד אומרת, אם
רק יכלה להביט בפניו מפעם לפעם, זהו כל מבוקשה! אז לא היתה
צריכה לרדת אל הנהר בכל לילה, היא כבר זקנה, אין זה קל בגילה
לעלות את כל הגבעה הזאת בכל בוקר". "ידידי", אמר רוברט, "פגשתי
הלילה את בנה של הזקנה הזאת ובידי משכית זהובה שנתן לי למסור
לה".
"הו רוברט, אם כן, זה טוב מאוד", השיב השוטה וחיוך ארוך ודק
נמתח על פניו אט אט, מאוזן לאוזן. "זה טוב מאוד", מלמל שוב,
ושב להתבונן בירח דרך החלון. עיניו השקופות הפכו מימיות יותר
כשזרח עליהם הירח בשנית. "חפש אותה רוברט, לאורך הנהר, חפש
זקנה הלוחשת למים". "אני אנסה, בכל אופן", השיב רוברט, "תודה,
ידידי ולהתראות". רוברט נפנף בידו לשלום, אבל השוטה הניד בראשו
מבלי להתבונן שוב לעברו, "לא", הוא אמר בקולו הרך. "לא נתראה
עוד רוברט" לחש ומבטו תלוי עדיין בירח, "הוא עוזב עם שחר ואחר
כך, דבר לא יהיה עוד כמו שהיה, גם אם יראה בדיוק אותו הדבר. לא
נתראה עוד רוברט, גם אם נתראה עוד הרבה פעמים!".

רוברט רצה מאוד להגיד דבר מה, אבל לא ידע מה, ולכן יצא מתחנת
הרוח בלי לומר דבר. הוא פסע לאיטו לעבר המכונית שהחנה לצד
הכיכר העגולה. השעה היתה כבר שלוש אחרי חצות. "נרד אפוא לנהר",
אמר לעצמו, הנהן ונסע משם. המכונית ירדה מטה ומטה בכביש המתפתל
מזרחה לכיוון הנהר ולבסוף נעצרה במקום בו הקביל לגדה. רוברט
החל משוטטים לאורכה ומציצים מטה דרך ערבי הנחל וקני הסוף.
פתאום היסה רוברט הצייר את כולם. "ששש.... הקשיבו", הוא אמר.
אכן מתוך הדממה נשמע בברור קול של חפץ הנזרק בתנופה ונופל
בחבטה על המים, בהפיקו מעין "פלופ" ומייד אחרי זה סדרה של
לחישות לחשניות. רוברט נאספו לצידו של רוברט הצייר והביטו דרך
הצמחייה. למטה, במרחק מה מהם, הם ראו אישה זקנה עומדת, לצידה
סל נצרים גדול מלא בבקבוקים ממינים וגדלים שונים, ובכל בקבוק
קלף נייר מגולגל. היא השליכה אותם אחד אחד, בחוזקה לעבר הנהר.
רוברט לבוש הסינר לא הסכים בשום אופן לרדת קרוב יותר אל הנהר
בבוץ ונשאר למעלה על הכביש, גם שאר הרוברטים חשבו שלא יהיה זה
חכם להפחיד את הזקנה, ולכן שלחו רק את רוברט הדוור לבדו למסור
את המשכית. הזקנה לא הבחינה בו כלל עד שהיה כבר ממש מאחוריה,
אך גם אחרי שכבר הרגישה בנוכחותו לא טרחה להסתובב לעברו,
ודיברה עוד כשהיא פונה אליו בגבה. "קח הכל", היא אמרה, "אין לי
דבר. אין לי כסף או תכשיטים, אני רק גברת זקנה, אלמנה, ובני
היחיד הלך בים". הזקנה המשיכה לזרוק את הבקבוקים וללחש. רוברט
נעמד לצידה, היה לה ריח חריף שיש לפעמים לנשים זקנות מאוד, כמו
הדודה, מצחה היה מקומט, ואפה הארוך בלט באור הירח מתחת למטפחת
הצבעונית שהיתה קשורה לראשה. מוזר הדבר, נדמה לרגע שהיה לה
זקנקן, ואולי בעצם היה זה רק צל שחלף תחת סנטרה, או הקשר של
המטפחת.

"לא באתי לקחת דבר, כי אם לתת", אמר רוברט. "בנך שלח לך מתנה".
"בני?" אורו פניה של הזקנה, "אתה מכיר את ונדי הקטן שלי? - אתה
מכיר את הפרחח!" צווחה בקולה הצורמני ונזעפה פתאום. "ראה ראה
מה הוא עשה לי, לאמא שלו, ראה כיצד נתתי לו הכל ומה הוא השאיר
לי בתמורה? לא כלום! לילה לילה אני יורדת לכאן, על רגלי
הזקנות, הדואבות, ושולחת מכתב אחר מכתב, והוא מעולם לא שלח לי
תשובה!" הזקנה התייפחה, אך בכל זאת הוסיפה להשליך את הבקבוקים,
בזה אחר זה אל הנהר ואפילו ביתר כוח. "הא, תמיד ידעתי שהוא לא
יצלח! רצה להיות מלח, לראות עולם הוא אמר, לגלות ארצות
חדשות... להקיף את כף התקווה הטובה... אני אמרתי לו תמיד,
תהייה בעל פונדק כמו פרנק הבן של השכנים, הוא מרוויח יפה,
העבודה קבועה, השעות נוחות, תוכל לקחת ימי חופשה, בלי סיכונים
ובלי שטויות! אבל לא, לא ונדי שלי, הוא לא יכול להיות סתם
מישהו, סתם כמו כולם! לא! ותמיד היה נכנס עם המגפיים המטונפות
שלו הביתה מיד אחרי שסיימתי לשטוף את הרצפה, לא יוצלח! הו
ונדי, למה לא יכולת להיות יותר כמו פרנק, והרי בין כך ובין כך
יש לכם את אותו האבא! אילו הרפתקאות היו בראשך?"
'פלופ' 'פלופ' הכו הבקבוקים בפני המים הזורמים.

רוברט הוציא את המשכית מכיסו. "בנך שלח לך את זה", הוא הושיט
אותה לזקנה שלרגע עמדה קפואה במקומה ואחר חיש משכה אותה לעברה,
וליטפה אותה בפה פעור. בעוד שפתיה רועדות היא סובבה את ציר
המדליון והנה, מתוכו, הביטו בה שתי עיניים עמוקות, עוטות
ערפילית, עיניו העמוקות של ונדרדקן, מחייך את חיוכו מקפיא הדם.
"תמונה! הוא שלח לי תמונה", נרעדה הזקנה וכמעט קיפצה מרוב
שמחה. "הו, ונדי היקר שלי, ונדי ילד פלא שלי! הוא אינו סתם מלח
זוטר, אתה יודע - הוא קפיטן, הבן שלי -קפיטן! ואתה מלאך מושיע!
ידעתי, ידעתי שיענה לי לבסוף, ידעתי שלא ישכח את אמא שלו שנתנה
לו הכל, ידעתי שלבסוף ישלח לי משהו, ואפילו שעכשיו כבר כל כך
מאוחר, כי מחר, אתה יודע, כלום כבר לא יהיה אותו דבר, אבל מה
זה משנה בעצם?" הזקנה ענדה לצווארה את המשכית "אני חופשיה
עכשיו". "בחורי היקר, תודה, תודה לך באמת, אין לי זכות לבקש
לעצמי עוד דבר, אך עוד דבר אחד בכל זאת לעצמי אבקש, רק עוד דבר
אחד. אנא, עזור לי, לא תרחם על אישה זקנה ובודדה?".
"מה תבקשי?" שאל רוברט. הזקנה התקרבה אליו מעט והריח החריף שוב
הלם באפו, "מתחת לשעון הגדול העומד במרכז העיר יושב נווד אחד,
זקן כמוני. אנא אדוני" התחננה הזקנה "מלא את משאלתה האחרונה של
אישה זקנה ועייפה, אמור לו שעכשיו אני חופשייה, אמור לו שאוכל
להיות שלו עתה, אמור שאינגה שלו, שהיתה יפה, קוראת לו!". הזקנה
סידרה את המטפחת על ראשה וצבטה את לחייה, "ושיבוא לפגוש אותי,
הוא ידע היכן!". במילים אחרונות אלו נטשה הזקנה את רוברט העומד
עדיין על גדת הנהר לצד סל הנצרים הגדול גדוש הבקבוקים, ודילגה
כאיילה צעירה מטה במורד, כאילו לא היתה זקנה או עייפה גם יחד.
רוברט הדוור עלה בחזרה אל הכביש.

רוברט ישב על מכסה המנוע ועישן סיגריה בדממה. רוברט השחקן,
שהיה גם פנטומימאי די מוכשר, יצא ונכנס מספר פעמים דרך דלת
בלתי נראית כלשהיא. רוברט הצייר ישב על הקרקע לשולי הכביש
וסרטט סימנים מוזרים בחול. רוברט הדוור חזר וסיפר לרוברט את כל
מה שקרה עם הזקנה ואת מה שביקשה ממנו. "אני מכיר את השעון
הגדול" אמר רוברט השחקן "ואני מכיר את הנווד שיושב תחתיו,
דיברתי איתו פעם או פעמיים, כולם חושבים שהוא מטורף מספר
סיפורים. הוא תמיד אומר שהוא אביר בשירות המלכה, ושאינגה היפה,
עלמתו, תהיה שלו ביום מן הימים. מצחיק... כנראה שיום זה הגיע.
השעון במרכז העיר, זה לא רחוק כל כך מכאן".
רוברט העירו את רוברט עם הזקן שנרדם והיה ישן, כנראה, כל הזמן
הזה, במושב האחורי של המכונית. הם התיישבו כולם בפנים ורוברט
השחקן, שהרגיש כבר הרבה יותר טוב, החליף את רוברט הדוור מאחורי
ההגה. ככל שהעמיק רוברט לנסוע אל תוך העיר, כך התחלפו כבישי
האספלט ברחובות עתיקים יותר, מרוצפים אבנים גסות ובלויות.
טבורה של העיר היה עתיק מאוד, על אף שהזדקרו ממנו מספר גורדי
שחקים עוטי זכוכית ופלדה, כפולשים של צבא קידמה זר, כובש, לא
קרוא. רוברט השחקן חנה בקצה רחבת האבן, הלך משם ברגל עד לשעון
הגדול שבקצה השני ושם נעצר.

השעון צלצל זה כבר לשעה הרביעית אחרי חצות, תחתיו, על מדרגות
האבן, ישב הנווד. זקנו הארוך הלבן ירד לו בין בירכיו והשתרך על
המדרגות לצד נעליו הבלויות ועל שפתי המתכת החלודות של הארנק
הרפוי פעור הלוע שלצידו התעבתה ערפילית של טרום שחר ללחלוחית
אגלי טל זעירים. נדמה שגם הנווד, כמו כל מי שפגש רוברט באותו
הלילה, לא ישן. רוברט ניגש והתיישב לצידו. "שלום רוברט" אמר
הנווד, "מה שלומך?". "כבר הרבה יותר טוב, תודה" השיב רוברט
וחייך.

"זה היה לילה ארוך" אמר רוברט ונאנח. "הו, זהו הלילה הכי ארוך
שקיים רוברט! הלילה הארוך, הכי ארוך, הוא הלילה שלפני היום.
רוברט הלא תבין?" הנווד הביט ברוברט מבלי למצמץ. "אח! אתה ודאי
חושב אותי למטורף, כולם חושבים שאני מטורף, אבל אני לא!". "אם
ככה אתה הוא היחיד שאיננו מטורף..." השיב רוברט וחייך שוב,
"אבל אני מאמין לך, אני יודע שאתה לא מטורף, פגשתי אותה, את
עלמתך, את אינגה היפה, והיא אמרה לי למסור לך שהיא חופשיה
עכשיו ושתבוא לפגוש אותה עוד הלילה".
"בוודאי שעוד הלילה, האם נותר עוד זמן אחר רוברט?" חייך אליו
הנווד בחזרה ועיניו כמו אורו מתוכן פנימה כשקם ממקומו בקלילות.
רוברט ישב מביט בו בפליאה הולכת וגוברת. הנווד הקטן הסיט
בתנופה שמיכה אפורה בלויה וטלואה מן הדרגש שלצידו, ותחתיה נחו,
מבהיקים ומצוחצחים, שריון אבירים כסוף משובץ אבנים טובות, מגן
ועליו דמות של פיניקס מכונף הנולד מלהבה, וחרב עצומה בנדן עור
כבד, משובצת בצירה אבן רובי גדולה, אדומה כאש ובוערת כדם.
הנווד לבש את השריון, אחז במגן וחגר את החרב. למרות שהיה זקן,
לא ניכר שמשאם הכביד עליו אף לא במעט. "תודה רוברט", הוא אמר
ושרק שריקה חדה, שנענתה בקול נקישת פרסות, סוס לבן ואצילי
למראה עבר בדהרה את רחבת האבן. הנווד עלה עליו בתנופה, וברגע
הבא כבר דהר לו הרחק ונעלם בין הסמטאות.

באותו הרגע חש רוברט הרגשה משונה אבל מוכרת. כן, הוא הכיר אותה
יותר מדי טוב, היא בעבעה בו כמו בועיות פחמן במי סודה, והוא
ידע מה זה אומר, זה היה התקף, הוא החל שוב להתפצל. רוברט
האחרים רצו לעברו מצידה השני של הרחבה, הם כולם הרגישו את אותה
ההרגשה. כשהגיעו אליו הוא עדיין ישב למרגלות השעון הגדול, אבל
זה היה התקף חמור, עד שהם הגיעו כבר ישבו לצידו שני רוברטים
חדשים ורוברט הדוור והצייר כבר היו שניים כל אחד. "אנחנו
מוכרחים להגיע אל הדוקטור שולץ", קרא רוברט שעבד בבורסה,
"וכדאי למהר". "כבר אי אפשר לנסוע במכונית רוברט, אנחנו יותר
מדי" אמרו רוברט הצייר ובאותו הרגע התפצל רוברט לבוש הסינר
לשניים. "ניקח את הרכבת התחתית לרובע המערבי ומשם נוכל ללכת
ברגל, המרפאה של הדוקטור נמצאת במרחק שני רחובות בלבד מן
התחנה" אמר רוברט שעבד בבורסה, ורוברט החלו לרוץ בכיוון הרכבת
התחתית.

תוך כדי ריצה נחבט לפתע רוברט השחקן בדלת בלתי נראית ונפל
לאחור על המדרכה. הוא קם משפשף בידו את מצחו החבוט. "אתה בסדר
רוברט?" שאל אותו רוברט "כן, פשוט שכחתי לפתוח אותה" השיב
רוברט, פתח את הדלת בתנופה והם המשיכו לרוץ. הם הגיעו לרכבת
התחתית חמש עשרה דקות אחרי השעה חמש. התחנה היתה ריקה לגמרי
מנוסעים. בצידה המרוחק עמד עובד תחזוקה אחד ושירקק מנגינה
ישנה, בעודו מקרצף את המרצפות הלבנות, המבהיקות, במגב עטוי
הסחבה שאחז בידיו. ממרחק בלטו שערו וזקנו החומים הכהים, שפרצו,
ארוכים ופרועים, מתחת לכובע מצחייה כחול, על רקע האריחים
הבהירים של קירות התחנה. הוא הרים את מבטו רק לרגע אחד כשרוברט
נכנס והביט לעברו, אחר כך חזר לקרצף עוד מספר רצפות במגבו
בחיפזון, אחז בידית הדלי שעמד לצידו ונעלם אל תוך מסדרון
צדדי.
   
מנורות הניאון האירו לאורך התחנה באור לבן וקר, קירות השיש
התכולים ירקרקים הבהירים, שיקפו את האור בקרירות כפולה. אפילו
האוויר הקפיא בקור צורב יותר בתוך התחנה. רוברט עמד נרעד לרגע
ואז מיהר אל דלפק הכרטיסים. "יש לך מזל" אמר האיש הקטן המזוקן
שישב מאחורי הדלפק מחייך, "הגעת בדיוק בזמן לתפוס את הרכבת
האחרונה". רוברט ספר את עצמו והגיש לאיש שני שטרות "עשרים ואחד
כרטיסים בבקשה", "מחכה לחברים הא?" שאל אותו האיש והושיט לו את
הכרטיסים ואת העודף. ברגע ההוא ממש עצרה הרכבת על הפסים
שמאחוריו. רוברט רצו ועלו על הרכבת, הם התקדמו עד לקרון
האחרון, השנים עשר במספר. הרכבת היתה ריקה כמעט כולה. למעשה,
מלבד רוברט היה שם רק עוד נוסע אחד, אדם מוזר, כמו דהוי כזה...
ובעצם נדמה שלא היה שם עוד אדם כלל... כן, כנראה היה זה רק צלו
של רוברט שהוטל על אחד המושבים.

חלק מרוברט ישבו וחלק עמדו, רוברט לבוש הסינר חילק ביניהם
פרוסות מעוגת הפירות שהביא איתו ובירך בלבביות כל רוברט חדש
שפגש. בתחנה הבאה עלה כרטיסן לבוש מדים כחולים ועשה את דרכו
דרך הקרונות הריקים אל עבר הקרון האחרון. מייד כשנכנס חייך אל
רוברט באדיבות וכשעבר לצד מושבו, גירד בשיער זקנקנו הקצר
האפרפר וביקש לראות כרטיס. רוברט השתהה לרגע, באפו עלה מין
ריח, קלוש אומנם אך חריף. הוא התנער והציג את הכרטיס. הכרטיסן
ירד מהרכבת בתחנה הבאה.
כעבור שתי תחנות ירד רוברט מהרכבת והחל שוב לרוץ בכיוון המרפאה
של הדוקטור שולץ, שנמצאה בקומה האחת עשרה של בניין קומות מפואר
במערב העיר. שמיי הלילה נעשו כהים מאוד, מישהו גנב את הירח.
השומר המזוקן בכניסה לבניין הכיר את רוברט ונתן להם להכנס
ורוברט רצו דרך הלובי האפלולי לכיוון המעלית מלבד רוברט השחקן,
שסבלו גם מקלסטרופוביה והעדיפו שלא להשתמש במעליות. הם רצו
לעבר מדרגות החירום. בכל ההמולה שהתחוללה במרוצתם, רוברט לא
שמו לב שרוברט עם הזקן נעלם שוב.

המעלית נפתחה בקומה האחת עשרה, 'דינג'. רוברט יצאו ממנה וכעבור
מספר שניות הצטרפו אליהם גם רוברט המתנשפים שעלו במדרגות. משום
מה דרכו נעליו של רוברט בקול חריקת גרגרים. על הרצפה בקומה
האחת עשרה נערמו גרגרי חול קטנים בריכוז והולך וגובר לכיוון
הדלת שממול למרפאה של הדוקטור. רוברט נעמדו אל מול דלת המרפאה
וניקבו בשלוש נקישות קצרות וחדות את הדממה האפלולית המתפוררת
בחריקת הגרגרים החרישית ובאנחות רוברט המתנשפים. לאחר שנקשו
בדלת נשמעו רחשים גם מן המרפאה פנימה, מספר דפיקות עמומות,
חריקה, איזו דלת נטרקת, לחישות, מישהו כחכח בגרונו, אחר שוב
דממה וצעדים.

הדלת נפתחה כדי סדק צר ועין בוחנת גיששה בטווח, אחר פתח
הדוקטור את הדלת לרווחה ועמד שפוף בפתח, לבוש כותונת לילה עבה
בצבע תכלת, עם תפרים לבנים, ועל ראשו נתלתה ברישול מצנפת לילה
ארוכה, תכולה אף היא, עם פונפון לבן ככדור שלג תפור בקצה.
"דוקטור, אתה חייב לעזור לי" לחשו רוברט. דוקטור שולץ מצמץ
בעיניו חרש, הביט לצדדים ואז אמר בהלך דיבורו השליו, הרגיל,
"היכנסו רוברט, היכנסו". רוברט ניגבו את רגליהם בשטיחון הכניסה
הקטן, הם נכנסו למרפאה וסגרו אחריהם את הדלת. דוקטור שולץ
הוביל אותם דרך המסדרון הארוך והחשוך אל חדר הטיפולים, שם ביקש
מרוברט לשבת, והתיישב בעצמו בכורסת העור שלו. הכורסה חרקה.

"ובכן, מה מעשיכם כאן, הר רוברט, בשעה כה מאוחרת בלילה... או
שמא נאמר כה מוקדמת לפנות בוקר? יאא..." שאל הדוקטור ורוברט
פתחו את פיהם כדי להשיב לו, אך באותו הרגע ממש נשמע קול חבטה
כבדה מכיוון הארון. דלתות הארון נרעדו לרגע, ולפתע נפתחו,
פעורות לרווחה, וכל תכולתו פרצה כגל, נשפכה ונפוצה לכל עבר.
ריח חריף של נפתלין התפזר בחדר, ותוכי גדול וירוק בעל מקור
מעוקל, קיפץ ודילג מערימת החפצים שנערמה על הרצפה, רפרף בכנפיו
הגדולות, ריחף לו, והתיישב על כתפו של הדוקטור שולץ.

רוברט פער את עיניו בתדהמה, על הרצפה נחו עשרות תלבושות משונות
מכל המינים, תלבושת נווד, תלבושת פיראט, מדי כרטיסן, ואפילו
תלבושת של אישה זקנה היתה שם. היו שם גם אביזרים למיניהם,
משקפיים, רגל מעץ, מטפחות, כובעים, נעלים מרופטות, חרב, פאות
נוכריות ובקבוק של רום. אבל מכל הדברים היו שם בעיקר- זקנים!
לפחות תריסר מהם, אם לא יותר. רוברט קפץ ממקומו, משהו בזקנים
האלו נראה לו מוכר באופן מעורר חשדות, הוא הרים אחד מהם מן
הרצפה, זקן אדמוני סבוך... כן! זה הוא! לא היה לו ספק, היה זה
זקנו של רוברט עם הזקן! וזקן אחר, שם בפינה, היה זקנו הארוך
והלבן של הנביא... זה השחור הקצר זקנו של ונדרדקן... ומתחתיו
נח זקן מלא בפיסות שחת, ולידו זקן קצר ואפרפר. היה שם גם זקנקן
קטן אחד שבקושי נראה.

רוברט עמד, עיניו עודן פעורות, בשתי ידיו אחז ערימה של זקנים
והביט בדוקטור. הדוקטור הרעיד, קפץ את שפתיו והסב מבטו ממנו.
השאלה כמו נתהוותה בתחתיות נפשו של רוברט, טיפסה מעלה ומעלה
בציפורני תדהמה מחודדות ולבסוף פרצה החוצה ביבבה: "זה... זה
היית אתה כל הזמן הזה, דוקטור שולץ?".
הדוקטור קם מן הכורסה, גרר את רגליו מספר צעדים אל החלון ואז
הסתובב והביט ברוברט. "כן, זה הייתי אני" הוא הנהן. "זה הייתי
אני, זה הייתי אני" חזר התוכי כמו תוכי על דבריו, מחייך את
חיוכו התמידי.

בחלון שמאחוריו השמיים כבר החלו מתבהרים, השמש עוד לא נראתה
בהם כלל אבל הגוונים הפכו מוארים יותר מרגע לרגע. פס אחד,
אדמוני ועקלקל, הצטייר ברקיעים לאורכם.

עפרוני קטן פרש כנפיו ועופף לו מחלון אחר, מעלה ומעלה בכיוון
השמיים התכולים.