|
חוויות ילדות
אבי מאוד אוהב בע"ח. לאמתו של דבר הוא למד "להתכוונן לתדר"
שלהם (לתקשר אתם). בעת שירותו כקצין חיל הים בעין גדי היה
'קולר' של מים בבסיס שעשרות ד'בורים הסתובבו סביבו כדי לשתות.
לי הייתה טראומה מהמזמזמים הצהובים (דבורים, ד'בורים וצרעות)
מעקיצה שנעקצתי בגן ולכן פחדתי מאוד. אבא, בניסיונו לעזור, היה
מושיט את ידו קדימה ו"קורא" לד'בורים לבוא. והם היו
באים-גם-באים, מתיישבים לו על הזרוע, ולא עוקצים.
אותי, כמובן, זה רק הלחיץ יותר. מאחר שהייתי בעקה רגשית קודמת
לא יכולתי להשתחרר ולחוות בצורה ישירה ונקייה את מה שאבי ניסה
להעביר לי בצורה חווייתית. לשמחתי, גיליתי את זה לבד בערך
כעשור מאוחר יותר, בגיל העשרה.
בנוגע לבעלי חיים יונקים, לעומת זאת, חוויותיי היו שונות
בתכלית. לאבי היו שני כלבים שאותם הערצתי. מעבר לכך התחברתי
בצורה מאוד ישירה (שאז לא נראתה לי יוצאת דופן במיוחד) לחיות
הרגשיות האלה.
בדרך אל ומבית הספר היסודי היינו עוברים ליד בית פרטי עם חצר
סגורה ושער. על השער היה תלוי שלט שמזהיר מפני כלב מסוכן
וכמובן היה גם את נשוא ההזהרה! לימים נודע לי כי היה זה כלב
מסוג רוטוויילר, אולם שמות תמיד עניינו אותי פחות מאשר מי
שהחזיק בהם. היה זה כלב אימתני שאם במקרה שכחת מהשער יכולת
בקלות להרוס את שארית יומך מהבהלה כאשר הוא קפץ בנביחות וחשיפת
שיניים על השער. מאחר שאני קצת חלמן, זה בדיוק מה שאירע לי
בהולכי בוקר אחד לביה"ס. נבהלתי כהוגן וכמובן שברחתי אולם בדרך
חזרה מבית הספר, כאשר כהרגלו הוא זינק על השער, וכל הילדים
שכבר היו מוכנים לברוח ברחו, אני נשארתי.
נשארתי מולו עם שער ברזל חוצץ והסתכלתי עליו, היום אני יודע
שעשיתי יותר מלהסתכל עליו. נתתי לעצמי לא-לפחד ובכך, בעצם,
נשמטה סיבת התקפתו.
מאחר שהוא היה כלב ללא מניעים רעים, כאשר הרשיתי לעצמי לחוות
בצורה רגשית את הסיטואציה, ללא דעה קדומה, חשתי כי גם הכלב,
לפתע, משתחרר מדעה קדומה בעצמו. בדרך כלשהי יכל הכלב לחוות את
מצב התפיסה הרגשי שלי.
היה לי ברור כי זהו כלב חברותי שהתרגל להבהיל בדיוק כמו שכולנו
התרגלנו להיבהל (כמובן שאנו ניחנו ברצון "חופשי" ולכן יכולים
לשנות, במודע, לטוב ולרע, את מצב התפיסה שלנו). הכלב היה הרבה
יותר מסתם חברותי, הוא שיווע לתשומת לב ולחברה, ואני הייתי
בשבילו חבר אמיתי ויחיד עד אשר עברתי דירה. המקרה הזה התרחש
כאשר הייתי בכיתה א'.
עברו יותר מ-20 שנה על-מנת שאשים לב לכישרון שקיבלתי להיות
במצב תפיסה או תודעה "נקי" המאפשר לי לחוש את מצבם התפיסתי של
כלבים, חתולים וברמות שונות גם חיות נוספות.
תפיסת המציאות של בעלי-חיים לעומת של בני-אדם
בספרה "השפה הסודית של בעלי החיים" (לתקציר הספר בתחתית)
מקבילה ד"ר טמפל גרנדין, המחברת, שהנה אוטיסטית, בין תפיסת
המציאות של אוטיסטים ובעלי החיים. היא מגדילה ועושה שימוש
בתפיסתה הסובייקטיבית של המציאות על מנת לפרש ולהבהיר קשיים,
כשלים ותובנות ייחודיות בהתנהלות האדם כפרט וכחברה מול בעלי
החיים ומול עצמו.
טמפל הנה דוקטור למדעי בעלי החיים מאוניברסיטת קולורדו, הנה
ידועה כשם דבר בתחום תפיסת המציאות של בעלי החיים ומעבירה
הרצאות ברחבי ארה"ב. כמו כן היא נקראת לחוות ולמרכזים שונים
המתעסקים עם בעלי חיים שונים על מנת לפתור בעיות התנהגות
והתנהלות שלכאורה לא ניתנות להבנה קוגנטיבית אנושית.
לשיטתה של טמפל וכן, מתוך ניסיוני הנרחב, לשיטתי - בעלי חיים
חווים את המציאות בצורה תפיסתית שונה בתכלית השינוי (ונטולת
פניות) מתפיסתנו האנושית את המציאות.
המערך המקשר בין התת מודע והמודע הנו זה אשר כתוצאה ממנו
מתהווה ומשתנה תפיסת המציאות שלנו. מערך זה, האמון על ניטור
מעבר התכנים בין שתי תודעות אלו, מורכב, בין היתר, ממחשבות,
מרגשות, מאינטואיציות ומזיכרונות.
הכוונה היא כזאת - נניח, לדוגמה, שאנו נתקלים בחוויה חושית
ורעיונית מפחידה:
המודעות העצמית שלנו תנטר את תגובתנו הגופנית והשכלית כמיטב
יכולתה על מנת שנוכל להימנע מפגיעה בתפקודנו התקין. במקביל,
ואולי כחלק מניטור זה, יחל מעבר תכנים בין המודעות העצמית לבין
התת-מודע. שאלות, מחשבות וכדומה כגון ממה פחדתי, מדוע פחדתי,
מתי פחדתי, לאיזה אירוע מפחיד אחר זה מתקשר וכו' יתנהלו בשלב
כלשהו בתודעתנו.
על העלאת או מעבר תכנים זה בין התת-מודע למודעות העצמית נכתב
ונאמר הרבה מאוד. כעת ארצה להציג את חוויותיי מעולמם של בעלי
החיים.
בעלי החיים חווים מציאות המושלכת על מערך תודעה יותר מופשט.
מעבר וניטור תכנים בין תת-מודע למודע כמעט אינו קיים. התפיסה
היא חווייתית ולכן מאוד עכשווית ולוקאלית בהווייתה.
אם נשתמש בדוגמה הקודמת - כלב אשר נתקל בחוויה חושית ורעיונית
(כלומר מציאותית) מפחידה יחווה אותה (כמעט תמיד) עד תומה.
תגובתו, אשר לרוב תהיה טוטאלית ו"נקייה" מרעשים מנטליים, תמצה
את סך יכולתו להגיב על מנת להימנע מפגיעה בתפקודו התקין. תגובה
זאת תהיה לרוב מאוד רגשית, כלומר, הכלב 'פשוט' יפחד!
במידה שהחוויה מאוד עוצמתית יכול להיות שהכלב יטמיע את זיכרונה
של החוויה כזיכרון לאירוע טראומתי.
אבל בשום מצב כלב לא יפתח לפתע מערך מודעות הכרתי ותת-הכרתי
אשר ינהלו חלופת תכנים, אשר, בתורה, תשנה את מצב תפיסת המציאות
או ההוויה שלו.
הכוונה היא כי כלב לא יחווה מעבר תכנים כגון אלו של האדם: מדוע
פחדתי, ממה פחדתי, מה הקשר הפחד וכדומה.
כלב, בצורה מדויקת ומתאימה לצרכיו, שוב, "פשוט" יפחד!
אז מה זה אומר על קשרינו עם חיות מחמד?
כעת ארצה לפנות לתיאור יותר פרקטי של מערך תפיסתי זה ובמאמרים
נוספים אשמח לבאר יותר וכן לענות על שאלות, הערות והארות
בונות.
כאשר אנו מחליטים לאמץ כלב, אנו מאמצים, למעשה, בריה רגשית
מאוד לתוך חיינו. זוהי בריה אשר יכולה להזדהות ולהרגיש את
הרגשות החשובים והבסיסיים שאנו מרגישים בהם אך לא יכולה לתפוס
ולקשר בין רעיונות או מושגים אשר לא הובאו לתוך עולמה החווייתי
על ידי חוויה דומה. כמו אצל בני-אדם - גורים, כמו תינוקות,
נוחים מאוד לתפיסת רעיונות ומושגים חדשים, רק שבמקרה שלהם על
המושגים להיות מונחלים בצורה חווייתית.
הסברים שכליים-מילוליים הנם, בתורם, חוויית שמע חשובה ביותר
אולם לתוכנם הסמנטי, ברובם המכריע של המקרים, אין נגיעה לכלב.
על כן, כאשר אנו חפצים בכלב (או כל בעל חיים אחר, לצורך
העניין) שיהפוך לבן-ביתנו, עלינו לקבל על עצמנו את ההבנה כי
עולם המושגים שבו נשתמש בתקשורת אתו, חייב, במיוחד בתחילת
הקשר, להיות נקי כמה שיותר מרעיונות מופשטים ואנושיים.
האנשה היא הכשל המרכזי ביצירת מערכות יחסים הוגנות ומיטיבות
בין אנשים לבעלי חיים.
אציג דוגמה נוספת שבה נתקלתי המדגישה ומסבירה את הצורך הבסיסי
של כלבים ביצירת עולם מושגים ורעיונות המושתת על חוויה. דוגמה
זו מקצינה את הלקח מאחר שמדובר בכלבה בוגרת יחסית, אשר הקניית
ערכים חדשים קשה לה פי כמה:
זוג חברים טובים שלי אימץ כלבה בת שנה וקצת. מקרה די פשוט חוץ
מהעובדה שכלבה מתוקה זו חיכתה מעל לשנה בצער בעלי חיים עד
שחבריי אימצו אותה. חבריי ביקשו ממני לבוא לבקרם ולתת להם כמה
נקודות בהתנהלות עם הכלבה החדשה. מקרה זה ראוי לציון מאחר
שכלבה זו היא דוגמה טובה לכלבים אשר כבר עברו את שלב הגור ואשר
בצורה מאוד ברורה לא עברו כל התנסות במערכת יחסים עם בעלים
(אפשר לתפוס זאת בצורה המתאימה לתפיסה הגזעית של כלבים שרואים
את הבעלים האנושיים כמנהיגי הלהקה), ועם עולמם של הבעלים על
זכויותיו, חובותיו ומגבלותיו. כאמור היא אינה גורה, אולם עולם
המושגים שלה כמעט אינו מכיל מושגים הכרחיים לחיים משותפים עם
בני אדם, בייחוד לא בסביבה עירונית.
דוגמאות נוספות דומות יכולות להיות כלבים לאחר טראומה קשה וגם
כלבים שיצאו מבתים ללא השגחה. יתר על כן, כלבים במצב דומה, אשר
לפנים לא חוו תקשורת עם בעלים או שבעליהם התנהגו עמם כמו עם
חפץ, צריכים, ראשית, לקבל ולהפנים מושגים יסודיים של קבלה,
גבולות ושייכות ללהקה. לעתים, אף לקבל מושגים חווייתיים
בסיסיים של רגשות ומשמעותם בתקשורת עם בני האדם.
כלב, כפי שתיארתי, לא בדומה לאדם, אינו בעל תפיסה מופשטת
היכולה לקלוט בצורה רעיונית את מושג הגבול, לכן, לפני הניסיון
להציב לכלב גבולות, בין אם התנהגותיים ובין אם רגשיים, עלינו
להפנים כי לכלב כזה אין חוויה היכולה להקביל או לייצג גבול.
כאשר אין תפיסה רעיונית, המציאות החווייתית היא אשר נותנת
משמעות לתפיסה.
הכוונה היא כי רק עם הטמעה של חוויה/התנסות אשר תהווה 'גבול'
יוכל הכלב, בהדרגה, לתפוס את החוויה כקיימת ואז גם תיווצר
תשתית תפיסתית שתעזור בייצוג המושג גבול ומשם גם גבולות
נוספים.
דוגמה לחוויה מאוד בסיסית של גבול הנה עשה ואל תעשה:
לאחר שישבתי עם חבריי והכרתי את הכלבה וכן נתתי לאווירה להפוך
נינוחה ומוכרת הצעתי שנלך לסיבוב קצר.
ניתן להשתמש במגוון רחב של איסורים על מנת לעזור לקבע את מושג
הגבול בחווייתו של הכלב אולם אני ממליץ על איסורים בסיסיים כמה
שיותר שאינם דורשים הסברים אלא באים לידי ביטוי רק בצורה
חווייתית.
הצעתי לחברתי להראות לי כיצד היא הולכת עם הכלבה. חברתי
התלוננה כי בפעמים שהיא הספיקה לעשות אתה סיבוב הכלבה משכה
אותה כמה פעמים ולא שעתה לקריאותיה לחדול. הסברתי לחבריי כי
זוהי דוגמה טובה להתחיל עמה את הגדרת הגבולות.
מאחר שהכלבה היא גדולה וחזקה המלצתי על הליכה עם מרווח חגורה
מינימלי. עצם ההליכה במרחק פיזי כה מצומצם אל הבעלים יוצרת אצל
הכלב התנסות חווייתית של קרבה, שייכות והרגל באמצעות החושים
(ריח, קול, מגע וכו') ובאמצעות אינטואיציות שונות. בנוסף, פשוט
וקל בהרבה לשלוט במשיכה של כלב כאשר הוא מוחזק קרוב מאוד
לרצועת הצוואר שלו מאשר בקצה החגורה כאשר ניתנת לו האפשרות
לתפוס תנופה.
חשוב להפנים כי כלב שכזה לא יישמע לקריאות לחדול למשוך לא מאחר
שאינו צייתן אלא מאחר שמושג הצייתנות זר לו. עלינו לגרום לו
להבין כי אנו מציגים בפניו גבולות אשר יהיו שרירים וקיימים בכל
עת (כלומר משרישים את התנסות הגבול) על ידי כך שבחרנו לעשות
זאת בעזרת האיסור על משיכת החגורה כאשר הולכים עמו.
מאחר שאנו דנים בהשרשת מושגי יסוד חווייתיים, לא ניתן להפחית
בחשיבות ההתמדה שלנו לעמוד על קוצו-של-יוד מהזמן שבו בחרנו
להתחיל את השרשת החוויה.
כאמור, אין באפשרות הכלבים, בשלב זה, להבין רעיונית כי פעם,
פעמיים או חמש פעמים של יישום האיסור משמעם כי זוהי תבנית
המייצגת איסור כלשהו באשר הוא איסור. עד אשר נבחין כי הכלב
עומד במבחן הניסיון, כלומר, חוויית הגבול הושרשה וסללה את הדרך
להצבה ולייצוג של גבולות נוספים, לא נוכל לזגזג בין האסור
למותר.
הערת ביניים: כלבים הם צאצאים של זאבים אשר הנם חיה עדרית
החיה בלהקה בעלת היררכיה מוגדרת וברורה. כאשר ישנם פרטים
בקבוצה אשר ההיררכיה אינה ברורה להם מופעלות עליהם התניות
חווייתיות אשר בדרך דומה לאמור משרישות את מושג הגבול אצלם.
ארצה להראות כי מושגו וייצוגו החווייתי של גבול הנו דבר המושרש
בטבע החי והצומח ולא אנו המצאנו אותו.
כלבתם החדשה של חבריי התגלתה כבעלת תפיסה חווייתית מהירה - תוך
ארבעה ימים היא כבר הפנימה את מושג הגבול וניתן היה להמשיך
לעבוד אתה על גבולות והקשרים נוספים.
ומה זה אומר עלינו?
כעת חשבו עלינו - בני האדם - ועל קרבתנו הלא-מודעת, לרוב, אך
עם זאת בלתי ניתנת להכחשה לעולם הטבע והחי:
איפה אנחנו מוצאים את עצמנו במערך תפיסת המציאות?
האם אנו נשענים יתר על המידה על מודעותנו העצמית?
האם אנו מצליחים להבדיל בין מי שאנו (הווה) לבין מי שאנו
מספרים לעצמנו שאנו (עבר ועתיד)?
קורי הטבע כבר חותכים בבשרי
שמיעת-על הם נותנים
מגע דל הם מגלים
בפקעת הקורים דומם
היש שלא רואים
סער בדש - מגשר ומייעץ לכלבים ולאנשים. גישור, הרצאות וסדנאות
על הרצון הבסיסי שלנו, כבני אדם, למצוא חברה ושותפות ולהגיע
לתקשורת, אהבה והבנה הדדיים, לבין העובדה כי עולם החוויה הכלבי
(חייתי), וכנגזרת ממנו יכולות התקשורת הכלביים, הנם שונים
בתכלית השינוי מאלה שאנו מכירים ומורגלים בהם. |
|
|
ליפה זה לא
אוכל!
חרגול לכינה
נחמה |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.