היינו החברות הכי טובות. הכי טובות בעולם. מגיל 4 אנחנו ביחד,
לא נפרדות.
היום אנחנו בנות 15 ועדיין, לא נפרדות.
אף פעם, אף אחד לא הצליח להפריד בינינו. תמיד היינו נשארנו
ועוד נישאר, החברות הכי טובות.
כשהיו רואים אחת מאיתנו לבד, ישר היו חושבים שרבנו ריב גדול,
וכבר כולם היו מדברים על הריב הגדול שלנו, כשבעצם אף פעם לא
רבנו. אף פעם לא היה בינינו ריב רציני.
עד אותו היום. היום הזה, שהפריד בינינו לתמיד.
הייתה תקופה שבה התרחקנו מאוד. יותר נכון, היא התרחקה ממני.
הפסקנו להיפגש אחר הצהריים, לא היינו יוצאות לבלות ביחד,  היא
כבר לא סיפרה לי שום דבר, התנהגנו ממש כמו זרות אחת אל השנייה.
וזה הציק לי, הציק לי כל כך.
הרגשתי כל כך רע באותו הזמן, הרגשתי שהיא לא סומכת עליי יותר,
שנמאסתי עלייה, שכל אלו היו רמזים לכך שהיא לא רוצה שנהיה יותר
חברות. היא הייתה ילדה עם כזאת שמחת חיים, כזאת מצחיקה, כזאת
חמודה, כזאת שכולם אוהבים. לא היה איש ששנא אותה.
אבל כל זה נעלם, הלך, היא כבר לא אותה אחת. כבר לא אותה הילדה
שהכרתי בגיל 4, זאת לא החברה הכי טובה שלי, זאת לא. הייתי בוכה
בגללה בלילה, בוכה המון עד שהייתי נרדמת.
ואז הגיע היום הזה, היום המקולל, שאם הייתה הזדמנות להחזיר את
הזמן לאחור, הייתי מתקנת הכל.
היא נכנסה לכיתה, מחייכת אליי חיוך מזוייף ונעמדת מולי.
"השמנת קצת מאתמול", אמרתי לה, בצחוק כמובן. הרי היא לא באמת
שמנה, היא רזה, ממש רזה! פתאום ראיתי אותה, היא התחילה להאדים
ודמעות בצבצו בעינייה. והיא שתקה.
"היי, את יודעת שזה בצחוק! אני לא באמת חושבת שאת שמנה!"
ניסיתי להבהיר לה.
"זה לא מצחיק אותי!" היא השיבה לי בעוד דמעותיה יוצאות.
"מה קורה לך בזמן האחרון? מה קורה לך? את לא אותה אחת! השתנית!
ממתי את נעלבת כשקוראים לך שמנה? ממתי את כזאת.. רגישה? מה יש
לך? את לא רוצה להיות חברה שלי יותר, אז תגידי! פשוט תגידי!"
הוצאתי הכל החוצה, את כל הרגשות שלי, שהיו מלווים בכל כך הרבה
כעס ועלבון.
"אני לא חייבת לספר לך הכל! תביני, זה החיים שלי, ואני אחליט
אם לספר לך מה קורה לי או לא. תעזבי אותי בשקט, אני לא מבינה
למה אני נשארת בכלל חברה של ילדה כמוך!" היא השיבה לי, במשפט
שאני לא אשכח. משפט שפגע בי כל כך, רציתי לבכות באותו הרגע,
פשוט לברוח ולבכות.
ואז התחילה שם מריבה גדולה ביני לבינה, בעוד כל השכבה מסביבנו,
כולם המומים מהריב הזה, הרי אנחנו חברות הכי טובות, אף פעם לא
רבנו.

עברו כמה חודשים מאז אותו היום ואנחנו לא מדברות מאז. אפילו לא
שלום. שום דבר, כלום.
מאז אותו היום של המריבה הגדולה, עבר עליה משהו, משהו לא
מוסבר.
היא הפסיקה לבוא לבית הספר. היא הייתה נעדרת לשבוע ואז מגיעה
ליומיים ואז שוב נעדרת לשבוע. כשהייתה מגיעה, היא הייתה
מתבודדת, יושבת לבד, אף אחד לא איתה.
ובכל פעם שראיתי אותה, היא נראתה יותר ויותר רזה, ויותר ויותר
מפחידה. היא נראתה רע.
רציתי לבוא אליה, לדבר איתה, לשאול אותה מה קרה, כי ידעתי שקרה
משהו, אבל האגו שלי היה חזק ממני. "למה שאני אבוא אליה? אם אני
באמת חשובה לה היא תבוא אליי. היא זאת שצריכה לבקש סליחה", ככה
חשבתי.
אז עוד לא נפל לי האסימון, עוד לא קלטתי מה עובר עליה באמת, לא
קלטתי שהיא... אנורקסית.
היה יום, שאפילו שמעתי אותה מקיאה, מקיאה בשירותים של בית
הספר. זיהיתי את הקול שלה, ואת הבכי שלה. עוד מגיל 4 אני יודעת
איך היא בוכה, והיינו רק שתינו שם, ואני עצמי בכיתי מלשמוע את
זה, בכיתי כי שמעתי אותה סובלת, שהיא במצוקה, שמעתי שרע לה.
רציתי לבוא אליה, לעזור לה, לדעת למה כל זה, אבל שוב - האגו
שלי היה חזק ממני.

החופש הגדול הגיע, ועדיין לא דיברנו. גם למסנג'ר היא הפסיקה
להתחבר.
לא ראיתי אותה, לא שמעתי ממנה והתגעגעתי כל כך.
היא גרה בבניין לידי, אבל לא הלכתי לבקר אותה, לראות מה שלומה,
אפילו לא פעם אחת. בגלל האגו שלי, האגו שחזק ממני.
כל הזמן ראיתי את המשפחה שלה. כולם עם שקיות בעיניים, כל הזמן
מסתובבים במרפאה ובבית המרקחת, הולכים וחוזרים, ואני רציתי
לבוא אליהם, לשאול אותם מה קרה, כי ידעתי שקרה משהו, אבל
פחדתי. פחדתי מהתגובה שלהם.
בוקר אחד באמצע החופש, קמתי מצרחות ובכי שנשמעו מהחלון. הלכתי
לבדוק מה קרה, וראיתי שם את אמא שלה, האמא של החברה הכי טובה
שלי, בוכה וצורחת ממש כמו משוגעת, ומסביבה המוני אנשים,
וביניהם אמא שלי, שהיא חברה מאוד טובה שלה.
רציתי לרדת למטה, לבדוק מה קרה לה? למה היא בוכה ככה? ידעתי
שזה קשור לחברה שלי, ידעתי את זה. אבל לא רציתי לרדת, פחדתי
שהיא תכעס עליי. לא רציתי את זה.
כשאמא שלי חזרה הביתה, ישר רצתי אליה ושאלתי אותה מה קרה.
"היא בבית חולים. היא אנורקסית, כבר חצי שנה. ועכשיו היא על סף
מוות, היא גוססת", היא אמרה בקול חנוק מבכי. גם אמא שלי הייתה
קרובה אליה מאוד, היא אהבה אותה, כמו הבת השנייה שלה.
שמעתי את המילים שלה, והייתי המומה. היא? אנורקסית? גוססת?
הילדה הזאת עם כל כך הרבה שמחת חיים? עם כל כך הרבה אנרגיות?
היא, שגרמה לכולם להיות מאושרים ביחד איתה? היא... החברה הכי
טובה שלי? התחלתי לבכות, כמו שבחיים לא בכיתי. הרגשתי שהכל קרה
באשמתי בגלל שלא באתי אליה, לא עזרתי לה, לא הייתי איתה ברגעים
שהיא צריכה. הייתי חנוקה מבכי, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
הרגשתי שלי הגיע למות, לא לה.
אמא שלי נכנסה אל החדר וחיבקה אותי חזק.
"היא האדם הכי חשוב לי בעולם, אני אמות אם אאבד אותה", אמרתי
לאמא שלי בקול חנוק מבכי.
"אולי תלכי לראות מה איתה? תבקרי אותה?" אמא הציעה.
בלי לענות לה ישר התחלתי להתארגן במהירות ויצאתי.
הלכתי ברגל, בית החולים ממש קרוב אל הבית. אז במקום ללכת,
רצתי. ריצה עוזרת לי לפרוק הכל, את כל מה שאני מרגישה. רצתי
ובכיתי, בכיתי ורצתי. "איך לא הבנתי מההתחלה שהיא אנורקסית?"
חשבתי לעצמי. אבל בתוך תוכי, כל הזמן ידעתי את זה. ידעתי שהיא
אנורקסית. אבל התכחשתי לזה, התכחשתי לכך שהחברה הכי טובה שלי
הגיעה למצב הזה.
וכשהגעתי לבית החולים, הייתי בכניסה, אך בחוץ שמתי לב לאחותה,
אחותה של החברה הכי טובה שלי. רצתי אליה כדי לבדוק מה קרה.
הפעם, לא היה אכפת לי מהאגו שלי, הפעם, אני הייתי יותר חזקה.
"מה קרה? קרה לה משהו?" שאלתי בבהלה.
לקח לה קצת זמן לענות, היא לא הספיקה להירגע מהבכי.
"היא... היא מתה. לפני חמש דקות.. קבעו את מותה. היא מתה.
אחותי מתה". היא פרצה בבכי תמרורים ואני קפאתי במקום. לא
יכולתי להוציא מילה. לא האמנתי למה ששמעתי, חשבתי שהכל חלום,
חלום בלהות, סיוט, שעוד רגע אני אתעורר ותהיה לי שיחת טלפון
ממנה, שהיא רוצה להיפגש, שאני אבוא אליה. אבל זה לא היה חלום,
זו הייתה המציאות.
הילדה שהכי אהבתי בעולם, מתה. התחלתי להאשים את עצמי, הכל היה
בגללי, בגלל המשפט הזה שזרקתי, בגלל שלא הייתה לידה. אפילו
לראות אותה לדקה אחת בלבד, לראות אותה ולהגיד לה כמה אני אוהבת
אותה, אני לא אוכל.
המילים לא יצאו לי מהפה, פשוט חיבקתי את אחותה ובכיתי, בכינו
שתינו בלי הפסקה.
רבע שעה אנחנו בוכות בלי להפסיק. רבע שעה. כשנרגענו קצת, אמא
שלי התקשרה וקראה לי לחזור הביתה. קמתי, התחלתי ללכת כבר
הביתה, אבל אז היא עצרה אותי.
"חכי רגע... היא השאירה לך מכתב".
השאירה לי מכתב? לי? הייתי בטוחה שהיא שנאה אותי, בגלל כל מה
שעשיתי לה.
פתחתי את המכתב, וזה מה שהיה כתוב שם:
"לילי שלי,
כשתקראי את המכתב הזה, אני בטח כבר לא אהיה פה.
אבל יותר מהכל, אני רוצה להגיד לך, שאני אוהבת אותך.
זה לא משנה שלא דיברנו, לא משנה שהתרחקנו, לא משנה כלום.
את החברה הכי טובה שלי, תמיד היית ותמיד תהיי.
אני לא יכולה להגיד לך למה כל זה קרה לי, למה אני במצב הזה, כי
אני בעצמי לא יודעת.
אני לא התכוונתי להגיע למצב הזה, לא רציתי לחלות ככה.
אני רציתי לחיות, רציתי לשרוד, אבל לא יכולתי. לא הייתי
מסוגלת.
אולי, אם היית עכשיו איתי, היית נותנת לי את הכוח להמשיך, ולא
לוותר.
אני רק רוצה להגיד לך, שאני אוהבת אותך, שאני אשמור עלייך
מלמעלה ואני אגן עלייך מכל דבר, תסמכי עליי.
אוהבת אותך, אחותי!"
בכיתי. כן, שוב. חזרתי הביתה בלי להגיד שלום לאחותה.
בדרך הביתה, חשבתי עליה כל הזמן, על הרגעים שהיו לנו, על כמה
שאני מתגעגעת אליה.
יום אחר כך, הלכתי להלוויה. היו שם מאות ואולי אלפי אנשים.
כולם בכו שם, כולם אהבו אותה, היא ילדה מדהימה, איך אפשר שלא
לאהוב אותה?
היה כל כך עצוב.
אמא שלה באה וחיבקה אותי. אז, היא שאלה אותי "איפה היית בכל
הזמן הזה? היא הייתה זקוקה לך כל כך."
לא עניתי לה, לא יכולתי לענות לה.