וכשהרגשתי רע, כשהרגשתי בודדה ועצובה, הרגשה שלאיש לא אכפת
ממני, הייתי הולכת לשם, אל המקום הזה, ונאבדת בתוך עצמי.
שם, בחורשה הזאת, חורשה גדולה ואפורה, חורשה שקטה. אם מקשיבים
היטב, אפשר אפילו לשמוע את הדממה.
ובכל פעם כשהייתי מתיישבת שם, באותה החורשה, בדיוק כשהייתי
עוצמת את עיניי, לפניי הייתה מופיעה ילדה קטנה, כבת חמש. תמיד
כשהילדה הופיעה, החורשה הפכה לחורשה מלאת חיים, חורשה בה הכל
ירוק ופורח, הכל יפה ושמח.
חיוך תמיד היה מרוח על פניה, חיוך של אושר, חיוך שלא נעלם. ראו
את התמימות מבעד לעיניה, תמימות של ילדה בת חמש.
ובכל פעם כשהייתה מתקרבת אליי, בכל יום מתקדמת בעוד צעד, הייתי
מביטה בה מקרוב ותוהה לעצמי, האם כבר נפגשנו? האם כבר פגשתי
באותה הילדה?
תמיד הרגשתי כאילו פנינו נפגשנו לפני כן, כאילו אנחנו מכירות.
ויום אחד, החלטתי לעקוב אחריה, לעקוב אחר הצעדים שלה, להבין
למה יש לי הרגשה שנפגשנו לפני כן.
אז היא הלכה לה בדילוגים ובחיוך חושף שיניים, ואני אחריה, מנסה
שלא תראה אותי.
והיא מתקרבת אל תוך בית, בית קטן בתוך צמחייה ירוקה ופרחים
יפים.
ופתאום היא מחזיקה בבובת ברבי קטנה, והיא משחקת ומדברת איתה.
"ברבי כזאת הייתה לי", חשבתי לעצמי בעודי מסתכלת על הילדה
ומחייכת.
אחרי שנמאס לה היא פתאום נעלמת בין השיחים, וכשיוצאת משם היא
כבר קצת יותר גדולה.
כשחזרה היא פתאום הייתה עם חבורת ילדות, בנות גילה ומשחקת איתן
מחבואים ותופסת.
"גם אני הייתי אוהבת לשחק מחבואים ותופסת", אמרתי לעצמי.
וככה בכל פעם, היא נכנסה אל השיחים וחזרה גדולה יותר ויותר,
ובכל דבר שעשתה, משהו בה היה דומה לי.
ופתאום, מתוך השיחים, היא כבר לא חזרה ילדה. היא כבר נערה.
"זה מוזר" חשבתי לעצמי, "היא מוכרת לי". ובשקט-בשקט התקרבתי
אליה מבלי שתראה.
ואז הבנתי. הילדה הזאת היא אני.
אני, הילדה הזאת, התמימה הזאת, שלא ידעה שום דבר, של ידעה מהו
כאב, שהתבגרה כל כך מהר.
ודמעה זלגה מעיניי, ישר אל הריצפה. הילדה הקטנה, שפתאום כבר לא
כל כך קטנה, התקרבה אליי באיטיות ובהיסוס, כנראה הרגישה את
כאבי. ופתאום, היא עומדת מולי, מסתכלת אל תוך עיניי ואז בורחת.
והיא רצה, רצה כל עוד נפשה בה.
היא בורחת, לא רוצה לגדול, לא רוצה לסבול, רוצה להישאר עוד
ילדה, לעולם לא לגדול.
אבל באמצע הדרך היא נופלת. נופלת ומקבלת מכה חזקה. ואז היא
הבינה שמזה היא לא תוכל לברוח, אין לה דרך. דמעה זלגה מעיניה,
דמעה אחר דמעה. ואני מביטה עליה מרחוק, רואה אותה בוכה מכאב
בתוך כל הצמחייה הירוקה והפרחים היפים, שלאט-לאט הם נובלים.
ולי נשבר הלב.
וכשפקחתי את עיניי, היא לא חזרה לשם יותר. שוב הייתה אותה
חורשה, חורשה גדולה ואפורה, חורשה שקטה.
ואם מקשיבים היטב, אפשר אפילו לשמוע את הדממה.