היו-היה איש, ממש קטן, אפילו כי קטנצ'יק היה. והוא הרבה שתה
קפה, נטול קופאין, נטול סוכר, נטול חלב ונטול רגש. הוא שתה
הרבה מים. הרבה, נטולי פחמן, נטולי חמצן ונטולי שקיפות. כן,
האיש הקטן שתה הרבה קולה, נטולת הומור ונטולת שחור, הוא שתה
הרבה דם! את דמו שלו! האיש הקטן בכה שהוא מאבד הכרה, ולא רק
זה, הוא לעולם לא הסתפק בדמו בלבד, אלא שתה את דמו של בנו,
ובנו הקטן השני ובנו הקטן השלישי והרביעי והחמישי, אלא שהבת
השישית במספר מבין ילדיו שהיו קטנטנים עד כדי פיצים, נולדה
גדולה מדי בשביל שאביה הקטן יוכל לבקוע את בטנה ולשתות ממנה את
חייה.
הבת שלא הייתה אלא בריון גדול (עד היום אחיה הנבזים משלחים בה
משפטי עלבון ומאיימים שהיא אימוץ מהקוטב, כנראה בת של דוב קוטב
עצבני או משהו), ברחה אל עמק האורות שם חיות להן מכשפות ירוקות
ודי טובות! הן משתדלות לשתות רק את דמן שלהם, ותו לא!
שאלה הילדה מה עליה לעשות בכדי להיות כמותן, היא רק תמהה אם
יהיה עליה לחנוק עשבים ולערוף פני עלים! אך לא! ראו זה פלא!
היה עליה אך ורק להודות שהיא לא אלא פטל!!
והאיש הקטן שתה הרבה פטל, נטול דם, נטול הומור, נטול שחור אך
מלא בחיים!
וסוף טוב הכל טוב (אם לא מביאים בחשבון את התשלומים לרופא
השיניים השכונתי)...