אני לא אוהבת את דיבורי הסטאקטו האלו בינינו, מתמסרים בצליפות
חדות של מילים משוננות.
אני לא אוהבת את הדרך שאתה מכבה את הסיגריות שלך, קוטם את ראשם
במאפרות מלאות במבט מאשים.
אני לא אוהבת. לא היום, לא עכשיו. כועסת, קווים מושכים את
זוויות פני ומשוות לי ארשת מבוגרת מכפי שאני וכועסת מדי, אני
יודעת שאני לא יפה עכשיו ולא אכפת לי, דווקא עכשיו אין זה הרגע
להיכנע לתכתיבים עלובים של פנים מחייכות ואושר כללי במילים
מלטפות, דווקא עכשיו אני אוותר על פנטזיית המגזינים שלך, על
עורם החלק ופניהם המחייכות של שורות של דוגמניות שנחות על
שולחן הסלון המאולתר שלך ומסיבות שאינן ברורות אף לי, יודעות
לכוון את חיצי יופיין עמוק אל תוך פרצוף הבוקר הלא מחמיא שלי.
אני מלקקת שיניים מחוספסות, מכינה את ההערות הצורבות שלי
במעמקי הריאות, מגלגלת אותן על לשוני וגורסת אותן בשיני, מכינה
את עצמי להגשה ישירה לכיוונך, יודעת שאני צריכה להתגונן מהתקפה
חוזרת ומתכרבלת אל תוך אגו עטוף היטב.
אני לא אוהבת, לא עכשיו, אולי מחר, אולי כשקצוות שיני יקהו מעט
ולשוני תחליק עליהם בקלילות של מילים נוטפות על שפתיים
מחייכות, אולי כשהסיגריות שאתה מגלגל בעצבנות בן אצבעותיך
יעושנו בחיוך מפיוס וידך תשחק עם קצוות הסדין בריקוד של בדים
בדרך אלי, מקמטת ומכווצת חתיכות כחלחלות של התכרבלויות לילה
קרושות, צובטת זיכרונות אתמול עד לליטוף אגבי של האגודל שלי.
אבל עכשיו אנחנו מתמסרים, מכים איפה שכואב ובודקים את הסימנים
והצלקות שאנחנו מותירים על בשרים חשופים.
אני אוהבת, לא עכשיו, לא כרגע, כועסת עליך, עלי, על מגרש
המשחקים המוכר הזה שאני נעה בו
בחופשיות אך לא בהנאה.

אני אוהבת, עכשיו שאנחנו מכורבלים בתוך פיוס ושמיכות, לוחשים
סליחות חלקלקות ומלטפים אגואים פצועים, ואת המשחק הזה אני
אוהבת, שולחת מילים מרפאות אל חלל האוויר והם נוחתות על פצעי
הקרב שלנו, אני אוהבת אותך, בעיקר ככה, עכשיו, אוהב ומחבק, מגן
עלי בידיך מזיכרון צלילי החרבות של קרב המילים בינינו, משכיח
ממני משפטים בליטופים קצובים של מקצבים אחרים לגמרי.
אין מנצחים באהבה ומלחמה, אבל את פיוס הלילה הזה אני שומרת
היכן שמוחזקים הזיכרונות היפים ביותר, כאלו שאפשר לנשום אותם
מחדש ולהתמלא בכל התחושות פעם שנייה, אין מנצחים, אבל הלילה
אהובי, הלילה גם אין מלחמה.