ספטמבר 2007
כמו תמיד, הדרך הטובה ביותר בה אני מצליחה להביע את עצמי באופן
מלא, היא הכתיבה. אז כתבתי לך סיפור, שהוא מכתב. מקווה
שתבין...
זה התחיל מכאב. סיימנו קשר של יותר משנה. שנה של אושר, חיוכים,
חוויות, אהבה שלא ידעה סוף, התחלות וסופים. ואז נגמרה השנה
והגיעו חודשיים. חודשיים של פיקפוק, אכזבה, כאב לב, הרגשה של
בדידות של שניים שמתעקשים להישאר אחד. הרגשתי את עצמי נקרעת
בעודני שלמה והכאבים היו עזים מנשוא. פחדתי לוותר על האחד שלי,
למרות שהרגשתי שהוא מוותר עליי. בסוף זה נגמר אבל בעצם רק
התחיל. הכאב הפך מדהוי לכהה. משקט לרועש. כ"כ רועש שנהייתי
חירשת. לא שמעתי כלום. והחוסר שמיעה שלי עבר גם לעיניים. לא
יכולתי לראות ישר. הייתי בטריפ של רחמים עצמיים, הייתי הקורבן
של הפרידה שלי. אבל אז בעזרת מילים, יותר שלהם פחות משלי הם
בנו לי סולם והציאו אותי החוצה. לאיזור שהוא יחסית נוח. הוא
בד"כ מאוזן. יש ימים בהם יותר טוב, ויש ימים שבהם אני מעדיפה
להיות מתחת לאדמה. אני חושבת שככל שעובר הזמן הימים של מתחת
לאדמה מתמעטים אבל זה לא אומר שהם לא שם. עדיין איכפת לי מאותו
אחד. עדיין מעניין אותי אם איכפת לו גם ממני... יש בי תקוות
שאולי יום אחד נדבר, ומצד שני אני מקווה לא להיתקל בו לעולם.
שלא אצטרך לשים את איזור הנוחות שלי בסכנת הכחדה.
ניסיתי להתחיל קשרים חדשים אבל כנראה שקפצתי לי מעל הפופיק. כי
כפתור ההתאהבות שלי שבור באופן זמני. אני לא מסוגלת לתת מעצמי
למרות שאני רוצה, אני לא מסוגלת להיפתח בפני אף אחד. הכניסה
ללב שלי עוד אסורה, הוא עובר שיפוצים. מעניין מתי מישהו יעבור
לגור בו שוב. הדייר האחרון השאיר קצת בלאגן ואני חושבת שייקח
לי זמן לבטוח במין השני שוב. שיבוא וישכיר את הלב שלי, ואם
אפשר- שישאיר מסודר. |