לילה אחד נרדם המתמטיקאי וחלם חלום, ובחלומו עומד פרופסור
שמאלץ, ראש המחלקה לפילוסופמטריה, לצד לוח ההצגה של אולם
ההרצאות הגדול ובידו בדל גיר. באולם, מפוזרים בין שורות
המושבים הארוכות, ישבו הוא, המתמטיקאי, כבשה אחת בגודל בינוני,
שפן סלע בצבע חום בהיר, דג זהב שעישן מקטרת, שני חתולי רחוב
שחורים, שם האחד לוציו ושם השני לריו, לואי העכבר הלבן שברח
מהמעבדה של ביולוגיה, וגרב בודדה בשם צ'ארלי שעיינה בכרך
פיידון מתוך הדיאלוגים האמצעיים של אפלטון. מלבד כל אלו היו כל
יתר המושבים ריקים.

פרופסור שמאלץ החל בהרצאה כשהוא רושם כל מילה שהוא מוציא מפיו
על הלוח בבדל הגיר שבידו, אבל לא באותיות כי אם במקבילות
הגימטריות שלהן במספרים. ברגע לאחר שנכתבו היו מתכווצות
הספרות, קופצות לראש הלוח ומפנות מקום לעוד ועוד ספרות.
והפרופסור היה מדבר וכותב את דבריו במספרים, ועוד מדבר וכותב,
מדבר וכותב.

הרי לכם משוואה למחשבה, אמר פרופסור שמאלץ וכתב 520010 302040
403006615 3040830025... בלתי אפשרי להסביר דברים לאנשים
שחושבים שהם יודעים... 23040010 18030020010 30560210200
422001040... אנשים שחושבים שהם יודעים שהם לא יודעים, גם בעצם
חושבים שהם יודעים ולכן גם להם בלתי אפשרי להסביר שום דבר.
נאמר שאדם פלוני חושב שהוא יודע מהו כיסא לדוגמה, ולצורך
העניין נגיד שהוא טועה מכל וכל, יהיה זה קשה מאוד להסביר לו מה
זה כיסא מבלי לחטוף אחד בראש. עכשיו נאמר שאדם אלמוני חושב
שהוא יודע שאינו יודע מהו כיסא, ולצורך העניין נגיד שאותו
אלמוני יושב כרגע, על כיסא, יהיה זה כמעט בלתי אפשרי להסביר לו
שהוא בעצם יודע מהו כיסא, מבלי לשמוט את ראשך באקראי על גבי
השולחן, וזה לא נעים. ועכשיו ניקח אדם שחושב שהוא יודע הכל, לא
ננסה להסביר לו שום דבר כי כבר למדנו לקח מההוא עם הכיסא,
ונעבור הישר לדוגמא האחרונה בה פלוני שחושב שהוא יודע שאינו
יודע כלום, נצמצם את ה'חושב שהוא יודע שאינו יודע כלום' ל'חושב
שהוא יודע כלום', האם, תלמידיי, ננסה להסביר לו הכל? ועתה נעשה
שימוש ב'משפט הכובען' הגורס כי היחס בין כלום והכל היינו יחס
של אחד לאחד, וההוכחה: דני אוהב את כל סוגי הגבינה, אהבה היינה
סוג של רגש המצביע על העדפה לפרט מסוים ממכלול על פני שאר
הפרטים בו. עכשיו, אם דני אוהב את כל סוגי הגבינה הרי שהוא
אינו מעדיף אף אחת מהן על פני האחרות, והמסקנה המתבקשת מכך היא
שדני איננו אוהב שום גבינה! אם כן, 'שום' המיצג את ה'כלום'
במקרה הנ"ל שווה באופן מתמטי ל'הכל'.
פלוני יודע כלום+ כלום שווה להכל =פלוני יודע הכל.
ובכן אם הוא יודע הכל הייתי שמח אילו היה הוא מסביר לי מה לכל
הרוחות הולך פה!

פרופסור שמאלץ הוציא מטפחת בד משובצת מכיס חולצתו ומחה בה את
הזיעה מרקותיו, קינח בה את אפו בקולניות ותחב אותה בחזרה אל
הכיס. "נמשיך אפוא" הוא אמר וכתב 50403001020 1108061... "ישנה
ארץ קטנה..." -האומנם? שאל שפן הסלע ממקומו בשורת המושבים
השנייה. "נניח שישנה ארץ קטנה" תיקן את עצמו הפרופסור. -או
זה הרבה יותר טוב! הסכים שפן הסלע.
אז נניח שישנה ארץ קטנה בה מכיל החלב כשמונים אחוזי שומן
בממוצע, ונניח שארץ זו נקראת הולנד.          
ובאותה הולנד שהנחנו קיים כפר קטן בשם הורגנפופן ובו מספר
אי-רציונלי של תחנות רוח, עשרים בתים, בית תפילה עם פעמון גדול
בגגו, מכבסה, שלושים ושבע פרות חולבות, וחנות מזכרות אחת.
ובעשרים הבתים בעלי הגגות המשופעים והארובות המעשנות את עשנן
אל עבר הרקיע הפסטוראלי של הורגנפופן אשר בהולנד המונחת, גרות
שתי זקנות עריריות מדור מקימי הכפר, מספר נעלם של איכרים דשנים
בשם פראנק, ולהם נשים דשנות ששמן אינגה (אי אפשר היה לספור
במדויק את האיכרים ואת נשותיהם משום שהם זזים כל הזמן) ושוטה
אחד בשם יאן נורנפלאף שהיה רואה חשבון בעברו.
בכל שנה באביב מתקיים בכפר יריד גבינות, עליו טורחות הנשים
הדשנות יחד עם שתי הזקנות ועם שוטה הכפר. הפרופסור הבחין במבטו
המסופק שעל פניו של שפן הסלע, "נניח", הוא הוסיף בניד ראש וכתב
5050108.

כשנגמר המקום על הלוח החלו הספרות הלבנות הקטנטנות לגלוש
מפינותיו העליונות כמו חלב הגולש מסיר מבעבע, ורצפת האולם
התמלאה בערימות ערימות של אותן ספרות לבנות קטנות, שהתפזרו אט
אט ונדבקו לשולחן המרצה, לקירות, ולכיסאות, וכל הנוכחים באולם
נאלצו לסלק אותן מעצמם כשעלו וטיפסו הספרות במעלה בהונותיהם,
אז החלו כולם דורכים עליהן כמו על נמלים ומתנערים מהן בחוזקה.
לבסוף נפתחה דלת האולם והספרות הקטנות פנו לעברה, נשפכו החוצה
אל המסדרונות ועזבו את המאזינים במנוחה. כל אותה העת המשיך
הפרופסור בהרצאתו כמו לא שם ליבו להמולה סביבו והוסיף לכתוב
עוד ועוד ספרות על הלוח הגדול.

הא, אביב בהורגנפופן... 51 12102 2562003508068050... רק
דמיינו לכם את ניחוחות הפריחה המשכרים, את שקשוק קבקבי העץ, את
החלב הניגר בעצלתיים, את הגבעות דשואות וירוקות, שזורות שלל
צבעונים וחרציות ועשבי תיבול הנרמסים תחת רגליהן של פרות שמנות
ומרוצות, בעלות עטינים כהות ותפוחות שנחלבו זה עתה... האאא...
והצלילים, הו, קולות איכרים דשנים המזמרים בדרכם אל השדה,
ביודעם שאינגה הדשנה והבלונדינית שלהם נמצאת בבית, חובצת גבינה
ומלווה את שירתם ממרחק בקול הסופראן הקולח שלה. וכל זאת, כל
החדווה הזאת, כל נופת הצופים, מתגמדת לעומת יריד הגבינות
השנתי, גאוות הכפר, הרוח המטאפורית שבתחנה המטאפורית של
המטאפורה הברורה מאליה!
דמיינו לכם את השדרה ההורגנפופית ההומה, עטורת דוכנים ארוכים
ודיגלונים צבעוניים, והדוכנים עמוסים מגשים ענקיים ובהם מטעמי
גבינה, מוצרי חלב ומיני כל טוב, פרי עמלן של האינגות החובצות.
השמש האביבית הנעימה, קורנת ומפזזה על לחיים עגלגלות וסמוקות
של ילדי כפר עגלגלים סמוקים ובהירי שיער, והכל אומר שמחה
עגלגלות וסומק.
הנה כבר נשמע קול הפעמון 'דינג' 'דינג' המבשר על פתיחת היריד,
והכפריים כולם שועטים אל היריד לשבוע גבינות...

'דינג' 'דינג' נשמע צפצוף של מכונת קפה באולם ההרצאות,
ופרופסור שמאלץ שיחרר את המאזינים להפסקה של 1.618 דקות
בריבוע. הוא יצא מן האולם, וכשחזר אחז ספל קפה מהביל בידו,
הפרופסור נשף מעל הספל שלוש פעמים ולגם מן הקפה, קצף הקפה
הסמיך הותיר שפם של מספרים קטנים לבנים מעל שפתו העליונה.
ההפסקה הגיעה לסיומה והפרופסור המשיך בהרצאה.      
הנחת היסוד שלנו עתה היא שהיש ישנו 5508400 5106064 30030506
704005 5101 300510300 103005006... ושם ביריד היה ישנו
לגמרי, מין עובר אורח אחד מזדמן, תייר ממוצא מעורפל, תרמילו על
גבו, מקל נדודים בידו, כובע מגוחך בתכלית על ראשו, והוא מסרב
לגמרי ומכל וכל לעמוד בתור אל הדוכנים. הוא רוכן לו מעל דוכנה
עטוי מפת הבד הפרחונית עם שולי המלמלה של אינגה, תוחב את חוטמו
הארוך כאורך גלותו אל בין הגבינות, מרחרח בחשד, מעקם את מצחו,
פורע פדחתו, קופץ משולש גבינה חלקלק בין אצבעותיו, ונועץ בו את
שיניו הקדמיות.
ואינגה מחייכת. היא יודעת, אי אפשר לעמוד בפני משולשי הגבינה
שלה, ובעליזות שאינה יודעת גבול היא שואלת את אותו עובר האורח
בחביבות -נו, מה הטעם? -אה... קצת חמצמץ, הוא עונה כלאחר יד
ופונה ללכת.

-מה הטעם? מה הטעם? זאת השאלה! קורא פרופסור שמאלץ בקול גדול
וכותב בשצף קצף 405 597040? 405 597040?... לוציו ולריו מביטים
בו בעיניים צהובות מצומצמות. -מיאו הטעם? פונה לריו אל לוציו,
-טעם של דג! עונה לו לוציו והם מפנים את מבטם לצד, נועצים את
עיניהם הצהובות הזרחניות, כניבים נוטפי ריר, בדג הזהב מעשן
המקטרת היושב לשמאלם מקדימה, מלקקים את שפמותיהם ומגחכים לעצמם
חרש.

בליל אותו היום 2301030 164006 510640... מוצא אחד האיכרים
הדשנים בשם פראנק את אינגה אשתו היקרה יושבת על כיסא...
"האם זה אותו הכיסא ממקודם פרופסור שמאלץ?" שואלת הכבשה שיושבת
ליד דג הזהב, "כן, זה אותו הכיסא, משיב הפרופסור 2050  75
164001 52010601...
"ובכן, הוא מוצא את אינגה יושבת על כיסא, כשפנייה בוהות הנה
והנה בעיניים ריקות, חיוכה רפוי מתמיד, גפיה נתלות מגופה
כתרנגולות מרוטות לאחר השחיטה, ונדמה ש-אבוי, היא אף איבדה
מדשנותה!
הוא מטלטל אותה בעדינות, נועץ אצבע מהססת בחזה, ומגלה שאכן היא
איננה דשנה כתמול שלשום, רק אז הוא שם לב שהיא ממלמלת משהו
חלושות, הוא מתקרב אליה מחריש, "קצ...קצ... קצת... חמצ...
חמצ..." פראנק הולך לישון.
בינתיים שוקד התת מודע במוחה של אינגה לארגן את המחשבות
המתערבלות בחלקו המודע ולהרכיב בחזרה את חלקי ליבה השבור, אבל
הוא מתקשה לרכז את כל האנרגיה הנחוצה לו לשם המאמץ הלא רגיל,
ולכן הוא מחליט להשבית מספר מערכות קיום שוליות יחסית, אינגה
מתעלפת ונופלת מן הכיסא 'טראח'.

השערת השולחן של נמייר טוענת שאילו היתה יושבת אינגה על גבי
שולחן, היה מופק מנפילתה גם הצליל 'בום'. ניגש להלן להוכיח
השערה זו. בליל אותו היום מוצא אחד האיכרים הדשנים בשם פראנק
את אינגה אשתו היקרה יושבת על שולחן, כשפנייה בוהות הנה והנה
בעיניים ריקות, חיוכה רפוי מתמיד, גפיה נתלות מגופה כתרנגולות
מרוטות לאחר השחיטה, ונדמה ש-אבוי, היא אף איבדה מדשנותה!
הוא מטלטל אותה בעדינות, נועץ אצבע מהססת בחזה, ומגלה שאכן היא
איננה דשנה כתמול שלשום, רק אז הוא שם לב שהיא ממלמלת משהו
חלושות, הוא מתקרב אליה מחריש, "קצ...קצ...קצת... חמצ...
חמצ..." פראנק הולך לישון.
בינתיים שוקד התת מודע במוחה של אינגה לארגן את המחשבות
המתערבלות בחלקו המודע ולהרכיב בחזרה את חלקי ליבה השבור, אבל
הוא מתקשה לרכז את כל האנרגיה הנחוצה לו לשם המאמץ הלא רגיל,
ולכן הוא מחליט להשבית מספר מערכות קיום שוליות יחסית, אינגה
מתעלפת ונופלת מן השולחן 'בום טראח'.

את ההוכחה היפיפייה, האלגנטית, ופורצת הדרך הזו, להשערת השולחן
של נמייר, שנקראת 'הוכחת שירוי הגמל של נאסאו', הגה תלמידי
המבריק ביותר, יוהן פון נאסאו, בשעה ששהה באמבטיה מלאה בחלב
גמלים, ובזכותה העניק לו הקונגרס הבינלאומי למתמטיקאים את
מדלית פילדס". כל הנוכחים באולם מחאו כפיים בהתרגשות.

נמשיך אפוא 50403001020 1108061... בבוקרו של יום המחרת מתעורר
פראנק עם הזריחה כהרגלו, ובדרכו אל המקלחת הוא קולט את אינגה
בזווית העין. ממבטה מזדרח מין בוהק מוזר שהוא אף פעם לא ראה,
לא עליה ולא על האינגות האחרות, בידה האחת היא אוחזת מזוודה
ובשנייה מסמכי גירושים וכרטיס טיסה לקטמנדו. פראנק חותם על
המסמכים ונכנס למקלחת. בעודו מתגלח מטרידה אותו ההרגשה כאילו
משהו אינו לגמרי כשורה, אך הוא אינו יכול לשים את אצבעו על
אותו הדבר במדויק.
קטמנדו היא בירתה בת ה 419,000 תושבים בקירוב של נפאל ונמצאת
בבקעה במרכזה. נפאל עצמה שוכנת בהריי ההימלאיה, גובלת בהודו
ובטיבט, שטחה 147,181 קמ"ר ואוכלוסיתה מונה כ-20,000,000
תושבים. לאורך גבולה הצפוני נמשך הרכס הראשי של ההימלאיה ובו
אחדות מן הפסגות הגבוהות ביותר בעולם, המתנשאות לגובה 8,000
מטרים ויותר מעל לפני הים, במרכז המדינה משתרעות שלוחות רכסים
נמוכות מעט יותר, בבקעות של שלוחות רכסים אלו, המנוקזות על ידי
נהר הגנגס, מתרכזים מרבית החלקים המיושבים של נפאל.

"סליחה פרופסור שמאלץ" צייץ לואי העכבר מקצהו הרחוק של האולם,
"לא הספקתי לרשום מה שטחה בקילומטרים רבועים של נפאל".
שטחה 147,181 קמ"ר, חזר פרופסור שמאלץ על דבריו וכתב על
הלוח... 30010985 אחא,זדא 10040"200... ועתה נחזור בחזרה אל
אינגה שלנו. היא מגיעה לקטמנדו, מחליפה את קבקבי העץ שלה
בסנדלי שורש, את סינרה הפרחוני בסדין ואת התמונות של שלושת
ילדיה הקטנים, פראנק, פראנק ואינגה הקטנה, היא מוכרת תמורת
פרוות יאק, לסוחר טיבטי אחד שחושב אותם בטעות לאיקוניות של
אלילים בגלל צבע עורם ושערם הבהירים, ומלבושיהם הפרחוניים.
אינגה צובעת את שיערה לשחור בכדי להיטמע טוב יותר בקרב
המקומיים ומחליטה להעפיל אל פסגת הר הקנגצ'נג'ונגה.
עם תום הטיפוס הקשה היא מניחה רגל עייפה על קצה פיסגתו ההגבוהה
של הר הקנגצ'נג'ונגה... ורגל שנייה. אינגה מתנשפת ומתנשמת
עמוקות, וברגע שנשימתה שבה להיות פחות או יותר ( -/+ ) סדירה,
היא פוערת את עיניה בתדהמה, כי שם, על פסגת הר הקנגצ'נג'ונגה,
בינות לתפוחים חצי אכולים, כוסות תה קרות, מנסרות בגדלים
שונים, בדלי עפרונות, וכרך אחד חתום של 'אנושי, אנושי מדי'
ישובים ישיבה מזרחית על גבי שטיחוני גומא קטנים שהונחו על פני
הקרקע הסלעית, מגולחי ראש ולבושים בסדינים כתומים, היו אייזק
ופרדריך, והם שלווים ודוממים בעל כורחם. באחוות שתיקה נזירית
זו שעל פסגת ההר נדמו השניים נעימים וידידותיים כמו 220 ו-248
ממש.  

מן האופק מאחוריהם הגיח אז במרוצה נזיר טיבטי, לבוש סדין כתום
ומגולח ראש אף הוא. כשבידו הוא תומך מגש ברונזה עגול ומבריק,
עליו מונח שעון יד קטן. משהגיע הנזיר לנקודה בה ישבו חבריו הוא
התבונן מקרוב בשעון. "חדשות טובות!" הוא הכריז בקול, מוסיף
בלחש לעצמו, 'לפחות בשביל המנזר, שלא יאלץ לסבול יותר את שני
אלו'. וחזר להכריז בקול רם, כי נדר השתיקה המציין את השלב
האחרון בהתקדשותם של החברים במנזר, עומד להסתיים בשעה טובה,
בעוד: חמש... ארבע... שלוש... שתיים... אחת שניות, והסתלק לו.

"הו הטבע, האמת, הו מה רב היופי! הלא כן ניטשה ידידי?" קרא
אייזק בקול מלא חדווה כשהוא קם ממקומו מתמתח, מרחרח את אוויר
הפסגות הצלול, ומדלג מפזז בינות לסלעים.
"הפסק לכרכר כך סביב ברגע זה, הר ניוטון, אתה גורם לראשי
לכאוב!" השיב לו פרדריך שעדיין יושב היה במקומו ועיניו עצומות
בכאב. "אני מרגיש עוד מיגרנה מתקרבת, והיא נישאת על כנפי
כרכוריך ופיזוזיך אלו. בבקשה, הר ניטון, הואל לעמוד במקום!".
"די די ידידי, עם דראונותיך אלו. הו פרדריך כיצד תוכל להיות כה
אדיש לפלאי התבל הרוחשים סביבך?" שאל אייזק, פורש את ידיו
לצדדים, ומתח את חיוכו הזחוח מאוזן לאוזן. על זרועותיו הפרושות
נאספו וישבו להן ציפורי שיר קטנות לרוב, ועייט קרח אחד נחת על
פדחתו.
"רחישתם מעבירה אותי על דעתי! הר ניוטון, אנא בקש מהם לרחוש
קצת יותר בשקט, הם בוודאי יעתרו לבקשתך, הלא הם ידידך, יאא".
"אוי פריץ יקירי, הם הלו רוחשים בהתאם לטבעם! בן תמותה פשוט
שכמוני אינו יכול לשלוט בטבע הדברים של היצירה האלוהית, לכל
דבר יש סיבה ומסובב סיבה ומסובב..."
"יאא, הר ניוטון, באמת מזה זמן מה אני חושד שהסתובב לך איזה
בורג ב..."
אייזק הניד בראשו וצעד לעבר פרדריך, הציפורים עופפו מעליו
ונמלטו כולן, הוא הניח את ידו על שכמו של פרדריך היושב.
"כל שנוכל לעשות פריצי, זה ללמוד את הסיבות ואת המסובבים, לדעת
את הטבע ואת הכוחות הפועלים בו על בוריים וכך לעבוד עימהם
בצוותא". "אם כן עיבדו בצוותא במקום אחר בבקשה!".
"האם אתה מסוגל בכלל לתפוס פרדריך, את גודל הפלא שבסדרי
הבריאה? את הסיבות והמסובבים שניתן להתחקות אחר עקבותיהם מן
הגוף השמימי הגדול ביותר ועד החלקיק הפצפון ביותר שלא ניתן
לחלקו עוד? וכמובן, את הפלא בכך, שאת כל אלו מסובב בסופו של
דבר עילת כל העילות, סיבת כל הסיבות, והוא הבורא הנדיב בעצמו!
הטבע לעולם לא יישמע לפקודות אחרות מלבד אלו של אותו האל הכל
יכול!".

"מספיק! מספיק עם השטויות האלו שלך, הר ניוטון, האדם כבר איננו
העבד הנרצע שאתה מתאר בקשקושי ההבל שלך, אנו עומדים בדמדומי
שחרו של זמן חדש, בו חוקי הטבע ממש, על כל אותם סיבות ומסובבים
ארורים שלך, כפופים לכוחו של אדם חדש, האדם העליון! והוא עושה
בם כרצונו! קרא את ספריי אייזק, אולי זה יועיל לך בדבר מה!".
"הו, אינך יודע מה אתה סח פרדריך, האדם הוא חוליה אחת בלבד
משרשרת שלמה של יצירה שלא הוא יצר והוא אינו שולט בה". "אני
איני יודע על מה אני סח? אתה, הר ניוטון, אתה הוא ששוגה בצורה
נחשלת ואיומה ביותר!".
"אני אינני יכול לשגות! והרי אני מדען, וכליי הם כלים מדעיים!
ויותר מכך, הנני מדען חשוב!".
"יאא... יאא... אתם המדענים, עוד להקה של עבדים. עדר הסוגדים
למחוגה! מדען חשוב אתה אומר שאתה, אהה? ומה הם, אם יותר לי
לשאול, הישגיך הגדולים? האם גילית את האור, הר ניוטון?".

"כן כן, בדיוק!"
"הא, אופטימטריסט נלוז..."
"וגם המצאתי את החשבון האיפיניטסימאלי!"
"ובכן, על כך יש לי בשבילך  רק שלושה מילים
אייזי  י ד י ד י..."
"הו לא, אני יודע מה אתה מתכוון להגיד..."
"גוטפריד..."    
"אבל אין זה נכון..."    
"וילהלם..."    
"זהו שקר נבזה!"    
"לייבניץ'!!!"
"אההההה! נבלים! נבלים כולכם!..."

"די, די אייזי, כולם יודעים שלייבניץ' המציא את החשבון
האיפיניטסימאלי לפניך"
"לא הוא לא!" אייזק בכה.
"יאא הוא יאא, אתם האדונות האנגלים לא מסוגלים לספור אפילו
אפונה אחת, ואיך תמציאו חשבון שלם?
ברור הדבר ומאיר כאלף שמשות שגוטפריד המציא אותו ראשון".
"אבל הוא לא! אני, אני הייתי הראשון, אני עמלתי על החשבון הזה
לבדי חודשים ארוכים, והוא שלי! שלי! שלי!".
"יאא יאא, שמענו אייזק שמענו...."
"פשוט האמן לי, הוא לא המציא אותו לפני! הוא לא! הוא לא! הוא
לא!, הו אלוהים אדירים!!!".
"אלוהים מת"
"לא הוא לא!"
"כן הוא כן!"
"לא הוא לא!"
"יאא יאא!"
"לא הוא לאאאא!!!"
אייזק, נרעד כל כולו, אחז בלהט הרגע באיזה טלסקופ והטיח אותו
בראשו של פרדריך.
"הרי לך כוח המשיכה!" הוא קרא. "והנה לך הרצון לעוצמה!" צווח
פרדריך ההמום לעומתו, בעודו מרים מנסרה אחת בגודל בינוני
ומשליך אותה לכיוונו של אייזק הרומס ברגליו ספרון דק כלשהוא.
אך אוייה! לדאבונו של פרדריך מפספסת המנסרה את האנגלי זריז
התנועה ופוגעת במרכז קודקודה הלבנבן של אינגה, העומדת עדיין
בקצה פסגתו של הצוק.
"איי" פולטת אינגה, מפרפרת לרגע באוויר כמתגרה באותו כוח טבע
מסתורי, הלוא הוא כוח המשיכה, אך לבסוף נכנעת לו וצונחת,
מעופפת קלושות בגפיה הדשנות, אל מותה..."

ומכאן התערפל והתערבל החלום כולו, והסתחרר והתערבב בעצמו.
המתמטיקאי יכול היה עוד לשמוע את קולו של פרופסור שמאלץ מדבר,
אך לא יכל לראותו עוד בתוך המערבולת.
ניתן להסיק את כל העולם מצלחת ספגטי ברוטב בולונז, אמר
שמאלץ... 11050 7064 4030246... כיסא אינו יכול לשמוע, אינו
יכול לראות, ותודעתו הפנימית איננה מפותחת ביותר, אבל זה בסדר
כי הוא כיסא ואינו צריך את כל אלו, יש לו את הכלים המדויקים
למילוי תכליתו... 651440 10470 1400 865 13004006... מושבים,
שולחן ולוח, נסחפו יחד עם הספרות הלבנות במערבולת החלום... לכך
דומה האדם, תפיסה של מינוס זמן אינה הכרחית למילוי תכליתנו,
מדוע, אם כן, אנו, שעוד לא מיצינו עד תום את מסגרת חושינו
המוגבלים, מפנים חוטם מזדקר לעבר בוראנו ככיסאות שמימיהם לא
תמכו בעכוזו של איש ומבקשים עולם מתומן מיימדים?... 710310
5010350 7030 31092005... המערבולת בלעה כמו חור שחור את האולם
ואת מכונת הקפה, לואי העכבר נבלע אחרי כן וכולם הסתחררו
בעקבותיו... מה הטעם?... מה הטעם?... תפוס את הדג! צווח קולו
של לוציו, ואז הקיץ המתמטיקאי משנתו.

המתמטיקאי התעורר בצעקה כשזיעה קרה נוטפת על מצחו. הוא הדליק
את מנורת השידה שלצד מיטתו, קם וקירטע מנומנם לעבר כיור המטבח,
שם מילא לו כוס מים וחזר עימה למיטה. היה זה עדיין אמצע הלילה,
הוא רכן שוב אל השידה, פתח את מקלט הרדיו בווליום נמוך ושיחק
בתחנות. לגמרי במקרה הגיע לתחנה שניגנה את נעימת הנושא מתוך
היצירה האהובה עליו, ווריאציות גולדברג בביצועו של גלן גולד.
"בדיוק מה שצריך כדי להירדם" אמר לעצמו והגביר מעט את הווליום,
מצר רק על כך שברדיו תמיד השמיעו את ההקלטה הראשונה שהקליט
גולד ליצירה זו, ההקלטה השנייה היתה טובה הרבה יותר לטעמו, בשל
היחסים הריתמיים ההדוקים אשר הפעיל גולד בכל ביצועיו
המאוחרים.
המתמטיקאי פתח את הדפדפת המשובצת עם הגב הקשיח שנחה אצלו בכל
עת לצד הכרית והחל פותר משוואות ריבועיות בעפרונו המחודד, בכדי
להרגיע מעט את נפשו מן החלום ההוא שחלם.
האריה כבר התנגנה בשנית משסיים המתמטיקאי לפתור את המשוואה
העשרים ושמונה במספר, הוא נרדם שוב, והפעם חלם רק חלומות
מושלמים על הספרה שש.